אשוב ואטעים: גרסה עובדתית זו לא הועלתה בכתב-הגנתו של נתבע 5, אף לא בכתב-ההגנה של נתבעים 6 ו-11, ולו ברמז. היא לא באה, כל עיקר, בתצהיר-עדותו הראשית של מר בן שלום. כשהוא שב ונשאל על כך השיב נתבע 5 את התשובות הבאות:
"בא-כוח התובעת: כל מה שאמרת [בתשובות לחקירה הנגדית] הפתיע אותי כי אני לא ראיתי [את זה,] לא בתצהיר שלך, לא בכתב ההגנה ונתתי לך הזדמנות להסביר איך זה מתיישב.
נתבע 5: הלאה.
בא-כוח התובעת: וזה ההסבר שלך.
נתבע 5: סבבה.
בא-כוח התובעת: אין לך הסבר אחר?
נתבע 5: אז לא" (שם, בעמ' 61, ש' 17-10).
37. נתבע 5 לא סיפק הסבר מניח את הדעת לעוד ענין אחד: לטענת התובעת, בשנת 2016 – ארבע שנים לאחר מכירתה הנטענת של אקספרינט לגורם עלום, הוגשה השגה על חיוב בארנונה בנכס מס' 2000269155 שברחוב פנחס רוזן 25. נטען כי מהחלטתה של ועדת-הערר עלה כי העוררים היו, בין היתר, אקספרינט ומר בן שלום עצמו. האחרון אף נרשם בין הנוכחים בדיון לפניה של ועדת-הערר ביום 5.5.2016. לתמיכה בטענה זו צירפה התובעת לכתב-התביעה (בנספח התשיעי) את החלטתה של ועדת-הערר. משום מה – לעירייה פתרונים – נעדר המסמך הזה מראיותיה הראשיות של התביעה. כך או כך, נתבע 5 נשאל על הדבר הזה בבית-המשפט וחשובות, לענינה של התשתית הראיתית, תשובותיו:
"בא-כוח התובעת: בשנת 2016 היה ערר של אקספרינט ואתה גם כן היית פה.
נתבע 5: [אקספרינט] לא הגישה [את הערר]. הרי מי שהגיש אותו זה מיכאל [מיקי] כהן.
בא-כוח התובעת: וכתוב פה גם אתה, מה לעשות?
נתבע 5: כן, הוא הכניס אותי כחלק מהערר.
בא-כוח התובעת: אבל אתה אומר לי: 'אני עזבתי הכול למיקי'...
נתבע 5: לא, שמע אתה מנסה ליצור פה תמונה באמת, יש מאין, מה אתה רוצה בשורה התחתונה להגיד לי? אתה יכול להגיע לשורה התחתונה?
בא-כוח התובעת: אני מראה לך מסמך מ-2016. היה ערר שעליו אתה יודע. אתה, לפי שיטתך, כבר בכלל יצאת מהתמונה ויש מישהו אחר שלקח את החובות.
נתבע 5: מיקי נשאר כבעל מניות, ולכן הוא הגיש ערר.
בא-כוח התובעת: אבל גם אתה צד לערר.
נתבע 5: יכול להיות נו, אמרתי לך: הייתה התנהלות מטורפת עם עיריית תל אביב של שנים.
בא-כוח התובעת: למה, אם אתה העברת את החובות למישהו אחר, אתה צריך להגיש ערר? [שהוא, הרוכש] יגיש ערר.
נתבע 5: אני לא הגשתי ערר, הוא [מיקי] הגיש את הערר.
בא-כוח התובעת: בערר הזה אפשרו לכם להציג איזה מסמך שאתם רוצים. כתוב: 'בא כוח העוררים ימציא כל מסמך שיכול לשפוך אור על סוגיית הגבייה'. למה לא הגשתם את הסכם[-המכר]?
נתבע 5: לא יודע, לא יודע, אין לי מושג, הלאה, בוא נתקדם.
בא-כוח התובעת: למה שמיקי לא יגיש את ההסכם?
נתבע 5: לא יודע, תשאל אותו, תזמין אותו לעדות" (שם, מעמ' 62, ש' 14).
38. המכלול הראיָתי סיבך את מר בן שלום בהשמעתה של גרסה עובדתית, שאינה מהימנה. יש בו די לשמיטתה של הקרקע מתחת לטענתו כי במועד, שבו ביקשה התובעת לייחס לו את חובותיה של אקספרינט, הוא עצמו כבר לא היה חלק מפעילותה של חברה זו. כמו מאליה קמה ועולה מן הדברים מסקנתי כי מר בן שלום עשה כל אשר לאל ידו לערפולה של התמונה העובדתית הנכונה ולהסתרתה של המציאות לאשורה, תחילה מן העירייה ואחר כך מבית-המשפט. התמונה הנכונה לא יכולה להיות אלא אחת: מר בן שלום היה, ונותר, המוציא והמביא העיקרי באקספרינט וזאת על אף, ששמו שוב לא הופיע ברשימה של בעלי-מניותיה. בזאת נסללה הדרך לראייתו "בעל-מניות בפועל" כמו גם "בעל-שליטה בפועל" ולבחינתו של הצידוק להחיל בענינו איזו מן הדוקטרינות של "הרמת-מסך" בכל הנוגע לחובות-הארנונה של החברה.
