בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת"א 36792-07-18 קז'צקוב נ' טובי ואח'
לפני כבוד השופט מיכאל תמיר
תובעת עליזה קז'צקוב
באמצעות עו"ד איריס אלקוני
נגד
נתבעים 1. נחום טובי
באמצעות עו"ד עמית מזור
2. סילביה טובי
3. עדי לאה טובי
4. טל רבקה טובי
5. עומר טובי
6. דוד טובי
7. גיא טובי
נתבעים 7-2 באמצעות עו"ד משה הולנדר
פסק דין
1. לפניי תביעה שבבסיסה עומדות שתי טענות אלה:
(1) נתבע 1, מר נחום טובי (להלן "נחום") שהציע לתובעת להתקשר עמו בשותפות עסקית, עשק אותה וגזל ממנה במרמה סכום העולה על 60 מיליון ₪. לצרכי אגרה הועמדה תביעתה הכספית של התובעת נגד נחום על סך של 7,000,000 ₪ בלבד.
(2) נחום השתמש בכספים שקיבל מהתובעת לתשלום מלוא התמורה עבור שש דירות בבאר שבע, וזאת בניגוד להסכמתם של התובעת ונחום ששניהם יממנו את עלות הדירות בחלקים שווים. נכון להיום, בחמש מדירות אלה רשומות מחצית מהזכויות על שם מי מהנתבעים ובדירה הנוספת כל הזכויות רשומות על שמם של נתבעים 5-2. על כן מבקשת התובעת צו הצהרתי שלפיו היא הבעלים של מלוא הזכויות בשש הדירות הנ"ל.
2. מעל שנה לאחר הגשת התביעה בתיק דנן, הגיש נחום תביעה נפרדת נגד התובעת ונתבעים נוספים בת"א 5756-12-19 שהועמדה על סך של כ-36,000,000 ₪ ולאחר מכן צומצמה לסך של 10,000,000 ₪ (להלן "תביעת נחום"). תביעת נחום נדונה תחילה לפני מותב אחר, אך בהמשך לבקשה מוסכמת שהתקבלה (בהחלטה של כבוד סגן הנשיאה השופט שפסר מיום 10.12.2020), הועברה גם תביעת נחום לטיפולו של הח"מ. בדיון שהתקיים ביום 12.4.2021 הודיע ב"כ נחום כי התביעות נגד יתר הנתבעים בתביעת נחום נדחו או נמחקו, ונותרה התביעה נגד התובעת בלבד. נקבע דיון הוכחות ראשון בשתי התביעות ליום 14.10.2021, אך נחום לא שילם את המחצית השנייה של האגרה בגין תביעתו במועד, ואף לא עשה זאת עד למועד הדיון הנ"ל. לכן, במהלך הדיון ניתנה החלטה למחוק את תביעת נחום, ונקבע כי החלטה בעניין הוצאות ושכר טרחת עו"ד תינתן בהמשך. בהחלטה מיום 13.12.2021 חויב נחום לשלם לתובעת, בגין מחיקת תביעתו בלבד, שכר טרחת עו"ד בסך של 46,800 ₪ והוצאות משפט בסך של 3,500 ₪.
3. להלן עיקרי טענות התובעת בכתב התביעה:
3.1. התובעת היא תושבת ארה"ב המתגוררת בניו יורק. נחום הוא תושב ישראל המתגורר ברעננה. נחום הציג עצמו לפני התובעת כאיש עסקים אמיד, מנוסה ובקיא בתחום הנדל"ן בישראל, שיש באפשרותו לאתר הזדמנויות השקעה מניבות. נתבעים 7-6 הם ילדיו של נחום ונתבעים 5-2 הם יורשיו של יונתן טובי ז"ל, שהיה בנו של נחום (להלן "יונתן").
