"בא-כוח נתבע 5: אני מבין שאלמוג [נתבע 5] ועידן בן שלום [אחיו] שכרו קומות שונות מבעלי הבניין [מר בסה ז"ל] והשכירו אותן לבינו-שר [נתבעת 2], ולכך מתייחסות הודע[ות] על חילופי המחזיקים? נכון?
העד, מר כהן: נכון, יש שלושה הסכמי שכירות... החברה הראשונה שהחזיקה בנכסים האלה הייתה חברת אקספרינט [נתבעת 1] שהחזיקה [בהם], לדעתי, בשנת 2009 או משהו כזה. לאחר מכן הי[ו] הסכמי [שכירות] משנה... למעשה כל הזמן, כל [ה]השתלשלות הייתה חילופי מחזיקים בין אלמוג [נתבע 5], בין [שרלי גבי רובז, נתבע 11] ובין חברות ה... אתם [נתבעים 5 ו-11] בעצם השכרתם כל הזמן מחדש לחברות מסוימות, זה חברות שלכם ואתם בעצם אלה שעמדתם מאחוריה[ן]... עד היום אלמוג [בן שלום] מחזיק בנכסים האלה" (פרוטוקול, בעמ' 22, ש' 17-14; עמ' 28, ש' 17-9 ועמ' 30, ש' 23).
אפילו שהעד, מר כהן, לא ידע להשיב אלא על דברים שבטיפולו של האגף לגביית-ארנונה ובו הוא עובד, לא גרע הדבר מראיות-התביעה. ההגנה יכֹלה, לו רצתה, לבקש את הזמנתם לעדות של גורמים אחרים מן העירייה אך היא לא עשתה כן. עדה נוספת מטעם-התביעה, גב' לימור רחמים (שלצערי, איש לא ביאר לבית-המשפט מהו תפקידה בעירייה), מסרה גם היא תצהיר של עדות ראשית וצירפה לו מסמכים. אלא, שעדה זו לא התייצבה להיחקר על תצהירה; איש מהנתבעים לא ביקש להזמינה לעדות ולפיכך איני רואה בתצהיר הזה, על צרופותיו, חלק מחומר-הראיות שבתיק. משמעות-הדבר היא, מכל מקום, מצומצמת למדי. שכן, הרבותה בתצהירה של גב' רחמים הייתה, להבנתי, בנספח שצורף לו שני ואִפשר ללמוד אך על ההחזקות בנכס מס' 2000269155, בתקופה שמיום 1.1.2010 ועד יום 31.7.2011. בגין החזקות אלו ממילא לא טענה התובעת לחוב.
7. בעדותו של עובד האגף לגביית-ארנונה בתובעת וברשומות המוסדיות, שהוגשו באמצעותו, הוּכח כל צורכו חוב-הארנונה אשר צברה כל אחת מן החברות המחזיקות – נתבעות 1 עד 3. למרות, שאף לא אחת מן הנתבעות הללו התגוננה בהליך זה וממילא לא התייצבה לדיונים או הגישה סיכומים, צלחו עובדותיו של כתב-התביעה את מבחנו של הבירור הראָיתי אף לפי האפשרות המחמירה שבתקנות 74(ג), 75(2) ו-130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.
מנגד, החובות שיוחסו לנתבעת 4, לא הוכחו
8. במסמכים הקבילים שהגישה התובעת לא נמצאה לי אסמכתה לחובות, המיוחסים לנתבעת 4, אקס.די.אם.או פתרונות הדפסה בע"מ. אם אשוב אל הטבלאות שלעיל הרי שאין זה מקרה כי בקשר לנתבעת 4, שלא כמו בענינן של נתבעות 1 עד 3, לא נקבה התובעת את סכומיהם המדויקים של החובות הנטענים (כולל ספרות שלאחר הנקודה). הסיבה לכך הייתה כי סכומי-החוב הופיעו, מעוגלים, אך בתצהיר-עדותו של מר כהן, ברם שום רשומה לא הוצגה לתמיכה בהם. דומני כי לא מקרה היה זה, שסיכומיה של התובעת שתקו בכל הנוגע לענינם של נתבעת 4 ושל בעלֵיה, נתבע 9. אם עָמדה התובעת, לסיכומו של ההליך, על חֶסר זה שבפרשת-התביעה, היא לא אמרה על כך דבר לבית-המשפט. מכל מקום, בהעדר-הוכחה לקיומם של חובות ולשיעורם, לא ניתן לייחס לאיש מן הנתבעים, שעוד נותרו, את החובה לפרוע חובות נטענים אלה של נתבעת 4.
התביעה לחיובם האישי של נתבעים 5, 6 ו-11 – מסגרת-הדין
9. עתה אבוא אל העיקר שבטענות-התובעת. עתירתה לחייב, אישית, את אלמוג בן שלום, את שרלי גבי רובז ואת ש.ג.ר החזקות בע"מ מצריכה עמידה על המסגרת הנורמטיבית להרמת-מסך (או ל"מעין הרמת-מסך") בין חברה לבין בעל-מניות בה.
א. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999
10. הדין מצייד נושה של חברה, בייחוד כזה שאינו יכול להיפרע את חובו מזו עצמה, בכלים אחדים, המאפשרים גישה לכיסיהם של בעלי-המניות ולמצער אל כיסו של בעל-השליטה בחברה. הכלי המוכּר יותר הוא זה, שבסעיף 6(א) לחוק החברות וקובע: