2. הסוגיה שלפנינו מעוררת שתי שאלות משפטיות, חלופיות, הלקוחות שתיהן מתחום דיני החוזים:
שאלה ראשונה – האם נפלה טעות משותפת של הצדדים להסכם המכר, בנוגע לטיב זכויותיו של המשיב בבית הנמכר, ובהתאם, על-פי הוראת סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), קמה הצדקה להורות על ביטול החוזה?
חברתי הנשיאה א' חיות משיבה על שאלה זו – בשלילה. לגישתה, במועד כריתת הסכם המכר היתה עמימות מסוימת, באשר לדרישות שעתידה היתה רמ"י להעלות, עובר לרישום הנכס על-שם המשיב; מטעם זה ממש, הותנה ההסכם בתנאי מתלה. לפיכך, אין לומר שבעת כריתת החוזה סברו הצדדים, מחמת טעות, כי הנכס עבר הליך של 'הקצאה', או כי למשיב קיימות בו זכויות ממשיות, המאפשרות להשלים את רישומו, בכפוף לתשלום דמי הסכמה גרידא. מדובר במצב שבו סוגיית רישום הזכויות על-שם המשיב, ובפרט היקף התשלום שיידרש לשם כך, נותרה מעורפלת בהסכם, ולא נבחנה לעומקה בעת כריתתו. משכך, אין לייחס לצדדים טעות משותפת בעניין זה. לעומת זאת, חברתי השופטת י' וילנר סבורה, כי אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, שלפיה הצדדים באו לכלל טעות משותפת, ביחס למהות זכויותיו של המשיב בממכר, וכי קמה הצדקה לבטל את הסכם המכר מטעם זה.
שאלה שניה – האם סירובו של המשיב לשלם לרשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) את סכום הכסף שדרשה, לצורך רישום הזכויות על-שמו, עולה כדי סיכול התנאי המתלה שנקבע בהסכם המכר? כפי שפורט בחווֹת הדעת של חברותַי, תוקפו של הסכם המכר הותלה בכך שהמשיב "ישלים את העברת הזכויות על שמו אצל הגורמים הרלוונטיים". ממילא מתעוררת שאלה, אם בנסיבות אלה, חלה הוראת סעיף 28(א) לחוק החוזים, הקובעת כי צד להסכם שמנע קיום תנאי מתלה "אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו". שאלה זו טעונה הכרעה, רק אם השאלה הראשונה תֵענה בשלילה, ויקָבע כי הסכם המכר לא לקה בטעות משותפת של הצדדים החתומים עליו.
גם על שאלה זו, משיבה חברתי הנשיאה א' חיות – בשלילה. לשיטתה, המשיב "נהג בתום לב, ופעל באופן סביר ובשקידה ראויה לצורך קיום התנאי המתלה", ולכן אין לראותו כמי שמנע את קיום התנאי המתלה, וזאת אף שסירב למלא אחר דרישת התשלום של רמ"י. חברתי הנשיאה סבורה, מכוח העקרונות שנקבעו בפסיקה, לגבי היקף החיוב הנובע מסעיף 28(א), כי המשיב לא נטל על עצמו "לשאת בכל דרישת תשלום שיציבו הגורמים הרלוונטיים לצורך רישום הזכויות בבית על שמו, תהא אשר תהא הדרישה", בפרט כאשר דרישת התשלום מרוקנת את ההסכם מכל היגיון כלכלי. לכל הפחות, כך חברתי הנשיאה, חל בענייננו סעיף 28(ג) לחוק החוזים, הקובע כי סעיף 28(א) לא יחול, מקום שבו צד להסכם מנע את קיומו "שלא בזדון ושלא ברשלנות". עוד קובעת חברתי הנשיאה, כי סעיף 28(א) אינו חל בעניין דנן, גם מן הטעם שהתנאי המתלה אינו מטיל על המשיב חובה חוזית מוחלטת לרשום את הזכויות על-שמו, בכל מחיר. לדבריה, מסקנה זו נלמדת מעצם התניית ההסכם בתנאי מתלה בעניין זה, מהעמימות שבהסכם המכר, ביחס לדרישות שיוצבו לשם הסדרת הרישום על-שם המשיב, ומהוראות נוספות בהסכם זה, כמפורט בפסק דינה. מנגד, חברתי השופטת וילנר מחזיקה בדעה, כי אלמלא קביעתה שמדובר בטעות משותפת, היה מקום לקבוע שהמשיב סיכל את קיום התנאי, בכך שלא נעתר לדרישת התשלום מאת רמ"י. ממילא, המשיב אינו יכול להסתמך על אי-קיום התנאי המתלה, כמצוות סעיף 28(א) לחוק החוזים. לטעמה, בחינת השאלה אם המשיב סיכל את התנאי המתלה, אם לאו, אינה צריכה להעשות על-פי 'מבחן הסיכון', כי אם באספקלריה של חובת תום הלב; וזו האחרונה אינה משמיעה כי צד להסכם יכול להחלץ מחיוביו החוזיים בטענה כי פעל בתום לב לקיום התנאי המתלה, אך נמנע מלקיים את התנאי משום שהתברר למפרע כי נקלע לחוזה הפסד.