3.2. נחום הציע לתובעת, על רקע היכרות קודמת ביניהם, לפעול יחד בתחום של השקעות נדל"ן בישראל. התובעת התקשרה עם נחום בהסכם לפעילות משותפת, ובשנת 2001 נתנה לו ייפוי כוח לטפל בענייניה בישראל. תחילה ביקש נחום להשקיע יחד עם התובעת ללא כל הסכם בכתב. בהמשך חתמו השניים על כמה חוזים החוזרים על עצמם, ובהם ניסוחים שאינם משפטיים ושחלקם אף אינם ברורים, בניסיון לשכנע את התובעת שהיא בידיים טובות. נחום רימה את התובעת לחשוב שהם משקיעים כספים יחד באופן שווה, אך בדיעבד התברר שרק התובעת השקיעה מכספה, ונחום השתמש בו כרצונו וגזל ממנה עשרות מיליוני דולרים.
3.3. נחום הציע לתובעת להשקיע עמו ברכישת דירות בבאר שבע, והבטיח לה שמדובר בהשקעה רווחית שתניב להם תשואה גבוהה. בשנים 2007-2006 העבירה התובעת לנחום כספים לרכישת שש דירות, והאמינה שהיא משלמת רק מחצית ממחירן. התובעת לא חתמה על אף אחד מהסכמי הרכישה, ונחום מצא כל הזמן תירוצים שלא להראות לה אותם. לימים התברר לתובעת שכל הכספים ששימשו לרכישת הדירות היו שלה. עוד גילתה התובעת שנחום רשם מחצית מהזכויות בארבע מהדירות על שם מי מילדיו, ולא על שמו כמוסכם, וכן רשם את הדירה השישית שברחוב החיד"א בשלמות על שם בנו יונתן, וכיום היא רשומה על שם יורשיו של יונתן.
3.4. עלות רכישתן של כל שש הדירות הייתה 260,000 $, בתוספת מס רכישה בשיעור של 3.5% לכל דירה ושכר טרחת עורכי דין. היה על התובעת לשלם מחצית מהסכומים הנ"ל, אולם לבקשת נחום היא העבירה לצורך רכישת הדירות סך של 50,000 $ ביוני 2006 ולפחות עוד 360,000 $ בדצמבר 2007, ובסך הכול כ-410,000 $. מכאן שהדירות נרכשו בכספה של התובעת בלבד. במסמך בכתב ידו של נחום מצוינות כל שש הדירות, אך נחום נתן לתובעת להבין שחלקה בבעלות הוא 355,000 $. לבקשת נחום, התובעת אף רכשה בינואר 2007 ריהוט עבור הדירה ברחוב החיד"א בסכומים של 2,195 $ ו-6,080 $. נחום לא הציג לתובעת חשבוניות בגין התשלומים ששילם לטענתו עבור ריהוט הדירות.
3.5. מאחר שהתובעת בלבד היא זו שמימנה את רכישת הדירות, הרי שהיא זכאית לקבל סך כולל של 1,901,177 ₪ בגין דמי שכירות החל ממועד הרכישה של כל דירה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. עד לשנת 2014 לא קיבלה התובעת חלק כלשהו מדמי השכירות. נחום הסתיר במכוון את הסכמי השכירות ואת דמי השכירות שהתקבלו מהשוכרים. מהמועד שבו נרכשו חמש הדירות הראשונות במחצית שנת 2006 ועד סוף שנת 2013, קיבל נחום בגינן דמי שכירות בסך של כ-868,500 ₪ שהם 1,203,927 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. בהסכמה דיונית בין הצדדים נקבע שהחל מ-1.1.2014 תהיה התובעת אחראית לגביית דמי שכירות, אך גם לאחר מועד זה המשיך נחום לשלשל לכיסו דמי שכירות. בין שנת 2014 לשנת 2017 הצליחה התובעת לחלץ דמי שכירות בסכום כולל של 46,450 ₪, לאחר ששילמה לעורכי דין עשרות אלפי דולרים. לכן, התובעת דורשת את מלוא דמי השכירות שנגזלו ממנה גם בגין תקופה זו בסך של 300,950 ₪, שהם 311,083 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. רק משנת 2017 הצליחה התובעת לפעול למינוי כונס נכסים שיטפל בדירות. התובעת קיבלה לידיה דירות הרוסות שחלקן נטושות וחלקן מאוכלסות בפולשים, ושילמה 108,980 ₪ בגין הוצאות על תיקונים ובגין שכר טרחת עו"ד עבור פינוי הדירות מפולשים. התובעת צירפה לתביעתה חשבוניות בגין חלק מהוצאות אלה שעומדות נכון ליום הגשת התביעה על סך של 91,504 ₪. התובעת אף נאלצה להגיש תביעת פינוי נגד שני דיירים שלא שילמו דמי שכירות. כמו כן התברר שנחום קיבל את דמי השכירות בגין אחת מדירות אלה ושלח את הכסף לבנותיו בניו יורק. למיטב ידיעתה של התובעת, נחום גבה משנת 2017 ועד הגשת התביעה דמי שכירות בסך של 43,200 ₪.
