21. חרף כל הקשיים האמורים, בסופו של דבר, ולאחר ששבתי ושקלתי את הדברים, באתי לכלל מסקנה כי טענת ההסתמכות, והיא בלבד, מטה את הכף בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן לעבר קבלת הערעור. בעיקרו של דבר, עיגונה של הסכמת הצדדים בפסק דין שהפך חלוט, ושבו כאמור קבע בית המשפט המחוזי עצמו – בהרכב של שלושה שופטים – כי ההסכמה היא "ראויה", מהווה שיקול מכריע. מתן פסק הדין במתכונת זו, שאינה כוללת הסתייגות או תנאי ביחס לתוקפה של הפשרה, יצר מצב חדש ביחס לטענת ההסתמכות. לא בכדי, בדיון שהתקיים בפנינו ציינה באת-כוחה של הכנסת כי ניתן היה להבין את מהלך הדיון בבית המשפט המחוזי ככזה שיוצר הסתמכות מצדו של שיקלי. קשה היה להתעלם מדברים מפורשים אלה.
22. אכן, כאשר מדובר בסוגיה של הסתמכות על הצהרות ואף הבטחות של בעלי תפקידים רשמיים, גם כאשר מדובר במי שמחזיקים בתפקיד נכבד, בית משפט זה חזר והבהיר כי אין לתת תוקף להתחייבויות של גורמים לא מוסמכים, מתוך הקפדה על שלטון החוק. אף אני עצמי חזרתי והבעתי עמדה זו במספר רב של הזדמנויות, לרבות ביחס להתחייבויות לכאורה של גורמים רמי מעלה (ראו למשל: ע"א 5566/18 עזבון המנוח סמי שמעון ז"ל נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 47 [פורסם בנבו] (3.12.2020)). אולם, קיים הבדל ממשי בין הסתמכות על הצהרותיהן של רשויות שלטוניות שונות, לרבות כאלה הנתמכות בייעוץ משפטי, לבין הסתמכות על עמדה שיפוטית. האפשרות להסתמך על פסקי דין מהווה מרכיב יסודי של שלטון החוק ושל היציבות המשפטית שהיא חלק חשוב ממנו. היא משקפת באופן העמוק ביותר שיקולים של ודאות משפטית וסופיות הדיון. לא לחינם נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי ערעור על פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים יתקבל בנסיבות חריגות בלבד (ראו למשל: ע״א 647/20 אלישקוב נ׳ א.ר.א.ב בונוס בע"מ, פסקה 19 לפסק דיני [פורסם בנבו] (2.9.2021)). הדברים אמורים במיוחד על רקע העובדה שסיום הליך משפטי על דרך של פשרה, המעוגנת בפסק דין, אינו דבר יוצא דופן. לקביעה לפיה אין ליתן משקל ממשי להסתמכות על הסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין, מסוג זה שאליו הגיעו הצדדים להליך בבית המשפט המחוזי, יש אפוא השלכות החורגות מעבר לתיק זה. לכך יש לתת משקל רב בבואנו להכריע בערעור דנן.
על פשרה ופישרה
23. לא ניתן לסיים את הדיון במקרה זה מבלי להוסיף דברים על מגבלותיה של הפשרה השיפוטית. אכן, פשרות והסכמות הן חלק בלתי נפרד מן ההליכים בבתי המשפט. לעתים מזומנות, שיקולים רבים תומכים בהכרעה במתכונת של הסכמה ופשרה, מטעמים כלליים של יעילות וחיסכון במשאבים ציבוריים, ולעתים גם מטעמים פרטיים הנוגעים לבעלי הדין (פתרון מהיר של הסכסוך והתקדמות אל מעבר לו, השלכות חיוביות אפשריות על מערכת היחסים בין הצדדים, פתרון של מספר סכסוכים בין הצדדים כחלק מן הפשרה ועוד). אולם, יש מקרים שבהם הסכמה ופשרה, תחת הכרעה שיפוטית לכל דבר ועניין, כרוכות בחסרונות. כל הכרעה פורמאלית ומנומקת בתיק שנדון בבית המשפט תורמת להבהרת הדין, ובכך תורמת להכוונת התנהגויות של צדדים, כמו גם לחיסכון במשאבי התדיינות במבט הצופה פני עתיד. בירור ההליך במתכונת מלאה אף מאפשר דיון ציבורי בנושאים העומדים להכרעתו של בית המשפט, ולחידוד השאלות שהתעוררו בפניו. אם כן, לניהולם של הליכים משפטיים יש תכליות שונות – פתרון סכסוכים, הכוונת התנהגויות וקידום השיח הציבורי (ראו גם: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 122-115 (2015)). בכל מקרה ומקרה על בית המשפט לשאול עצמו האם עידוד הצדדים לפתרון הסכסוך על דרך של הסכמה ופשרה הוא הדרך המתאימה. אכן, יכולות להיות דעות שונות במקרה זה.