--- סוף עמוד 23 ---
36. סופו של יום ולסיכום: מן העבר האחד, לא מצאתי ממש בעמדת המבקשת כי ניתן להחיל בנסיבות מקרה זה "צו הורות פסיקתי" או "צו אימוץ פסיקתי" כאשר המתווה בו חפצה המבקשת (כ"אלטרנטיבה" לחוק האימוץ) נדחה זה מכבר בהלכה הפסוקה; מן העבר השני, טענת המשיבה כי יש לעמוד על קיום התנאים הנדרשים לקיומו של "אימוץ" על פי החוק, מקום בו אין המדובר באימוץ המוכר על פיו, מהווה הלכה למעשה כניסה בדרך הראשית של צו אימוץ "פסיקתי" שאף המשיבה אינה מסכימה לו. "אימוץ" עמדה מעין זו, מוקשה מאוד.
37. במצב דברים זה, ניתן אפוא להעלות על הדעת שלוש אפשרויות לפתרון המבוך. האחת, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולא להכיר כלל במתן אפשרות למבקשת להיות הורה של הקטינים. ברם, תוצאה זו לא נתבקשה על ידי המשיבה ולוּ בשל כך קשה להעלותה ביוזמת בית המשפט. השנייה, להורות לאלתר על מתן הכשר לאימוץ פסיקתי בניגוד לדין, כחפצה של המבקשת, תוצאה שהיא על פניה בלתי מתקבלת על הדעת. והשלישית, להותיר את התוצאה האופרטיבית במקרה קונקרטי זה על כנה, חרף הבעייתיות שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי המפנה את המבקשת להליך לפי חוק האימוץ. אפשרות שלישית זו נראית לי בנסיבות שנוצרו "כרעה במיעוטה". זאת בפרט שעה שלא הועלתה טענה כי קיימת נחיצות בהגשת תסקיר בנסיבות מקרה קונקרטי זה; משאין חולק בדבר מסוגלותה ההורית של המבקשת לגדל את הקטינים ולא הועלתה כל טענה כי היא אינה האם הראויה והמתאימה לגידולם; ובהינתן שערעור המשיבה נסוב אך ורק על הסוגיה העקרונית, לא נראה לי כי קיימת הצדקה להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי. מציאת פתרון יצירתי אד-הוק למציאות חיים מורכבת – לחוד; והחלת חוק האימוץ – לחוד.
אכן, התוצאה אליה הגעתי, לא לכאן ולא לכאן, אינה פשוטה מבחינה משפטית. אולם אם לא ניתן להחיל בנסיבות העניין צו הורות פסיקתי; אם אין בנמצא צו "אימוץ" פסיקתי; ואם אין בהוראות חוק האימוץ כדי לתת מענה הולם לנסיבות מקרה כגון זה, פתרון על פי הדין הקיים למקרים דומים אינו אפשרי.
סופו של יום, אם תשמע דעתי, נדחה את שני הערעורים ללא צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופטת ע' ברון:
1. אני מסכימה עם עיקרי חוות דעתו של חברי השופט ד' מינץ, ועם התוצאה שאליה הגיע בהליכים שלפנינו. עם זאת, דעתי שונה בנוגע למספר התייחסויות בחוות דעתו של חברי כפי שיפורט להלן.
2. הזכות להורות הוכרה זה מכבר במשפט הישראלי כזכות יסוד חוקתית רמת מעלה, הנגזרת מכבוד האדם. מדובר בזכות רחבה, שעל פי ההלכה הנוהגת "מתפרשת על כלל הטכניקות השונות שמסייעות להולדה ו'נתונה לכל אדם ללא תלות בזהותו המגדרית, בנטייתו המינית או בשאלה האם הוא חי ביחידות או בזוגיות ועם מי'" (דנ"א 1297/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 28 לפסקה דינה של הנשיאה א' חיות [פורסם בנבו] (25.7.2022), להלן: דיון נוסף פלוני; ראו גם: בג"ץ 4077/12 פלונית נ' משרד הבריאות, פ"ד סו(1) 274, 303 (2013)). בהמשך לכך הובהר בפסיקה, כי תנאי הכרחי למימושה של הזכות להורות הוא ההכרה המשפטית בהורות – שכן הכרה זו מעניקה סמכויות ייחודיות להורה ומבססת את חובותיו כלפי ילדו; יש לה השפעה על תפיסתו העצמית של ההורה; והיא מקדמת את טובת הילד, בכך שהיא יוצרת תאימות בין הסטטוס המשפטי ובין מציאות חייו בפועל (דיון נוסף פלוני, שם).