3.6. לאחר רכישת הדירות בבאר שבע, ולפני שהתברר לתובעת שנחום פעל כלפיה במרמה, הציע נחום לתובעת להשקיע במלון דירות הידוע כפרויקט מגדלי המלכים בטבריה (להלן "הפרויקט") שבנייתו הייתה בשלבי סיום. לפי מצגי נחום לתובעת, ההשקעה הייתה אמורה להסתכם בכמה מאות אלפי דולרים בלבד, והפרויקט היה צפוי להסתיים בתוך חודשים ספורים ברווח נאה. ביום 23.9.2007 נחתם הסכם לצירוף שותפים לפרויקט בין החברה בעלת הזכויות במלון – צאלח דוד ובניו בע"מ (להלן "חברת צאלח") לבין נחום כמיופה כוח של התובעת ושל בנו יונתן וכנאמן של בניו דוד וגיא, נתבעים 6 ו-7. נחום שוב הפר בגסות את ההסכמים עם התובעת כשהכניס את בניו כשותפים במקומו, ללא ידיעתה של התובעת. בהסכם זה התחייב נחום בשם המשקיעים לשלם את המשכנתה שלקחה חברת צאלח מבנק לאומי.
3.7. לבקשת נחום העבירה התובעת מחשבונה הפרטי ביום 19.9.2006 סך של 338,150 $ לחברת HSZF LLC וביום 30.3.2008 סך של 300,000 $ לחברת Abbott Solutions, ובסך הכול 638,100 $. סכומים אלה לפי השערים היציגים במועדים הרלוונטיים ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומדים נכון ליום הגשת התביעה על סך כולל של 3,521,702 ₪. נחום רימה את התובעת לחשוב שמדובר בהעברת כספים לחברות שמהן ניטלה המשכנתה של חברת צאלח ועבור פידיון המשכנתה בבנק לאומי, אך בדיעבד הבינה התובעת שהכספים הועברו לחשבונותיו הפרטיים של נחום המתנהלים בארה"ב בחברות שקשורות ישירות אליו. מבדיקות שבוצעו בדיעבד עלה שנחום הוא הבעלים והנשיא של החברות הנ"ל, שהייתה לו שותפה בחברות בשם פלורה סוטו (להלן "סוטו"), וששניהם עזבו את ארה"ב כדי להתחמק ממאסר לאחר שנמצאו אשמים בהונאה. במכתב שצורף לתביעה כתבה פלורה לנחום שהיא הורתה לכל הדיירים במלון לשלוח את דמי השכירות לחשבון המשותף שלהם בליכטנשטיין, שבו הפקיד נחום גם כספים של התובעת ללא ידיעתה.