39. ברם עד שאעשה כן, אדבר קצרה בשאלת-אחזקותיהם של נתבעים 6 ו-11, כזכור: חברה, שהייתה גם היא, עד לשנת 2012, בעלת-מניות רשומה באקספרינט ובבעליה היחיד של חברה זו.
מר רובז וחברת ש.ג.ר, כבר נכתב, בחרו שלא להגיש תצהירים של עדות ראשית ושום ראָיה אחרת, על אף כמה וכמה ארכות שאִפשר בית-המשפט. לא נשמעה מפיהם עדות בקשר לאיזה מן האירועים המדוברים. בזאת פטר עצמו מר רובז גם מן הכורח להשיב לשאלות בחקירה נגדית. בעל-דין, ידענו אמנם, אינו חייב להעיד. נתבע אינו חייב להגיש ראיות ראשיות אם אין רצונו בכך. בעל-דין אף אינו חייב להיות מיוצג בידיהם של עורכי-דין וזה המקום להעיר כי על אף התראותיו החוזרות של בית-המשפט וחרף הסבריו בחרו נתבעים 6 ו-11, באורח מושכל, שלא להיות מיוצגים בידיהם של עורכי-דין (פרוטוקול, בעמ' 5, ש' 23-6; בעמ' 7, ש' 32-17; בעמ' 9, ש' 9-4). אולם בְּמָקום, שבו יש בידי התובעת ראשית-ראיה, במידה מספקת, לעמדתה בשאלה שבמחלוקת וכשקם בעקבות כך צידוק להעביר את הנטל להראות אחרת אל כתפיו של הנתבע, עלולה אי-הגשה של ראיות מצד-ההגנה לחבל בסיכוייה.
על כתב-ההגנה חתם מר רובז. לבד מטענות-סף היה כתב זה, כמעט כולו, הכחשה כללית אחת, ארוכה ולקונית – למסקנתי, בכוונת-מכוון – של טענות-התובעת. בכל זאת מצאו נתבעים 5 ו-11 מקום להודות, פעם אחר פעם, בכך שנתבעת 6 החזיקה, מיום 19.7.2006 ועד ליום 3.2.2012, 33 אחוזים ממניותיה של אקספרינט וכי במועד המאוחר הועברו המניות לאחֵר, הוא נתבע 10, מר נובחוב (פסקאות 6 ו-20 לכתב-ההגנה). הם הוסיפו והודו בכך ש"[אקספרינט] אכן צברה חובות ארנונה בעת היות הנתבעת מס' 6 בעלת שליטה ב[אקספרינט]" (פסקה 13).
40. לשיטתי, בזאת קם היסוד הראיָתי הבסיסי, שנדרשה התובעת להוכיח לבית-המשפט בקשר להחזקות באקספרינט. מכאן ואילך נכון הוא להניח לפתחם של נתבעים 6 ו-11 את המלאכה להראות כי ניתק הקֶּשר בינם לבין החברה הזו וכי איש מהם שוב אינו עומד מאחורי פעילותה. המידע הזה מצוי, הלא, בידיהם של הנתבעים לבדם. בהתאם לכלל הפסוק וכפי שכתב כבוד השופט שלמה לוין בפרשה, שאליה הפנתה התובעת: "העובדות הן בידיעתו המיוחדת של [המשיב] ועל-כן טעונות הוכחה על-ידיו" (ע"א 516/89 אחוזות והשקעות (חיפה) בע"מ נ' פלדמן, פ"ד מו(1) 529, 532 (1992)).
ראינו כבר בקשר לנתבע 5, והדבר נכון גם בענינם של נתבעים 6 ו-11, כי הטוענים למכירתה של אקספרינט גילו, במקרה הטוב, אדישות לרישום במרשם-החברות. מצפה היית כי נתבעים 6 ו-11 יציגו לבית-המשפט ראיות – במסמכים ולמצער בהעמדתה של גרסה עובדתית בעדות – להסתלקותם מעל דרכה של אקספרינט משנת 2012 ואילך, באופן החוסם אפשרות ולו לנסות ולייחס להם אחריות לחובותיה של זו. משלא נעשה הדבר – שום ראיה לא הוגשה – נהיר בעינַי כי עמדת-ההגנה לא התבססה על דבר זולת על משאלת-לבו של מר רובז.
