3. כפי שניתן ללמוד מתיאור נקודות המחלוקת, לגבי שתי השאלות הנ"ל, הפער בין עמדות חברותַי, במישור התוצאה – אינו גדול; בפרט בכל הנוגע לדחיית הערעור העיקרי, וסתימת הגולל על האפשרות לאכוף את הסכם המכר. אקדים ואומר, כי גם אני מסכים שתוצאה זו, מתבקשת ומתחייבת בנסיבות ענייננו. ואולם, יש לחדד: ככל שבשאלת קיומה של טעות משותפת עסקינן, נראה כי המחלוקת בין חברותַי מתוחמת לנסיבות המקרה שלפנינו, ועניינה בשאלה ה'מקומית', אם יש להסיק קיומה של טעות שכזו, נוכח הראיות שהובאו, ובהינתן מכלול הנסיבות שאפפו את כריתת החוזה. לעומת זאת, המחלוקת לגבי סיכול התנאי, הריהי מחלוקת משפטית עמוקה יותר, הנוגעת לאמת המידה שבאמצעותה יש לבחון אם צד לחוזה "מנע את קיום התנאי", כך שלא ניתן להסתמך על אי-קיומו, כאמור בסעיף 28(א) לחוק החוזים. כפי שאבהיר להלן, מאחר שדעתי בסוגיית הטעות המשותפת, כדעת חברתי השופטת י' וילנר, אינני נדרש להביע עמדה במחלוקת שהתגלעה בין חברותַי, לגבי השאלה אם סוכל התנאי בנסיבות ענייננו. אותיר אפוא את ההכרעה בסוגיה זו לעת מצוא.
טעות משותפת
4. באשר לשאלה אם הצדדים נקלעו לטעות משותפת, כאמור, דעתי כדעת חברתי, השופטת וילנר. כידוע, "טעות ניתן להגדיר כפער בין דימויה של המציאות לבין המציאות כפי שהיא" (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים – כרך ב 668 (1992) (להלן: פרידמן וכהן); גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים 330 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח)). בענייננו, סבורני כי אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, שלפיה הצדדים סברו בעת כריתת הסכם המכר כי למשיב קיימות זכויות ממשיות, המאפשרות את רישום הנכס על-שמו, מתוך הנחה שהנכס עבר 'הליך הקצאה' כדת וכדין. ממילא, בהקשר זה באו הצדדים לכלל טעות משותפת.
5. שלא כדעת חברתי הנשיאה, אינני סבור כי עצם קיומו של התנאי המתלה הראשון, המתנה את קיום החוזה ברישום הזכויות על-שם המשיב, מלמד על עמימות או אי-ודאות מוּדעת של הצדדים, לגבי טיב זכויותיו של המשיב בנכס (ראו: שלו וצמח, בעמוד 343). כמו כן, אין מדובר במצב מנטלי של אדישות אצל הצדדים, לגבי יסוד מסוים בהסכם המכר, שאינו מקיים את המצב התודעתי הנדרש לשם קיומה של טעות, כמובנה בחוק החוזים (ראו, למשל: ע"א 2286/07 ג.מ.ח.ל. חברה לבניה 1992 בע"מ נ' פלונית, פסקה 16 (28.3.2011) [פורסם בנבו]; שלו וצמח, בעמוד 330). להבנתי, ביסוד גיבוש ההסכם עמדה מחשבה סובייקטיבית שגויה של הצדדים, כי המשיב זכאי להרשם כבעל הזכויות בנכס, משום שהועברו לו זכויות ממשיות בנכס. זאת אמנם, בכפוף לתשלומים מסויימים – 'דמי הסכמה' ותשלומים אחרים – שהיקפם המדויק לא היה ידוע לצדדים בעת כריתת ההסכם, אך נחזה להיות בסביבות 300,000 ₪, עם היתכנות לחריגה מסוימת, כלפי מעלה או כלפי מטה. אינדיקציה לכך, מצויה לדעתי בהוראות ההסכם, העוסקות בכספים שייוחדו למטרת רישום הזכויות על-שם המשיב; כספים שאף הועברו לבא-כוח המשיב בנאמנות, לתכלית זו ממש (סעיפים 2.א(2) ו-2.ג להסכם המכר). לצד האמור, ברי כי בעת כריתת ההסכם, לא עלה על דעת מי מהצדדים, כי המשיב נעדר כל זכות בנכס, וכי יש לבצע לגביו הליך 'הקצאה' חדש, הכרוך בתשלום החורג עשרות מונים מאותם 300,000 ₪ שיוחדו לטובת רישום הנכס על-שם המשיב. יתרה מכך, נעלה מכל ספק, כי הצדדים לא העלו על דעתם אפשרות שלפיה התשלום שידרֵש, יחרוג מהתמורה החוזית כולה, באופן שיעקר מתוכן את ההיגיון הכלכלי שבבסיס כריתת ההסכם. טעות בהיקף שכזה מלמדת, לדעתי, על קיומה של טעות מהותית, משותפת, בטיב הממכר; דהיינו, בטיב הזכויות של המשיב, ולא בהערכה שגויה גרידא של היקף התשלום שידרֵש המשיב לשלם לרמ"י עבור רישום הנכס על-שמו. בנוסף, כחברתי השופטת י' וילנר, אף אני סבור כי מסקנה זו נלמדת בבירור מלשון ההסכם, ומנסיבות כריתתו, כמפורט בפסק דינה, לגבי האמור בהוראות ההסכם ובזכרון הדברים. לכך אוסיף, כי הלך רוחם של הצדדים, לגבי זכויות המשיב בנכס, עולה גם מהמבוא להסכם, ב'הואיל' הראשון שבו, שם הוסכם כי "המוכר מצהיר כי הוא המחזיק הבלעדי והזכאי להירשם כבעל הזכויות בבית [...]" (ההדגשות שלי – נ' ס'), וכן מהעובדה שהסכם המכר, ובפרט התנאי המתלה הראשון שנקבע בו, מתייחסים לפעולה של "השלמת רישום" מצד המשיב, אשר נחזית להיות אקט טכני, אף שהוא כרוך בתשלומים מסויימים, ולא לרכישת זכויות של מי שנעדר כל זכות בנכס.