3.8. לצורך ההשקעה בפרויקט הוקמה ביום 19.12.2007 חברת א.צ.ט. תיירות ונופש בע"מ (להלן "אצט" או "החברה") שהתובעת ונחום היו בעלי מניותיה. נחום שכנע את התובעת לפתוח חשבון על שם אצט שנועד לתשלום עבור ההשקעות המשותפות. לנחום הייתה זכות חתימה יחידה בחשבון והוא זה שניהל אותו באופן שוטף. בשנים 2006 ו-2007 העבירה התובעת מיליוני דולרים מחשבונותיה בחו"ל לטובת אצט, דרך נחום, שנטל כספים אלה לעצמו בנוכלות ובמרמה. נחום קיבל מהתובעת שיקים בנקאיים שעליהם צוין במפורש שהם מיועדים לפרויקט וכן העברות בנקאיות בסך כולל של 5,978,000 $. כספים אלה לא הופקדו בחשבון אצט כמוסכם, אלא הועברו לחשבונותיו הפרטיים של נחום ברחבי העולם. לפי התחשיבים המפורטים בכתב התביעה, התובעת דורשת מנחום בגין כספים אלה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, סך כולל של 39,396,771 ₪.
3.9. פרט לשיקים ולהעברות הנ"ל, העבירה התובעת החל מיולי 2006 ועד יוני 2008 כספים בסך כולל של 1,706,830 $ שנמשכו מחשבונות הבנק שלה בארה"ב והועברו במזומן לאיש קשר מטעם נחום, דויד ברק (להלן "ברק"). נחום קיבל את הכספים והיה אמור להפקיד אותם באצט, אך שמר אותם לעצמו. בהקשר זה מפנה התובעת בין היתר למכתבים של נחום ושל ברק. הסכום הנ"ל לפי השער היציג הממוצע במועדים הרלוונטיים עומד על 7,168,686 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום הגשת התביעה - סך של 10,263,058 ₪.
3.10. כמו כן התברר לתובעת בדיעבד שנחום נטל הלוואות ואשראי במיליוני ₪, תוך שימוש בכספי התובעת כביטחונות. נחום ששימש מנהלה של אצט עשה בה ככל העולה על רוחו, ללא תיעוד או מתן דין וחשבון על פעולותיו. נחום דחה באופן קבוע את בקשות התובעת להיפגש עמו ולקבל ממנו דוחות כספיים. אצט נקלעה למצב כלכלי קשה, חשבונה בבנק הוגבל ובחודש יולי 2011 חילט הבנק סך של 1,158,871 ₪ שהיה זמין בחשבון וסך של 5,395,909 ₪ בניירות ערך בגין חובות אצט.
3.11. התובעת פנתה לערכאות והגישה בשנת 2012 בקשה לפירוק אצט. בית המשפט שדן בפירוק התייחס להתנהלותו של נחום, אשר הביאה את החברה לסוף דרכה וגרמה לתובעת נזק עצום. מהדוח הראשון של המפרק, עו"ד עמית לדרמן, מיום 9.6.2013 עולה שנחום ניהל את החברה ברשלנות. במקביל לתביעת הפירוק, הגישה התובעת תביעה אישית נגד נחום בת"א 6293-04-12 (להלן "התביעה הראשונה"), אך לפי הסכמה דיונית בין הצדדים לפני כבוד הנשיאה דאז הילה גרסטל, עוכבה התביעה הראשונה עד להכרעה בתביעות החוב של בעלי המניות בתיק הפירוק. הכרעות המפרק ניתנו ביום 26.12.2017 ותגובת המפרק לערעורים של בעלי המניות הוגשה ביום 25.6.2018 [בכתב התביעה נכתב בטעות שהתגובה הוגשה בשנת 2017 – מ"ת]. לכאורה עולה מקביעות המפרק שנחום הזרים כספים לאצט, אך אלה הגיעו ממקורותיה של התובעת. המפרק דחה חלק מתביעות החוב של התובעת והפנה אותה להגיש תביעה אישית נגד נחום, וזאת מאחר שהכספים הועברו מהתובעת ישירות לנחום ולא הגיעו לקופת אצט.