הדעת נותנת גם כי אילו היה ממש בגרסתם העובדתית, על נקלה יכלו נתבעים 6 ו-11 להראות לה תמיכה. אלא שאלה לא נקטו אפילו את הפעולות הפשוטות ביותר. מר רובז, כבר כתבתי, נמנע מלהעיד. גם מר נובחוב לא נקרא לספר בבית-המשפט איזו עובדה מעובדותיה של הפרשה ובייחוד לאשר כי לקח עליו את חובותיה של אקספרינט. הנתבעים לא הטילו אור על נסיבותיה של העברת-המניות הנטענת. הם לא הראו מדוע, על אף הודיתם בכך שאקספרינט צברה חובות בעת, שנתבעת 6 הייתה שותפה להחזקה בה, אין הם נמענים נכונים לחובות הללו. לצד הרושם הברור כי מר רובז התנהל לפניו של בית-המשפט בצורה מושכלת (לשיטתו) וכי לא מגבלות של ייצוג משפטי הן שהובילו את ההגנה למקום שבו היא עמדה, המסקנה היא כי מה שלא גולה – לא בכדי לא גולה. נהיר הדבר בעינַי כי נתבעים 6 ו-11 ביקשו למנוע מבית-המשפט את המידע העובדתי הרלוונטי. ענין זה לא יוכל להיזקף אלא לחובתם.
תמונת-העובדות בקשר לנתבעת 2, בינו-שר בע"מ
41. לפי הנתונים שבידי-התובעת, חברת בּינוֹ-שָׂר בע"מ נוסדה באוגוסט 2002. כל מניותיה רשומות במרשם-החברות על שמו של נתבע 7, אדריאן כריסטיאן ברביירו והוא גם דירקטור יחיד בה. בתחילת-הדברים ציינתי כי בהעדר-התגוננות – ולמען-הדיוק בהעדר כל פעולה שהיא בתיק זה – ניתן פסק-דין נגד החברה ונגד בעל-מניותיה הרשום. אלא, שלשיטתה של התובעת הייתה החזקתם של נכסים באמצעותה של חברה זו חלק מן המנגנון הפסול, שהעמידו נתבעים 5 ו-11. התבקש, אפוא, לחייבם בחובות-הארנונה, שנצברו גם על שמה של חברה זו. בסיכומיה שוב לא הייתה התובעת נחרצת כבכתב-התביעה לגבי חלקם של נתבעים 6 ו-11 בפעילותה של חברה זו. בענינם הסתפקו הסיכומים בעתירה לחיובם "לכל הפחות בחובות אקספרינט" (הפִּסקה ה-20 לסיכומי-התובעת).
בנספח השביעי לתצהירו של עֵד-התביעה הציגה העירייה שלושה חוזים של שכירות-משנה, מן החודשים יולי וספטמבר 2014. באמצעותם שכרה בינו-שר, בשכירות-משנה, נכסים בשני הבנינים ברחוב פנחס רוזן מנתבע 5 ומאחיו הצעיר, עידן (אלה, בתורם, שכרו אותם בשכירות ראשית מבעליהם). פניות לעירייה בדבר-חילופים של מחזיקים הביאו לרישומה של ההחזקה בארבעה נכסים בפנחס רוזן 25 ובנכס אחד בבית מס' 48 על שמה של בינו-שר מיום 20.3.2015 ואילך; ובנכס נוסף בבית מס' 25 מיום 18.2.2016 ואילך (הנספח השמיני לתצהיר-התביעה). הרישום נותר על שמה אפילו, שלפי טענתו של נתבע 5, חברה זו השכירה את הנכסים, שהיא שכרה בשכירות-משנה ממר בן שלום ומאחיו, לשוכרי-משנה אשר שילמו לה דמי-שכירות. החברה צברה חובות לארנונה בסך של יותר מ-144 אלף ש"ח.
42. נתבע 5 ביקש לנער את חוצנו מחובות-הארנונה, שצברה בינו-שר, בצמצמו את הקשר בינו לבין חברה זו ליחסים של משכיר ושל שוכר-משנה. לשיטתו, כישלונה של התובעת לגבות את החוב מבינו-שר הוליך אותה לטפול עליו את החובות הללו. "להוציא השכרת שטחים לה", הצהיר נתבע 5 בקשר לבינו-שר, "אין לי ולא היה לי כל קשר עסקי אליה" (פסקה 23 לתצהיר-עדותו הראשית). בתצהיר הוּסף ונכתב: "איני מעורב בניהול הנתבעת 2, איני אורגן בה ובוודאי שבעלֵי או מקבלי ההחלטות בנתבעת 2 אינם בשליטתי" (שם, שם).
דא עקא, שחומר-הראיות אינו מתיישב עם תמונה "רזה" זו של הדברים. כבר בתצהירו הודה נתבע 5 כי הוא גבה, ישירות לכיסו, דמי-שכירות משוכרי-המשנה אשר שכרו לכאורה את הנכסים מבינו-שר. "כשכשלה החברה בתשלום תשלומי שכירות [לכיסי]", הוא כתב, "פניתי לשוכרים [בשכירות-משנה ממנה] על מנת לגבות מהם את חוב השכירות של הנתבעת 2". בחקירה הנגדית שבוּ הדברים ועלו: