ש ו פ ט ת
השופט ח' כבוב:
1. אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתה של חברתי, הנשיאה א' חיות, אשר לאי-הסבירות הקיצונית שבמינויו של ח"כ אריה דרעי לשר בממשלה – זאת, נוכח צֶבֶר הרשעותיו בפלילים, כמו גם המצג שהציג בפני בית משפט השלום במסגרת עסקת הטיעון, בגדרי עניין עבירות המס. אי-סבירות זאת מחייבת, גם לטעמי, כי ראש הממשלה יפעיל את הסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 22(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, ויורה על הפסקת כהונתו של ח"כ דרעי כשר הפנים ושר הבריאות.
גם אני סבור כי לא ניתן להלום את מינויו של דרעי כשר בהתאם לכללי המשפט המינהלי ופסיקת בית משפט זה, בדבר ההבחנה בין תנאי הכשירות להתמנות לתפקיד שר בממשלה לבין אופן הפעלת שיקול הדעת של ראש הממשלה, בהיותו הגורם הממנה (בג״ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ״ד מז(5) 404 (1993); בג״ץ 4267/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, פ״ד מז(5) 441 (1993) (להלן: עניין פנחסי). ולא למותר להזכיר, כי הלכה זו פרסה אברותיה אף מעבר לכהונתם של שרים או סגני שרים שהואשמו בפלילים (בג"ץ 2592/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז (27.05.2020)). כידוע, בנדון דידן מדובר במי שלחובתו שתי הרשעות קודמות, אליהן הצטרפה אך לאחרונה הרשעה חדשה, שבוצעה בעת כהונתו כחבר כנסת, ואשר בעטיה הוא עודנו נושא בעונש מאסר על תנאי. כפי שהיטב לבאר חברי, המשנה לנשיאה ע' פוגלמן, לנתונים אלה משקל ממשי בשאלת סבירות המינוי (פסקאות 8-7, 13-11 לחוות דעתו).
שׂוּמָה עלינו לזכור ולהזכיר, כי ביסוד הלכת דרעי-פנחסי ניצב הצורך בהגנה על אמון כלל הציבור ברשויות השלטון, הגנה על טוהר המידות של השירות הציבורי ושימוש דוגמה לכיבוד נורמות חוקיות וציבוריות, שכן:
"מי שנבחר על-ידי העם צריך לשמש מופת לעם, נאמן לעם וראוי לאמון שהעם נתן בו. על כן, כאשר נתונה לרשות שלטונית סמכות הפסקת כהונה, עליה לעשות בה שימוש כאשר בעל הכהונה פוגע באמון הציבור בשלטון, בין אם בעל הכהונה הוא נבחר (כגון חבר כנסת המכהן כסגן שר) ובין אם הוא עובד ציבור (כגון עובד מדינה ששר מוסמך לפטרו)" (עניין פנחסי, בעמוד 473).
2. ומעניין לעניין. קראתי בעיון רב את חוות דעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז, שביקשה לחרוש תלם מובחן, במידה מה, מבחינת סבירות שיקול דעתו של הגורם הממנה, כמקובל; וכזה אשר מתמודד עם הקושי בהכפפת הגורם המתמנה לכללי המשפט המינהלי (כמפורט בפסקה 18 לחוות דעתה). לאחר שהפכתי בדברים, ועל אף שדברים אלה לא נעלמו מעיניי בעת בחינת סבירות המינוי, אני מסכים גם לדרך הילוכה, למסקנותיה ולעיקרי נימוקיה של חברתי השופטת ברק-ארז. לפיהם, יש בהתחייבויותיו ובהתנהלותו של ח"כ דרעי, ובפרט השינוי המהיר והחד בעמדתו בתוך יום אחד בלבד (כמתואר בפסקאות 14-13 לחוות דעתה), בפני בית משפט השלום בירושלים, גם כדי להקים נגדו מניעות מלקבל על עצמו מינוי כשר בעת הזו – בשל הפרה של חובת ההגינות שחלה עליו כלפי בית המשפט, כרשות מרשויות המדינה. כל זאת, בכפוף לאמור בפסקאות 34-33 לחוות דעתה של חברתי בנוגע למשכה של המניעות האמורה.
3. בנסיבות אלה ומשהגענו לתוצאה אליה הגענו, בדרך זו או אחרת, אין דרישה מוחלטת להכריע לגופם של דברים בשאלות החוקתיות, כבדות המשקל, שהונחו לפנינו (כפי שגם היטיב להבהיר חברי, המשנה לנשיאה ע' פוגלמן, בפסקה 14 לחוות דעתו). ברם, בצד האמור, אבקש להוסיף הערה קצרה המשקפת את דעתי שלי, בנוגע לאופן הפעלת סמכותה המכוננת של הכנסת במקרה זה.
4. כידוע, בהחלטה הידועה גם כ'החלטת הררי' מיום 13.06.1950 נקבע, כי הכנסת הראשונה, שנבחרה כאסיפה המכוננת, לא תחוקק חוקה למדינת ישראל וכי החוקה תיכתב פרקים-פרקים, בדמות חוקי יסוד, ואלו יתאגדו לבסוף לכדי חוקת מדינת ישראל (ד"כ 5, 1743 (תש"י)). על אף שחלפו למעלה משבעים שנה, זהו המצב עד ימינו-אנו. וכך, עד עתה, כוננה הכנסת בפועלה כרשות המכוננת, שלושה-עשר חוקי יסוד המסדירים את כללי המשטר, חלוקת התפקידים והסמכויות בין רשויות השלטון ומערכת היחסים בינן ובין עצמן ובינן ובין האזרחים (חוק-יסוד: הכנסת; חוק-יסוד: מקרקעי ישראל; חוק-יסוד: נשיא המדינה; חוק-יסוד: הממשלה; חוק-יסוד: משק המדינה; חוק-יסוד: הצבא; חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל; חוק-יסוד: השפיטה; חוק-יסוד: מבקר המדינה; חוק-יסוד: חופש העיסוק; חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; חוק-יסוד: משאל עם; חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי).