יג. נוסיף כי הסך של 7,734,000 ₪ הועבר לחברה הצ'כית בחודש ינואר 2016 וליתר דיוק ביום 21.1.2016 (ראו הצהרת הנתבע 3 בס' 56 לתצהירו). התובע לא חלק על כך. מכאן, שסכום זה לא יכול להיות חלק מרווח שהנתבעת 1 השיגה במהלך שנת 2016. התובע לא הראה אחרת.
יד. לא נטען בפנינו ולא הובאה ראיה בעניין רווח היעד של הנתבעת 1 לשנת 2016 ואם רווח היעד נופל מהרווח בפועל. לכן לא ניתן לקבוע אם התובע זכאי לבונוס נוסף בשיעור של אחוז אחד כמפורט בס' 4.6.4 למזכרים הראשון והשני.
טו. מאידך, בהתאם למזכרים אלה, זכאי התובע לבונוס בגין רכיב שיקול דעת, שייקבע על ידי ועדת התגמול בהתאם לביצועיו כמנכ"ל באותה שנה, אלא שבונוס זה לא יעלה על שתי משכורות במקום 6 משכורות (ס' 4.6.6 למזכרים אלה), כפי שתוקן על ידי ועדת התגמול ודירקטוריון של הנתבעת 1. לכן התובע זכאי לבונוס נוסף בסך 142,000 ₪.
טז. סך הכל זכאי התובע לבונוס בסך: 488,370 ₪ + 142,000 ₪ = 630,370 ₪.
יז. על כן, על התובע להשיב לנתבעת 1 ההפרש בין הבונוס שקיבל בסך 911,240 ₪ לבין הבונוס לו היה זכאי בסך 630,270 ₪. סך הכל: 280,870 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום קבלת הבונוס בחודש מרץ 2017 ועד מלוא התשלום בפועל.
יח. בעניין זה מצאנו להזכיר כי ועדת התגמול ודירקטוריון הנתבעת 1 תיקנו את המדיניות התגמול ביחס לבונוס באופן שמטיל אחריות על התובע להשיב הבונוס, כולו או חלקו, במקרה ששולם לו בטעות. התובע הסכים לכך. ראו דיון לעיל בסעיפים 10 (יט) – (כד) לפסק דין לעיל).
17. בונוס לשנת 2017:
א. התובע טען כי הוא זכאי לבונוס יחסי עבור שנת 2017 בסך 600,000 ₪ (ס' 169.7 לכתב התביעה). לטענתו לאור עמידת הנתבעת 1 ביעדי התקציב עד חודש מאי 2017 כולל, הרי שהרווח התפעולי שלה לשנת 2017 לא פחת מהרווח שהושג בשנת 2016. בתמיכה לטענתו זו צירף התובע דוח דירקטוריון הנתבעת 1 על מצב ענייניה מיום 31.3.2017 (נספח 44 לכתב התביעה).
ב. התובע ביסס תביעתו לרכיב זה על פי הערכה בלבד. התובע לא צירף אסמכתאות ביחס לרווח יעד ורווח בפועל לכל שנת 2017. התובע גם לא ביקש מסמכים בעניין זה מהנתבעים. בנוסף, כמו בעניין הבונוס לשנת 2016, גם ההחלטה לשלם לו בונוס לשנת 2017 כפופה לאישור וועדת התגמול ולדירקטוריון הנתבעת 1. התובע לא הראה כי אלה ניתנו.
ג. בנסיבות אלה, תביעת התובע בגין רכיב זה – נדחית.
18. מחיקת סעד הצהרתי:
א. התובע טען בסיכומיו כי ביום 3.6.2019 ביקשה הנתבעת 1 למחוק מתביעתה את הסעד ההצהרתי, לפיו התובע קיבל כספים מהנתבעת 1 שלא כדין (ס' 81(א) לתביעת הנתבעת 1). בנסיבות אלה, בהעדר סעד הצהרתי כאמור, אין מקום וגם לא ניתן מבחינה משפטית לחייבו להשיב כספים שקיבל ביתר לנתבעת 1 (ס' 108 לסיכומיו).