5. במצב דברים זה, קרי בהיעדרה של חוקה שלמה ופורמלית ובהינתן המציאות מזה עשרות שנים, בה נורמות חוקתיות בישראל נקבעות, בהליך חקיקתי רגיל וללא הבחנה בין הכובע המכונן והכובע המחוקק, בניגוד להליכים המקובלים בעולם (הנס קלזן על מהותה וערכה של הדמוקרטיה 77-67 (יצחק אנגלרד מתרגם (תשס"ה)) – סבורני כי קיימת חשיבות לא מבוטלת, לשימור מערך האיזונים והבלמים העדין שקיים בין הרשות המכוננת לבין הרשות השופטת (יניב רוזנאי "שימוש לרעה בחוק יסוד" ספר רובינשטיין 1349, 1387-1379 (2021)). למעשה, תיקונו של חוק היסוד בעניין המונח לפנינו, מדגיש ביתר שאת חשיבותם של הדברים (שם, בעמודים 1387-1386; אריאל בנדור "פגמים בחקיקת חוקי-היסוד" משפט וממשל ב 443, 445 (התשנ"ה)), ובהקשר זה אין לי אלא להצטרף לדברי חברתי, הנשיאה א' חיות, בפסקאות 45-42 לחוות דעתה. תפקידו של בית המשפט בהקשר זה ברור עוד יותר בעיניי, נוכח המאפיינים הייחודיים של המערכת השלטונית-מוסדית בישראל, ובפרט ההשפעה הרבה, והכמעט בלעדית, של הממשלה על הליכי חקיקה בכנסת (בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, פסקה 32 לחוות דעתה של הנשיאה א' חיות (23.05.2021)).
6. ייאמר מיד, כי השאלה בדבר ביקורת שיפוטית על הוראה בחוקי יסוד, איננה חדשה, ו"עמדתה המסורתית" של הכנסת, בהקשר זה, אינה מקובלת עלי. שאלה זו נזכרה כבר בפרשת תנועת לאו"ר (בג"ץ 142/89 תנועת לאו"ר נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מד(3) 529, 554 (1990)), בפסק הדין בעניין בנק המזרחי (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 327-326, 394 (1995)), ובפסקי דין רבים זולתם (ראו: בג"ץ 5555/18 חסון נ' כנסת ישראל, פסקה 1 לחוות דעתו של השופט מ' מזוז וההפניות שם (08.07.2021)). כפי שציינה חברתי, הנשיאה א' חיות, בפסקה 43 לחוות דעתה, המקרה שלפנינו מעורר קושי רב, ואף נקודת קיצון. שכן, לפנינו תיקון לחוק-יסוד שתכליתו לשנות את תנאי הכשירות שנקבעו לכהונת שרים, במטרה לאפשר לח"כ דרעי להתמנות כשר – מבלי שתקום חובה לפנות ליו"ר ועדת הבחירות, כדי שזה יקבע האם נפל קלון בהרשעתו האחרונה בפלילים. הליך החקיקה המהיר, שהסתיים עוד בטרם הושלמה מלאכת הקמת הממשלה, ובהיעדר דיון ממצה במכלול השיקולים הרלבנטיים שהוצגו הן על-ידי הייעוץ המשפטי לכנסת הן על-ידי הייעוץ המשפטי לממשלה – אומר, לטעמי, דרשני. תיקון חוק יסוד משטרי, הגם שנעשה תוך שימוש ברוב הנוכחי בכנסת בסמכותה המכוננת – אין בו כדי לתקף, כשלעצמו, את נכונות התיקון. שכן, "ביטויו העיקרי של שלטון החוק הוא בכך שהוא אינו שלטונם של אנשים – לפי החלטותיהן, שיקוליהם ומאווייהם הבלתי מוגבלים – אלא בכך שהוא נשען על הוראותיהן של נורמות יציבות, השוות לכול ואשר מחייבות את הכול במידה רבה" (דברי הנשיא מ' שמגר בע"ב 2/84 ניימן נ' ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225, 261 (1984)).