40. שנית, ועדת הבחירות הינה גוף קולגיאלי פוליטי, "המקבל החלטות המושפעות משיקולים פוליטיים בלא שמוטלת עלי[ו] חובה לנמק החלטות אלה" (עניין כסיף, בפסקה 18 לחוות דעתי). על רקע זה כבר הובעה בעבר ביקורת הן בפסיקה והן בספרות המשפטית על הסמכות שבשיקול דעת שהוענקה לה בכל הנוגע לפסילת מועמדים ורשימות, כגוף "המורכב ברובו המכריע – פרט ליושב הראש – מנציגים, המייצגים גופים פוליטיים, וששיקוליהם עשויים להיות אידיאולוגיים־פוליטיים" (עניין ניימן, בעמ' 289; ראו גם: עניין טיבי, בעמ' 63; רובינשטיין ומדינה, בעמ' 565-564).
חוק הבחירות בנוסחו היום, מבוסס במידה רבה על הוראות שמצאו את מקומן בפקודת הבחירות לאסיפה המכוננת, התש"ט-1948 (להלן: פקודת הבחירות) (השוו, למשל, סעיפים 10, 11, 15 ו-24 לפקודת הבחירות, להוראות דומות בחוקי הבחירות מאז 1951 ועד חוק הבחירות הנוכחי שנחקק בשנת 1969). עיון בדיוני מועצת המדינה הזמנית בנוגע לנוסחה של פקודת הבחירות מעלה כי נבחנה האפשרות שיו"ר ועדת הבחירות יהיה אחד מנציגי הסיעות בוועדה, אך חלק מהנוכחים בדיון התנגדו לכך באופן נחרץ. כך, שר הפנים, יצחק גרינבוים, ציין כי "מוטב שיושב־ראש של ועדה, המורכבת מנציגי מפלגות, יהיה שופט עליון [...] האמון לועדת־הבחירות המרכזית יגדל אז לדעתנו ואף יהיה אולי בלתי־מוגבל. זה ישפיע לטובה על מהלך הבחירות ועל כל ההחלטות שתחליט ותקבע ועדת-הבחירות המרכזית" (מועצת המדינה הזמנית ב, ישיבה כ"ו, 21 (11.11.1948); ראו גם: מועצת המדינה הזמנית ב, ישיבה כ"ד, 21 (28.10.1948)). הנה כי כן, נראה כי בבסיס הקביעה לפיה יושב הראש של הוועדה יהיה שופט של בית המשפט העליון עמדה תכלית של הבטחת אמון הציבור בתקינות הליך הבחירות. על כן, ברי כי קיימים יתרונות ברורים בכך ששאלות הנוגעות לבחינת תנאי הכשירות שבחוק ייבחנו על ידי יו"ר הוועדה שהוא שופט בית המשפט העליון, להבדיל מחבריה הפוליטיים של הוועדה שלגביהם עשוי להתעורר חשש – ולו למראית עין – כי בפעולותיהם יהיה משום ניסיון למנוע את התמודדות יריביהם הפוליטיים וכי שיקולים פוליטיים יגברו על בדיקה משפטית אובייקטיבית (לעניין חשש זה ראו גם: ע"ב 2/88 בן שלום נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השתים-עשרה, פ"ד מג(4) 221, 279 (1989)).
41. שלישית, כפי שניתן ללמוד מההיסטוריה החקיקתית, אחת מהתכליות שעמדו בבסיס גלגוליו הקודמים של חוק הבחירות היא "[...] להקל על עבודתה של ועדת הבחירות המרכזית" (ד"כ 9.4.1951, 1598). ברי, אפוא, כי לא כל המשימות העומדות לפתחה של ועדת הבחירות יבוצעו במלואן על ידי מליאת הבחירות, והדבר נכון בפרט בתקופת בחירות שבמהלכה עומס העבודה המוטל על הוועדה הוא רב מאוד. ואכן, בחיי המעשה סמכויות מסוימות הנוגעות לניהול הבחירות אינן מבוצעות על ידי מליאת הוועדה אלא על ידי מטה הוועדה (בלאנדר, בעמ' 23). למשל, מטה הוועדה הוא שמופקד בפועל על תהליך תיקון הליקויים הטכניים ברשימות המוגשות לוועדת הבחירות, בהתאם לסעיף 62 לחוק הבחירות, וזאת לקראת הדיון במליאת הוועדה בנוגע לאישור הרשימות (פסקה 29 לתגובה מטעם יו"ר ועדת הבחירות בהליך דנן). לנוכח תכלית זו, מובנת הפרקטיקה שהשתרשה ולפיה יו"ר ועדת הבחירות מקיים בפניו הליך מעין-שיפוטי בכל הנוגע להיבטי כשירות מועמדים, בהתבסס על טענות הצדדים שנטענות בפניו, ובסופו ניתנת על ידו החלטה מנומקת המובאת בפני ועדת הבחירות.