166. במאמר מוסגר אציין כי אילו הייתה נדחית תביעתה של התובעת לרשום על שמה את החלקים בדירות בבאר שבע הרשומים כיום על שמם של הנתבעים, הרי שלכל הפחות הייתה התובעת רשאית לעקל חלקים אלה כדי לגבות באמצעותם את הסכום הכספי שנחום חויב לשלם לה בפסק דין זה. אלמלא הקביעה כי התובעת העבירה לנחום עבור רכישת הדירות סכומים העולים על מחירן המלא, ובכך מימנה את מלוא התמורה בגינן, היה מקום לקבוע כי הבעלים של כל החלקים בדירות שנרשמו על שם הנתבעים הוא נחום, ולכן התובעת זכאית להיפרע מהם.
טענות בעניין השתק והתיישנות
167. בסיכומיהם של נתבעים 7-2 נטען כי התובעת הודתה בתביעות קודמות שהגישה בנוגע לדירות בבאר שבע שהיא בעלת מחצית מהזכויות בדירות. לטענתם, מדובר בהודאת בעל דין היוצרת השתק שיפוטי, כך שהתובעת אינה רשאית להעלות כיום טענה סותרת. דינה של טענה זו להידחות. אומנם התובעת טענה בהליכים קודמים (לרבות הליכים לגביית דמי שכירות) כי היא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירות בבאר שבע, אך היא עשתה זאת על יסוד המצב הרישומי באותה עת. גם אם התובעת סברה או חשדה בעת ניהול ההליכים המשפטיים הקודמים כי נחום השתמש בכספה לצורך תשלום מלוא התמורה בגין הדירות, לא היה ביכולתה לטעון בתביעה נגד צד שלישי שהיא הבעלים של כל הזכויות. בהיעדר החלטה שיפוטית המורה להעביר את הזכויות על שמה, המצב המשפטי והרישומי היה שהיא הבעלים של מחצית מהזכויות בלבד. נתבעים 7-2 מפנים גם לתביעה הראשונה שהגישה התובעת נגד נחום, שבה תבעה מחצית מעלות רכישת הדירות בבאר שבע. אלא שבאותה תביעה (אשר נמחקה לאחר מכן בהסכמת הצדדים) טענה התובעת במפורש כי התברר לה בדיעבד שהיא זו שמימנה את מלוא התמורה בגין הדירות (ראו סעיף 21 לתביעה המצוטטת בסעיף 21 לסיכומים של נתבעים 7-2). בתביעה שלפניי העלתה התובעת את אותה טענה אך תבעה סעד אחר בגינה – להעביר על שמה את החלקים בדירות שנרשמו על שמם של הנתבעים. לפיכך אני קובע כי לא מדובר בענייננו במצב שבו התובעת העלתה בחוסר תום לב טענות עובדתיות סותרות בהליכים משפטיים שונים באופן המקים השתק שיפוטי (ראו סעיף 9 לפסק הדין בעניין בית ששון שאליו התייחסתי לעיל).
168. לעניין ההתיישנות, נתבעים 7-2 טוענים שהתביעה שלפניי היא למעשה תביעה כספית בגין כספים שלטענת התובעת נגזלו ממנה ושימשו לרכישת הדירות. לפיכך לטענתם, היות שחלפו למעלה מ-7 שנים מהמועד שבו לדידה של התובעת נגזלו ממנה הכספים ואף מהמועד שבו נודע על כך לתובעת, הרי שתביעתה התיישנה. מנגד, התובעת טוענת שמדובר בתביעה במקרקעין שכן הסעד שנתבע הוא רישום הזכויות בדירות על שמה, והיות שתקופת ההתיישנות של תביעה זו היא 25 שנים, התביעה לא התיישנה. לפי הפסיקה, "השאלה אם יש לסווג תביעה כ"תביעה במקרקעין", כמובנה בחוק ההתיישנות, אם לאו, תוכרע על פי: תוכן התביעה ומהותה. בתוך כך, ייבחנו: הן אופיו של הסעד הנעתר בגדרה והן טיבה של הזכות הנתבעת" (ע"א 3260/11 רחל ברכה, משרד עורכי דין נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (נבו, 6.1.2015)). בעניינו נראה שאופי הסעד הנתבע הוא קנייני (רישום זכויות בעלות במקרקעין על שם התובעת), וכך גם טיבה של הזכות הנתבעת, אולם כפי שיוסבר להלן, אף אם יש לקבל את טענתם של נתבעים 7-2 כי מדובר למעשה בתביעה כספית, הרי שבנסיבות העניין תביעה זו לא התיישנה.