לציין לעניין זה, שבהסכם המכר לא מוזכר כלל ש - בנימין (וולף) מצקר ז"ל נפטר 9 שנים! לפני הסכם המכר. עובדה זו גם לא הובאה לידיעת לשכת רישום המקרקעין בעת הגשת הבקשה להעביר את הזכויות במקרקעין מ- בנימין (וולף) מצקר ז"ל ל- דוד צ'צ'ק יבדל"א. זאת, על אף שעובדה זו הייתה ידועה היטב לאריה מצקר ודוד צ'צ'ק, כפי שמצא את ביטויו ב"מסמך ההבהרה" שנחתם ביניהם ביחד עם הסכם המכר (בכך עוד אדון בהמשך).
בהמשך תשובת מדינת ישראל נאמר:
"5. יחד עם זאת, נוכח חובתה על-פי דין, וכ"פקידת בית משפט" תגיב המשיבה אף לגופו של ענין.
6. על פי לשונו של יפוי הכוח מינה המנוח את המבקש מס' 1 להיות לבא כוחו החוקי לשם עשית בשמו את הפעולות, כדלקמן: "למכר, להעביר, להשכיר, להחכיר וכן כל פעולה ו/או דיספוזיציה אחרת לכל אדם, תאגיד ו/או גוף משפטי אחר".
7. הוראת החוק החולשת על הסוגיה בה עסקינן הינה הוראת סעיף 14 לחוק השליחות תשכ"ה-1965, הקובעת בזו הלשון:
"(א) השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או – אם היה תאגיד – בפירוקו.
(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות".
8. המחוקק קבע כי השליחות מסתיימת, בין היתר, במותו של השולח, אלא אם כן חל סעיף 14 (ב) וההרשאה הינה בלתי הדירה. על כן יש לבחון מהם גדרי פרשתו של ס"ק (ב) האמור, קרי, מהם התנאים שהציב המחוקק ליצירתו של יפוי כח בלתי הדיר.
בע"א 4092/90 רינה מיטלברג נ' נייגר שמואל, פד"י מח (2), 529, 540 – 541, כותב כב' השופט חשין:
"המחוקק הורנו בסעיף 14 (ב), כי בהתקיים שלושת אלה לא יוכל שולח לחזור בו ממעשה השליחות:
1. אם לאדם אחר, או לשלוח עצמו, יש זכות – זכות הקיימת לעצמה לבר-השליחות.
2. אם ההרשאה ניתנה להבטחתה של אותה זכות.
3. אם ביצועה של אותה זכות תלויה בביצוע נושא השליחות".
ראה לענין זה גם: ג. פרוקצ'יה, דיני שליחות בישראל, הוצאת רמות, 351 – 352.
9. ההרשאה על פי ס"ק (ב) חייבת להנתן להבטחת זכותו של אחר.
9.1. כב' השופט קיסטר קבע מפורשות כי "כדי שיפוי הכוח יהיה בלתי חוזר צריך שבעת מתן יפוי הכח תהיה לצד השלישי או לשלוח עצמו זכות קיימת שלשם הבטחתה ניתן יפוי הכוח. וזכות מאוחרת שקמה לאחר מתן ההרשאה ואפילו היא תלויה בביצוע יפוי הכוח לא תהפוך את יפוי הכוח לבלתי-חוזר".
ראה: ע"א 424/73 מלון סטפניה בע"מ נ' מאיר מקליס, פד"י כח (2), 537, 542.