31. אמנם, מסקנתה זו של חברתי הנשיאה, שלפיה אי-עמידת המשיב בדרישת התשלום של רמ"י מוצדקת, נשענת גם על הוראת סעיף 2.ג לחוזה. לגישתה, בסעיף זה הגבילו הצדדים את התחייבויות המשיב הנוגעות לתשלום הדרוש לרישום הזכויות על שמו לתקרה של 1,330,000 ש"ח (פסקה 37 לחוות דעתה). ואולם, לגישתי, סעיף 2 לחוזה (המצוטט לעיל בחוות דעתה של חברתי הנשיאה), לרבות סעיף 2.ג, לא נועד לקבוע את תקרת התשלום שיהא על המשיב לשלם לצורך הרישום, אלא נועד לקבוע את מנגנון תשלום התמורה החוזית ולהגן דווקא על המערערים, פן ישלמו את מלוא התמורה החוזית אך העסקה לא תושלם והדירה לא תימסר לידיהם.
32. לנוכח האמור לעיל, בהיעדר קביעה שלפיה החוזה מבוסס על טעות כאמור, אין לדידי בסיס למסקנה כי המשיב לא היה מחויב להשלים את הרישום ולעמוד בדרישת התשלום של רמ"י רק בשל גובה הסכום.
סוף דבר
33. לנוכח כל האמור לעיל, אציע לדחות את הערעור ולקבל באופן חלקי את הערעור שכנגד, במובן זה שהחוזה בין הצדדים יבוטל והמשיב ישיב למערערים את הסכום ששולם על ידם על חשבון התמורה בסך 570,000 ש"ח. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ובהיעדר טענה מצד המערערים או המשיב נגד קביעה זו, סכום זה יהיה צמוד למדד תשומות הבנייה החל ממועד כריתת החוזה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, המשיב ישלם למערערים את הפיצוי המוסכם בסך 160,000 ש"ח. החיוב בגין הוצאות השיפוץ בסך 60,000 ש"ח יופחת ויעמוד על 35,000 ₪, והחיוב בגין דמי התיווך יבוטל. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ביטול החוזה ועד למועד התשלום בפועל (ראו והשוו: עניין גולדשטיין, בפסקה 5; להרחבה בסוגיית שערוך פיצוי מוסכם ראו שלו ואדר, בעמ' 517-513; עמית, בעמ' 633-631). דמי השכירות שגבו המערערים במהלך השנים – עד למועד פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבמסגרתו בוטל החוזה – יישארו ברשותם. דמי שכירות שגבו המערערים לאחר מועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי יושבו למשיב ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד קבלת דמי השכירות ועד מועד השבתם בפועל.
עוד אציע כי בהינתן התוצאה אליה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו.
ש ו פ ט ת
השופט נ' סולברג:
1. חברותַי, הנשיאה א' חיות והשופטת י' וילנר, סבורות שתיהן, כי יש לדחות את הערעור העיקרי, ולהותיר על כנה את התוצאה שלפיה אין להורות על אכיפת הסכם המכר. עוד סבורות השתיים, כי יש לקבל באופן חלקי – כל אחת באופן אחר – את הערעור שכנגד, שעניינו בהסדרי השבה ופיצויים, מחמת ביטול ההסכם. ואולם, חרף ההסכמה לגבי התוצאה האופרטיבית, בכל הנוגע לדחיית הערעור העיקרי – חלוקות חברותַי על הדרך המובילה לתוצאה זו. כפועל יוצא מכך, קיימת ביניהן מחלוקת באשר לסעדים האופרטיביים שמן הראוי לפסוק.