תמצית טענות הצדדים בערעורים מטעמם
24. לטענת שופרסל, היה על בית הדין לדחות על הסף את התביעות בעילות שניתנה לגביהן הכרעה בתביעות החוב שהגישו העובדות, כיוון שהכרעה זו יוצרת מעשה בית דין ומפקיעה את עילת התביעה, ומונעת כל דיון נוסף באותם סעדים; העובדות לא הגישו תלונה על פגיעה בזכויותיהן במהלך תקופת עבודתן, ולא נסתרה טענת שופרסל שלפיה קבעה דרך יעילה לעובדי הקבלן לפנות אליה בתלונות ויידעה על כך את עובדי הקבלן. על כן, משלא חל סעיף 26 לחוק, לא התקיימו התנאים המצטברים בסעיף 25 לחוק להטלת אחריות על שופרסל, והיה על בית הדין לדחות את התביעות מבלי לדון בחובות הפיקוח המוטלות על שופרסל ובשאלה אם הסכם ההתקשרות היה "חוזה הפסד"; מעבר לנדרש, שופרסל הוכיחה כי עומדת לה ההגנה על פי סעיף 27 לחוק להגברת האכיפה, שכן היא הסתמכה בתום לב על בדיקות תקופתיות שנערכו על ידי בודק שכר מוסמך, נקטה אמצעים לתיקון ההפרות שהובאו לידיעתה, ובסופו של יום אף סיימה את ההתקשרות בינה לבין סופר שירות בשל הפרת זכויות העובדים; בית הדין האזורי שגה בקביעתו כי שופרסל נהגה בדרך של "עצימת עיניים" בכל הנוגע להפרת זכויות עובדי סופר שירות, בעוד הראיות מלמדות ההיפך מכך; בית הדין האזורי שגה בקביעתו כי החוזה בין שופרסל לבין סופר שירות היה "חוזה הפסד", ובהקשר זה נטען כי לא היה מקום לכלול את היטל העסקת עובדים זרים בתחשיב, והתמורה ששולמה לסופר שירות עלתה על השכר והעלויות הנוספות ואף הותירה בידי סופר שירות רווח נאה. בהליך ASMERET שופרסל טענה כי ניתנה ל- ASMERET אפשרות להרחיב חזית ולא ניתנה לשופרסל הזדמנות להתגונן בפני חלק מהטענות; לחלופין, העלתה שופרסל טענות הן בנוגע לרכיבים שנפסקו לזכות העובדות והן בנוגע לשיעור ההוצאות שחויבה בהן.
25. ASMERET ו- MANA (להלן יחד – העובדות) טענו כי נוכח קביעתו של בית הדין האזורי כי החוזה בין שופרסל לבין סופר שירות היה "חוזה הפסד", יש לקבוע כי המזמין בא בנעלי הקבלן לכל דבר ועניין, ויש להטיל על שופרסל אחריות לכל זכויות העובדות שהופרו, ולא רק לזכויות שהמזמין חב בתשלומן על פי הוראות החוק להגברת האכיפה, ובענייננו – הפקדות לקרן השתלמות, תוספת ותק, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין; כמו כן, טענו העובדות כי בית הדין האזורי שגה בפסיקת רכיבי התביעה ושיעור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
התשתית הנורמטיבית
26. כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק להגברת האכיפה של דיני עבודה, התשס"ח – 2008 [ה"ח הממשלה 363 ע' 376], הצעת החוק בעיקרה מבוססת על המלצות דו"ח ועדת היגוי לאכיפת חוקי עבודה (להלן – ועדת ההיגוי) שמונתה ביום 6.4.2006 בהסכמת הגורמים במשק – הממשלה, לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים והסתדרות העובדים הכללית החדשה.
27. בדו"ח ועדת ההיגוי אשר פורסם בשנת 2007 [פורסם באתר האינטרנט של משרד התמ"ת [https://employment.molsa.gov.il/About/Units/WorkingRelations
[/Documents/HamlatzotVeada.pdf הצביעה ועדת ההיגוי על השינויים שחלו במערכת יחסי העבודה החל משנות השמונים, ובין היתר – שינוי הסדרי העבודה המסורתיים, שבא לידי ביטוי בעלייה חדה באחוז העובדים הזמניים, גידול בהעסקה באמצעות קבלני כוח אדם וקבלני שירותים, ותופעה מתמשכת ומתרחבת של אי ציות לחוקי המגן ולצווי ההרחבה, שהניעה כניסה גוברת של משפחות עובדות למעגל העוני והגדלת אי השוויון בחלוקת הכנסות. לגישת הוועדה, "אכיפה יעילה של שכר וזכויות סוציאליות, היא דרך ראויה להילחם במימדי העוני שרק גדלים עם השנים ולטפל בתופעה הקשה עליה מצביע דו"ח העוני לפיה עובדים מצויים מתחת לקו העוני". על כן, נדרש שהמדינה תקצה משאבים להבטחת אכיפת חוקי המגן וצווי ההרחבה, במיוחד נוכח העובדה ש"הפוטנציאל העיקרי לאותן הפרות הן אוכלוסיות חלשות וחסרות מודעות שאין בכוחן להתמודד עם העוולות והעושק שנעשה להן וחוששים כל העת לאובדן מקום העבודה".
28. דו"ח ועדת ההיגוי כלל מספר המלצות, וביניהן – הגברת פעילות מינהל ההסדרה והאכיפה במשרד התמ"ת; פרסום, הסברה והדרכה, וזאת להגברת מודעות ציבור העובדים והמעסיקים בעניין הזכויות והחובות בעניין תחיקת העבודה, מודעות שעשויה לתרום רבות לאכיפה עצמית; תיקוני חקיקה, וביניהם – הטלת עיצום כספי על מפרי הוראות חוקי העבודה; ולענייננו – הטלת אחריות על מזמין שירותים ו/או מעסיק בפועל על הפרת זכויותיהם של עובדי קבלן, התערבות בחוזים לקבלת שירות שנכרתים בין מזמין לבין קבלן ורישוי קבלני שירותים.
29. בהמשך לדו"ח ועדת ההיגוי, גובשה הצעת החוק להגברת האכיפה של דיני עבודה, התשס"ח – 2008, חקיקתו הושלמה בשלהי שנת 2011, והוא נכנס לתוקף ביום 19.6.2012, שישה חודשים לאחר פרסומו.