"6. הרמת מסך
(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 [חובת תום הלב של בעלי-מניות וחובת ההגינות של בעל-שליטה] ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".
11. הרמת-מסך מכוחו של סעיף 6 לחוק החברות יש לעשות במשׂורה. חורגת היא מן החציצה היסודית בין האישיות המשפטית, שהיא חברה, לבין אישיותם המשפטית של בעלי-המניות בה. "עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הינו הבסיס לדיני החברות במשפט הישראלי ובכלל", הטעים כבוד השופט יורם דנציגר. "הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים[,] שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון, בפסקה 56 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 22.1.2015)). הוסף והוסבר:
"בית המשפט רשאי להרים מסך בין החברה לבעלי מניותיה, אם מצא כי בנסיבות העניין 'צודק ונכון לעשות כן', רק 'במקרים חריגים' שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (שם, שם).
"על מנת להרים את מסך ההתאגדות", נפסק, "ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה – אין די בקביעה כי בעל המניות היה מעוניין ליהנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת, אלא יש צורך להראות כי נעשה בה שימוש לרעה. לא די בעצם העובדה ש[בעל-השליטה] ניהל את החבר[ה] ועשה בה כרצונו" (ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב, בפסקאות 7-6 לפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין (פורסם באתר הרשות השופטת, 23.3.2011)). בייחוד הוטעם לאמור:
"חובות הארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים, מעצמם, כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית. ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אף היא אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך, אלא יש להראות כי אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי או, למשל, כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסיה במטרה להתחמק מתשלום חובות. אין מובנת מאליה טענת העירייה לפיה הקמת החברות נועדה דווקא להונות את רשויותיה ולהתחמק מתשלום ארנונה. אכן, רשויות מקומיות נתקלות לעיתים קרובות בקשיים כאשר באות הן לגבות את חיובי הארנונה. קושי אחד הוא בגבייה מחברות, בעיקר חברות פרטיות, שמפסיקות את פעולתן ואינן משלמות את חובות הארנונה שהוטלו עליהן" (שם, שם).
הנטל להוכיח עילה להרמתו של מסך-ההתאגדות לפי סעיף 6 לחוק החברות הוא על כתפיה של הטוענת לכך, היינו על הרשות המקומית, המבקשת לרדת לנכסיו האישיים של בעל-מניות לשם גבייתו של חוב-ארנונה אשר חבה החברה שבבעלותו (ע"א (מחוזי תל אביב) 49557-12-21 אליהו נ' עיריית תל-אביב-יפו, בפסקה 12 לפסק-דינה של כבוד סגנית-הנשיא, השופטת אביגיל כהן (פורסם במאגרים, 11.4.2022)). זוהי, ראש וראשונה, סוגיה עובדתית, המחייבת הידרשות לאיזו מנסיבות-העובדה של החלופות שבחוק. הוסיפה השופטת כהן וכתבה:
"העירייה היא זו שצריכה להוכיח כי [בעלי-השליטה] עשו שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול, המצדיק כי הם יעמדו באופן אישי מול בעל דינה של החברה – העירייה. לפיכך, אי הבאת ראיות, מהן ניתן ללמוד על תנאי [החלופות שבסעיף 6] – יש לזקוף לחובת העירייה" (שם, שם).
ב. סעיף 8(ג) לחוק-הסדרים משנת 1992
12. אמצעי אחר שבדין "נתפר" פרטנית למידותיו של חוב-ארנונה אשר חבה חברה פרטית בגין החזקתו של נכס, שאינו משמש למגורים. בהוראת-חוק מאוחרת יחסית הוחל על חוב כזה הכלל אשר עמד, עוד קודם לכן, בענינו של חוב למס-הכנסה. כך קובע סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992: