19. לחלופין טוענים המערערים, כי אפילו יימצא שבדין נקבע כי הצדדים טעו טעות משותפת, היה על בית המשפט קמא להחיל את חריג כדאיות העסקה הקבוע בסעיף 14(ד) לחוק. לטענתם, המשיב ידע שהבית טרם עבר הקצאה וכי לצורך רישום הזכויות על שמו עליו לשאת בעלויות שתקבע רמ"י, אלא שלשיטתם, המשיב העריך באופן שגוי את הסכום שיהיה עליו לשלם והערכה שגויה זו אינה אלא טעות מצידו בכדאיות העסקה. המערערים מוסיפים וטוענים כי יישום המבחנים שנקבעו לעניין כדאיות העסקה על עובדות המקרה דנן, היה צריך להוליך את בית המשפט קמא למסקנה הפוכה מזו שאליה הגיע ולפיה סעיף 14(ד) חל בענייננו והמשיב לא היה רשאי לבטל את ההסכם.
20. לבסוף טוענים המערערים, כי היה על בית המשפט קמא להורות על אכיפת הסכם המכר ולהתחשב בנזקים שנגרמו להם במשך השנים שבהן המתינו להשלמת העסקה. המערערים טוענים כי לצורך השלמת העסקה הם מכרו את דירתם היחידה במבשרת ציון, מבלי שהיה באפשרותם להשקיע את הכספים באפיקים מניבים חלופיים, שכן היה עליהם להותיר את הכסף זמין לצורך תשלום יתרת התמורה למשיב. לטענתם, הנזקים הכלכליים המצטברים שנגרמו להם בעקבות אי קיום ההסכם, דומים בהיקפם לנזקים הפוטנציאלים של המשיב אילו היה ההסכם נאכף; ובשים לב לכך שהמשיב יכול היה למנוע את הטעות קודם לחתימת ההסכם, היה על בית המשפט קמא להעדיף, לטענתם, את האינטרס שלהם ולאכוף את ההסכם. לחלופין, המערערים טוענים כי ככל שייקבע כי היה מקום להורות על ביטול ההסכם, יש לפסוק להם פיצויים גבוהים יותר מאלו שפסק בית המשפט קמא, אשר יגלמו את אבדן הכנסותיהם כתוצאה ממכירת ביתם במבשרת ציון.
21. המשיב, מצדו, ממקד את עיקר טענותיו במסגרת הערעור שכנגד בהיקף הפיצויים שבהם חויב. לטענתו, בית המשפט קמא שגה כשפסק לטובת המערערים השבה של דמי התיווך ושל הוצאות שיפוץ הבית, הוצאות שלטענתו כלל לא הוכחו. לגישת המשיב, הפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכם נועדו לגדר את הסיכון שהיה טמון בהסכם והצדדים גילו דעתם כי פיצויים מוסכמים אלו יכסו את הנזקים הצפויים של המערערים ככל שהתנאים המתלים לא יתקיימו. המשיב מוסיף וטוען כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, שני התנאים המתלים לא התקיימו בענייננו ובפרט הוא טוען, כי דרישת התשלום של רמ"י רוקנה מכל הגיון את הסכם המכר. לטענתו, התעקשותם של המערערים על קיום ההסכם בנסיבות אלו עולה כדי חוסר תום לב והוא מוסיף וטוען כי המערערים בחרו למכור את דירתם במבשרת ציון לאחר שנודע להם על דרישת התשלום של רמ"י ועל האפשרות כי עסקת המכר לא תצא לפועל ומשכך, יש לדחות את טענתם לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מכך. לטענתו, לא זו בלבד שהמערערים לא ניזוקו מכך שעסקת המכר לא הושלמה, אלא שהם אף קיבלו ועודם מקבלים דמי שכירות מהבית, עובדה שלטענתו לא נלקחה בחשבון במסגרת הפיצויים שנפסקו על ידי בית המשפט קמא. לבסוף, המשיב טוען כי מרגע שהסכם המכר בוטל כדין, בוטל גם הסכם השכירות, ומשכך היה על בית המשפט קמא להורות על השבה הדדית ובכלל זה על השבת דמי השכירות שקיבלו המערערים בכל אותן השנים.
דיון והכרעה
22. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות ודין הערעור שכנגד להתקבל באופן חלקי. אקדים ואומר כי מקובלת עלי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא ולפיה בנסיבות העניין לא היה מקום להורות על אכיפת ההסכם. עם זאת, הנימוקים שהובילו אותי לתוצאה זו שונים מאלו שעליהם נסמך בית המשפט קמא. לפיכך, כפי שיפורט להלן, מצאתי להתערב בסעדים שנפסקו.