פרט 4 לתוספת הראשונה – שכותרתו היא "גורמים הממנים בעלי תפקידים בשירות הציבורי" מונה, בין היתר, את הגורמים הבאים:
"(1) יושב ראש הכנסת – לעניין בחירת נשיא המדינה, וועדת הכנסת – לעניין מינוי מבקר המדינה;
(2) הממשלה – לעניין מינוי בעלי תפקידים שמינוים מוטל עליה ולעניין סעיף 8 לחוק בנק ישראל, התש"ע-2010;
[...]
(5) שר, מנהל כללי או יועץ משפטי של משרד ממשלתי – לעניין מינוי לתפקיד שלא בדרך של מכרז שנעשה בידי שר או בידי הממשלה או מינוי הטעון את אישורה של הממשלה, למעט מינויים הנבדקים על ידי הוועדה לבדיקת מינויים [...];
[...]"
60. פרט 4 אינו מתייחס באופן מפורש למינוי שרים, אך לגישתי ניתן ללמוד מכותרתו ומתוכנו כי הוא נועד להחריג את הכללים הנוגעים למחיקת עבירות מן המרשם, מקום שבו עסקינן במינוי של בעלי תפקיד בשירות הציבורי. דברים אלה הובהרו גם בדברי ההסבר להצעת חוק המרשם הפלילי, שכללה הוראה דומה, לגביה צוין כי "נקבעו בהצעה מגבלות אחדות על זכותו של העבריין שלא יזכרו חטאיו – בשל חומרת העבירה, בשל משרה שנושאה צריך לשמש דוגמה אישית לציבור, או בשל תפקיד שבו נדרש אמון מממלא התפקיד והאמון הדרוש נפגע כתוצאה מהעבירה״ (דברי הסבר להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, ה"ח 217; ראו גם: עניין אל נסאסרה, בעמ' 664). אין חולק כי תפקיד שר במשרד ממשלתי הינו תפקיד ציבורי רם דרג, אשר לצד המעמד השלטוני יש בו גם אחריות על מערך לוגיסטי שלם, עובדים רבים ותקציבים ציבוריים משמעותיים. חובת האמון והדוגמה האישית כלפי הציבור טבועות עמוק באופייה של משרה שלטונית זו, ומשכך יש לאפשר לגורם הממנה אדם למשרה זו לבחון את עברו הפלילי – לרבות הרשעות שנמחקו – ואף מצופה ממנו כי יעשה כן (ראו והשוו: עניין אייזנברג, בעמ' 269).
בהקשר זה ראוי לזכור כי הסדרי ההתיישנות והמחיקה של הרשעות בדין הישראלי עוצבו ברוח הכלל ההלכתי של תקנת השבים המבוסס על התפיסה כי "אין לפקוד אדם על חטאו עד אין קץ אלא יש לעודדו לתקן את דרכיו ולהקל עליו לשוב בתשובה" (עניין אל נסאסרה, בעמ' 662-661). עם זאת, בכל הנוגע למילוי תפקיד ציבורי, כבר צוין כי "ההלכה אינה מסתפקת בריצוי העונש ודורשת רף גבוה יותר, בהתאם לסוג העבירה ולמהות המשרה" (עניין דרעי השלישי, בפסקאות 16-15 לחוות דעתו של השופט הנדל; וראו גם: על"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד(1) 353, 376 (1990)). נחום רקובר בספרו תקנת השבים – מעמדו של עבריין שריצה את עונשו (2007) מסכם את מחקרו על עמדת המשפט העברי בנושא זה כך:
"אשר לחזרתו של העבריין לתפקידו הקודם או למינויו לתפקיד, ראוי לכאורה שתהא התשובה השיקול העיקרי, ויהיה די בה כדי לאפשר לעבריין לשוב לתפקידו או להתמנות לתפקיד חדש. אבל אף שהתשובה היא תנאי הכרחי, אפשר שלא תהיה תנאי מספיק. אמת, לאחר שלקה העבריין, הרי הוא כאחיךָ, ואף על פי כן, לעתים נמנעת חזרתו של העבריין ששב בתשובה לתפקיד שמילא קודם לכן, בהתחשב באופייה של העברה, באופייה של המשרה ובאמון שהתפקיד דורש"