3.12. בסעיף 5 להסכם המייסדים בין התובעת לנחום מיום 19.6.2016 (נספח 6 לכתב התביעה) נקבע כי צד שמשקיע יותר מהצד השני בחשבון המשותף יהיה זכאי לרווחים על כספים אלה וכן לריבית של 1% לחודש בגין השקעתו העודפת. התובעת לא רק מימנה את כל הוצאותיה של אצט, אלא שאף לא זכתה לקבל את רווחי ההון שנצברו בחשבון המשותף ולא קיבלה מנחום ריבית בגין השקעתה העודפת. התובעת העבירה לנחום בשנים 2006 עד 2008 סכומים אדירים, ובמונחים נומינליים 8,732,940 $, ולמעשה שילמה עבור מלוא ההשקעה במיזם. לפיכך, על נחום לשלם לתובעת בגין השקעותיה הנ"ל ריבית של 12% לשנה (1% לחודש) בסך נומינאלי של כ-1,047,952 $, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום הגשת התביעה - 6,158,101 ₪.
3.13. נחום גזל מהתובעת גם כספים שזכתה בהם בהליך משפטי. התובעת הגישה תביעה לבית משפט השלום בירושלים, ונעתרה להצעתו של נחום כי הוא יופיע בהליך כמיופה כוחה ועו"ד נחמיה יעקב ייצג אותה. באוקטובר 2007 ניתן פסק דין בהליך שבו נפסק לתובעת סך של 20,195 $ בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, אך התובעת כלל לא ידעה שזכתה במשפט, והדברים התבררו לה רק שנים מאוחר יותר. כשפנתה לעו"ד יעקב בעניין זה בשנת 2016, הוא אמר לה שהעביר את כספי הזכייה לנחום.
3.14. הנתבעים ביצעו כלפי התובעת, בין היתר, עוולות של תרמית, גזל, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. נחום הפר את ההסכמים שלו עם התובעת, והנתבעים האחרים הפרו את הסכמי רכישת הדירות בבאר שבע בכך שלא השתתפו במימון הדירות כלל, אף שהתחייבו לממן מחצית ממחירן.
3.15. לאור כל האמור לעיל התבקשו סעדים כדלקמן: (1) לקבוע כי על נחום להשיב לתובעת את הסכומים המפורטים בסעיפים 140 ד-ח לכתב התביעה ולהעביר לה דמי שכירות בגין הדירות בבאר שבע כמפורט בסעיפים 140 ב-ג לכתב התביעה, אך לצרכי אגרה הועמדו תביעות אלה יחד על סך של 7,000,000 ₪ בלבד; אציין כי בתחילה נתבע הסעד הכספי של תשלום דמי השכירות גם מנתבעים 7-2, אך הוא נמחק לבקשת התובעת, כמפורט בהחלטה מיום 6.4.2020; (2) לתת צו הצהרתי שלפיו כל שש הדירות בבאר שבע שייכות במלואן לתובעת, להורות ללשכת רישום המקרקעין להעביר לתובעת את חלקם של הנתבעים בדירות, ולהסמיך את ב"כ התובעת לבצע את כל הפעולות הדרושות לצורך הרישום.
4. להלן עיקרי הטענות בכתב ההגנה של נחום:
4.1. כתב התביעה שהגישה התובעת בהליך זה רצוף בשקרים, ועומד בסתירה מוחלטת לכתב תביעה שהגישה התובעת בהליך קודם, שבו טענה כי השקעותיה בפעילות המשותפת עם נחום עמדו על סך של כ-10,000,000 ₪.
4.2. דינן של טענות התובעת להידחות על הסף מחמת התיישנות. התובעת טוענת שהעבירה לנחום כספים בשנים 2005 עד 2008, ולכן היה עליה להגיש תביעות בגין כספים אלה לכל המאוחר בשנים 2015-2012, לפי המועד הנטען של כל העברה. התובעת לא קיבלה מבית המשפט היתר לפיצול סעדים כשהגישה את תביעתה הראשונה על סך 7,000,000 ₪, ולכן היא אינה רשאית להעלות את טענותיה בתביעה זו שהתיישנה.