32. כעת אדון בטענה כי אף אם יש לקבל לתיק את המסמכים הבנקאיים שהציגה התובעת, הם אינם יכולים לשמש ראיה לאמיתות תוכנם, בין היתר משום שלא מדובר במסמכים מקוריים, לא ידוע מי ערך אותם וכיצד נערכו, ולא הוכח שמדובר ברשומות מוסדיות העומדות בתנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות. לאחר ששקלתי טענות אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לקבוע באופן גורף שכל המסמכים הבנקאיים שהציגה התובעת חסרי כל ערך ראייתי, אלא יש לבחון כיצד הגיעו המסמכים לידי התובעת, מה ידוע לה מידיעתה האישית על תוכנם וכיצד הם מתיישבים עם מכלול הראיות האחרות בתיק.
33. בית המשפט העליון חזר והתייחס בפסיקתו לכך שבדיני הראיות ניכרת המגמה של מעבר "מקבילות למשקל": "הדגש מועבר "משאלות של קבילות פורמלית וממבחני קבילות נוקשים לשאלות של מהימנות ומשקל הראיות"" (רע"א 8007/20 חוצה צפון בע"מ נ' וענונו (נבו 23.1.2022 בסוף פסקה 9, שם צוטט פסק הדין בע"א 8493/06 עיזבון כהן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד סד(2) 256, 274 (2010), ופורטו הפניות לפסיקה נוספת). כך באופן הדרגתי ובמשך כמה עשורים רוככו הכללים הראייתיים, גברה הנכונות לקבל ראיות ולאפשר לבית המשפט שדן בתיק לקבוע מה משקלן, וחל צמצום ניכר במספר המקרים שבהם נקבע כי ראיה איננה קבילה (ראו דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ''ד נט(6) 653 (2005) בסוף פסקה 29; ע"א 119/05 חליפה נ' מדינת ישראל (נבו 10.9.2006) בפסקה 32 וההפניות שם). בשנים האחרונות נקבע בפסיקה ש"ככלל, ייטה בית המשפט שלא לפסול ראיה מיניה וביה, אלא יעדיף לבוחנה לגופה ולקבוע את משקלה בהתאם" (רע"א 4495/20 פלונית נ' פרופ' ספדי רפעת (נבו 16.12.2020) בפסקה 18).
כן ראו ספרו של פרופ' גבריאל הלוי תורת דיני הראיות (להלן "ספרו של הלוי") כרך א (2013) בעמוד 180, פסקה ראשונה:
"קביעת הממצאים העובדתיים תחת דיני הראיות המודרניים מסורה לשיקול דעת שיפוטי רחב ללא מגבלות העשויות להיחשב פעמים רבות מלאכותיות וחוטאות לחקר האמת. עיקר תשומת ליבו של שיקול הדעת השיפוטי מסור לשיקולים הכלליים של משקל ומהימנות ולא ליישום הטכני של הכללים הפורמליים בדבר כשרותם של עדים או קבילותן של ראיות מבלי להתייחס לתוכנן. עיקרה של הראיה תחת דיני הראיות המודרניים הוא תוכנה המהותי ולא דרכי הגעתה לתיק בית המשפט."
בהמשך, בעמוד 184, מפנה המחבר לפסיקה שבה נקבע כי "המעבר מכללים פורמליים ונוקשים לעבר אמות-מידה גמישות מאפשר הערכה זהירה, שקולה ומדויקת של ראיות בצד קביעת ממצאים עובדתיים באופן מושכל". בין היתר מפנה המחבר לע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71 (2001) שם התייחס בית המשפט לכך יש להפוך את כלל הראיה הטובה ביותר מכלל של קבילות לכלל של מהימנות ומשקל, כך שראיה שאינה הטובה ביותר (כגון העתק) לא תיפסל, ובית המשפט ייקבע את משקלה ואת מהימנותה תוך בחינת כלל הנסיבות. כמו כן הפנה המחבר לע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171 (1997) שם נקבע כי חוות דעת רפואית מהווה ראיה קבילה להוכחת העובדות הנזכרות בה, אם אלה היו דרושות למומחה לצורך מסקנותיו המקצועיות. הודגש שגם הדברים שסיפר הנבדק למומחה הם בגדר "עובדות" שחוות הדעת עשויה לשמש ראיה להוכחתן, וזאת אף שמדובר למעשה בעדות מפי השמועה. בהקשר זה נקבע שחזקה על בית המשפט שיידע לקבוע את משקלן הראייתי של עובדות אלה על יסוד מכלול הראיות שלפניו, לרבות חקירתו הנגדית של המומחה וראיות שיציג הצד שכנגד.