א. בראש ובראשונה, יש לתת את הדעת לכך שהמצגים בערעור ניתנו על ידי גורמים שאין להם סמכות על פי דין לקבוע האם התקיימו התנאים להחלת סייג ההתפטרות הקבוע בסעיף 6א לחוק היסוד. כלל ידוע הוא כי לנוכח עקרון שלטון החוק הסתמכות אינה גוברת על סמכות. ויובהר, להבדיל מהקביעה האם חבר כנסת "פרש מסיעתו", הסמכות לקבוע האם חבר כנסת עמד בסייג ההתפטרות איננה נתונה לוועדת הכנסת במסגרת סעיף 61 לחוק הכנסת, אלא לוועדת הבחירות (ובהתאם לחלוקת הסמכויות שהייתה נהוגה עד כה – ליו"ר הוועדה), וזאת בהינתן תפקידה לוודא כי רשימת המועמדים "הוגשה כהלכה", לפי סעיף 63 לחוק הבחירות. בהתאם, ההליך שהתקיים בעניינו של מר שיקלי לפני בית המשפט המחוזי עסק אך בתוקפה של הכרזת הפרישה על ידי ועדת הכנסת. מכאן ששאלות הנוגעות להפעלת סייג ההתפטרות לא עמדו לפני בית המשפט המחוזי, וממילא לא הוא ולא הגורמים האחרים שהיו צד להליך האמור היו מוסמכים לעסוק בהן. עוד יצוין בהקשר זה כי בהכרזת הפרישה ועדת הכנסת עצמה לא נדרשה לנושא, והעמדה שסייג ההתפטרות עודו פתוח בפני מר שיקלי ל-4 ימים הייתה עמדה משפטית של היועמ"ש לכנסת שהובאה במסגרת ההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי, ובעקבות בקשת בא-כוחו של מר שיקלי שהוצגה לראשונה במהלך הדיון (פרוטוקול הדיון של בית המשפט המחוזי בעמ' 8 ש' 20-17, עמ' 14 ש' 36-31). לא זו אף זו, עמדה זו לא הייתה מקובלת בזמן אמת על סיעת ימינה, שהיא זו שדרשה את הפעלת סעיף 6א לחוק היסוד, ואשר ללא הסכמתה בוודאי שלא ניתן היה להגיע לפשרה בעניין זה (וראו פרוטוקול דיון של בית המשפט המחוזי בעמ' 14 ש' 14-8).
ב. הגורמים שיצרו את המצגים בערעור הבהירו למר שיקלי בזמן אמת כי עמדתם אינה מחייבת את ועדת הבחירות, אשר לא הייתה צד להליך ולא ניתנה לה ההזדמנות להביע את עמדתה, וכי הסוגיה עשויה להתגלגל להכרעתה. הדבר נאמר במפורש על ידי באת-כוח היועמ"ש לכנסת, הן במהלך הדיון (וראו החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.7.2022) והן בבקשה לתיקון פרוטוקול שנמסרה בסמוך לאחר הדיון והובאה לידיעתו של מר שיקלי בטרם הוגשה התפטרותו.
ג. חברתי, השופטת ברק-ארז, מייחסת משקל מכריע בענייננו ל"[]אינטרס החשוב של הסתמכות על פסקי דין של בית משפט", ורואה בו "קלף מנצח" לטובת המערערים (פסקה 1 לחוות דעתה. וראו בהרחבה פסקה 22 לחוות דעתה). עמדת חברתי בעניין זה אינה מקובלת עליי. הכלל הוא שהחלטות שיפוטיות הן בעלות אופי מחייב בין הצדדים להליך (ובפסק דין חפצי (in rem) – כלפי כולי עלמא), ושניתן להסתמך, ביחסי הצדדים להליך, על קביעות של בית המשפט שהן חלק מהנמקת פסק הדין (ה-ratio decidendi) בגבולות כלל השתק פלוגתא. מעבר לכך אין לצדדים להליך זכות מוגנת להסתמך על האמור בהחלטות שיפוטיות, לא ביחסיהם ההדדיים ובוודאי שלא כלפי מי שלא היה צד להליך. ודוק, לאמירות שיפוטיות עשוי וראוי להינתן משקל אף מעבר לכוח הנורמטיבי הניתן להם, וכנגזר מכך ייתכן ויינתן משקל אף להסתמכות עליהם. בהתאם, חובתנו כשופטים להקפיד מאד על הציווי "חכמים, היזהרו בדבריכם". ואולם, מכאן ועד למסקנה כי אימרת אגב של בית משפט, גם אם היא שגויה וניתנה בחוסר סמכות, כוחה יפה לגבור על הוראות הדין, לא כל שכן על הוראת חוק היסוד, רחוקה הדרך.