8. ואדגיש כי בניגוד לעמדת חברתי הנשיאה והתומכים בעמדתה, הטיעון שעניינו בכך שחה"כ דרעי זכה לאמון מצביעי ש"ס בהיקף של כארבע מאות אלף איש ושאר השיקולים הקואליציוניים אותם מנה ראש הממשלה בתגובתו, מכריעים לדעתי את הכף בכל הנוגע לבחינת סבירות החלטת ראש הממשלה. זאת נוכח העובדה שניתן לומר כאמור כי כל "מרכיב ממשלה" "סביר" אחר באותן נסיבות שהיו באותה עת, היה פועל באותו האופן. היינו מבלי לגמד את התנהלותו הפסולה של חה"כ דרעי, האילוצים הפוליטיים שניצבו לפני ראש הממשלה להקמת הקואליציה היו, בזמן אמת, בבחינת מציאות כפויה בלתי ניתנת לפתרון חלופי. בבחינת הרע במיעוטו. במובן זה, איני סבור כי ניתן למצוא מענה למציאות החריגה והייחודית שהתעוררה בענייננו, בפסיקת בית משפט זה בעבר. לוּ אכן נתונים חריגים אלו לא היו בנמצא, ההחלטה למנות את חה"כ דרעי לשר, מהשיקולים שפורטו בחוות הדעת של חבריי בעניין טוהר המידות, הייתה חורגת ממתחם הסבירות.
לסיכום אפוא, מבלי שמצאתי עילה להתערבות בשיקול דעתו של ראש הממשלה במינויו של חה"כ דרעי, אני סבור כי המינוי פסול וחסר תוקף לאור המניעות החלה על חה"כ דרעי להתמנות לתפקיד שר. בעניין זה מסכים אני עם חברתי השופטת ברק-ארז כי הטיעון שעניינו "הציבור אמר את דברו" אינו יכול לעמוד לטובת חה"כ דרעי בכל הנוגע למניעות הנובעת מהתנהלותו.
9. לבסוף, רואה אני לנכון להוסיף מספר מילים באשר לטיעוני העותרים ככל שהם נוגעים לתיקון לחוק יסוד: הממשלה. נקודת המוצא היא כפי שגם ציינו חבריי, כי אין מקום להידרש לדיון בסוגיות מתחום המשפט החוקתי כאשר הוא אינו נצרך. אולם על כך יש להוסיף כי זו לא המשוכה היחידה העומדת לפני העותרים. כפי שציינתי בעבר (בבג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, פסקה 8 לחוות דעתי (23.5.2021) (להלן: עניין שפיר); בג"ץ 5555/18 ח"כ אכרם חסון נ' כנסת ישראל, פסקה 1 לחוות דעתי (8.7.2021); בג"ץ 2905/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל, פסקה 9 לחוות דעתי (12.7.2021) (להלן: עניין התנועה למען איכות השלטון בישראל)), לעמדתי שאלת סמכותו של בית משפט זה לקיים ביקורת שיפוטית על הוראות חוק יסוד היא שאלה שהמענה עליה הוא שלילי, ומסכים אני בעניין זה עם הכנסת. גם סמכותו של בית משפט זה לבצע ביקורת שיפוטית על חוקים "רגילים", אינה מושתתת על יסודות איתנים. מכל מקום, הסמכות לבקר חוקים או לבטלם מכוח חוקי היסוד נשענת על ההכרה במעמדם החוקתי הרם של חוקי היסוד, מכוח סמכותה של הכנסת כרשות מכוננת. על כן, מהלך החותר תחת הנחת יסוד זו, הינו אפוא מוקשה ביותר. משבית המשפט נוטל על עצמו סמכות לבקר חוקי יסוד, מתחזקת הטענה כי התאוריה בדבר עליונות חוקי היסוד איננה כּנה, כי אם נועדה אך ורק לאפשר ביקורת שיפוטית על חוקים (וראו: אריאל בנדור "המעמד המשפטי של חוקי-יסוד" ספר ברנזון כרך ב 119, 168 (התש"ס)). כפי שפירטתי בעניין התנועה למען איכות השלטון בישראל, הקושי הקיים בביקורת שיפוטית על חוקי יסוד לא נעלם על ידי שימוש בכותרת של "שימוש לרעה בסמכות מכוננת". דוקטרינה זו, אשר עשויה לגלוש אל עבר בחינת מאפיינים מהותיים שונים, תוך הותרת פתח רחב מאוד וגמיש לשיקול דעת שיפוטי, אינה פשוטה כלל ועיקר. על כן, איני יכול להסכים עם דברי הביקורת שהעבירו חלק מחבריי על תוכנו של תיקון חוק היסוד והמניעים שעמדו מאחוריו. רק אזכיר, כי גם לפי ההלכה שנפסקה בבית משפט זה, מניע לדבר חקיקה – אף מניע "פוליטי" – אינו עומד כשלעצמו כעילה לביקורת שיפוטית של דבר חוק, בוודאי לא חקיקת יסוד (וראו למשל: בג"ץ 5160/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת חוקה, חוק ומשפט, פ"ד נג(4) 92, 96 (1999); בג"ץ 4908/10 ח"כ רוני בר-און נ' כנסת ישראל, פ"ד סד(3) 275, 296-295 (2011); עניין התנועה למען איכות השלטון בישראל, פסקה 17 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות).