19. אוסיף ואומר עוד זאת: בהתאם לגישתי, לנוכח השפעתן הפוטנציאלית והממשית של הצהרות דרעי על ההליך הפלילי, אין חשיבות לכך שעל-פי חוק היסוד במתכונתו המתוקנת מתקיימים בו תנאי הכשירות הפורמליים לכהונה בתפקיד שר. במובן זה, תיקון מס' 11 לא מעלה ולא מוריד בכל הקשור לסוגיית המניעות החלה על דרעי. יחד עם זאת, ולמען הסר ספק, אציין כי אני מסכימה להנמקתה של חברתי הנשיאה באשר לכך שהתיקון לחוק היסוד אכן שינה מן המצב המשפטי הקודם, ולא היה בבחינת "חוק מבהיר" בלבד. בשלב זה, אפנה להצגת גישתי.
השתק, תום לב וחובת הגינות של הפרט
20. בעיקרו של דבר, אני סבורה שעניינו של דרעי נופל לגדרו של עיקרון משפטי ותיק שנים שנקלט לשיטתנו עוד מדיני היושר של המשפט האנגלי, הוא עקרון ההשתק (ראו: ע"א 23/49 חברת י. צגלה ושות' בע"מ נ' אהרון חיות בע"מ, פ"ד ד 475, 485-484 (1950) (להלן: עניין צגלה)). כידוע, משמעותו המשפטית המסורתית של עקרון ההשתק היא פשוטה: כאשר אדם יוצר מצג מסוים בכוונה להשפיע על התנהלותו של הזולת, ואחרים אכן הסתמכו עליו, אותו אדם יהיה מנוע מלהתכחש לו בדיעבד ולפעול בניגוד אליו (ראו: גבריאלה שלו "הבטחה, השתק ותום-לב" משפטים טז 295, 310 (1986)). עיקרון משפטי זה מושתת על אדנים של צדק ויושר, מתוך הבנה יסודית כי "אין זה מן הראוי, כי המתאר יהנה מהתיאור המוטעה, אם ע״י תאורו הביא אדם אחר לידי מעשה מסוים" (עניין צגלה, בעמ' 485). במובן זה, תחולתה של דוקטרינת ההשתק מתקשרת אף לפריסתו הרחבה של עקרון תום הלב במשפט הישראלי (ראו למשל: רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94, 101-100 (1993); בג"ץ 7852/98 ערוצי זהב ושות' נ' שרת התקשורת, פ"ד נג(5) 423, 428 (1999)) ובכלל זה גם במשפט הפלילי הדיוני (ראו: רע"פ 8083/10 בכור נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (7.4.2011)). במלים אחרות, עסקינן במחסום משפטי מהותי שנועד בעיקרו לשמור על טוהר ההליך המשפטי ולמנוע תוצאות בלתי מוצדקות הנובעות מהשגת הקלה או יתרון בדרך פסולה (באופן כללי, ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 99-90 (מהדורה שנייה 2018)).
21. מעבר לכך, ובמבט רחב יותר, ניתן לומר כי עקרון ההשתק בהקשר הנדון בפנינו, דהיינו בהתנהלותו של הפרט אל מול גופי המדינה, קשור בטבורו בהכרה המשפטית, ולו הכרה מתוחמת, בקיומה של חובת הגינות המוטלת על הפרט כלפי רשויות השלטון, לצד חובת ההגינות (הנרחבת יותר) שחלה על הרשויות כלפי כל אחד ואחד מיחידי הציבור. חובת ההגינות המוטלת על הפרט, במצבים מסוימים, נדונה בהרחבה בבג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289 (1998) (להלן: עניין קונטרם). אכן, במהלך השנים שחלפו מאז ניתן פסק הדין, הובעו דעות שונות ביחס להיקפה הראוי של חובת ההגינות שמוטלת על אדם כלפי הרשות. מטבע הדברים, חובת ההגינות במישור זה עשויה ללבוש צורות שונות בהתאם לאופי ההתנהלות ולמאפייניו הקונקרטיים של המקרה (ראו למשל: עש"ם 5246/99 אהרוני נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נו(1) 481, 489 (1999)). יחד עם זאת, ניתן לומר כי בשלב הנוכחי, כבר זכתה חובה זו להכרה במצבי "גרעין" של אי-הגינות בולטת בהתנהלותו של הפרט (ראו: ע"א 8189/11 דיין נ' מפעל הפיס, פסקה 40 (21.2.2013); עע"ם 89/13 עיריית רמת גן נ' הראל (25.2.2015); ע"א 3604/13 מנהל רשות המסים נ' אייזינגר (10.5.2015)). כך למשל, התכחשות להתחייבות או למצג קודם של הפרט בפני הרשויות עשויה לעלות בנסיבות המתאימות לכדי הפרה של חובת ההגינות, המקימה מניעות כלפיו (ראו והשוו: בג"ץ 1930/94 נתן נ' שר הביטחון, פ"ד מח(4) 643, 657-655 (1994); עניין קונטרם, בעמ' 322; ע"א 8958/10 עיריית רמת השרון נ' טו-מז חברה קבלנית בע"מ, פסקה 16 (9.7.2012); עע"ם 6945/21 ק.מ. מדף 4 בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 18 (18.11.2021)).