בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"א 25210-11-21 רחמני נ' ידיעות אינטרנט ואח'
לפני כבוד סגנית הנשיא, השופטת כרמלה האפט
התובע:
שמואל רחמני
ע"י ב"כ עו"ד ליאור בן ארי
נגד
הנתבעות:
1.ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה)
2.ידיעות אחרונות בע"מ
שתיהן ע"י ב"כ עו"ד ירון חנין ממשרד ליבליך-מוזר-גליק
פסק דין
תביעה בגין הפרה של הנתבעות את זכות היוצרים וזכותו המוסרית של התובע בשלושה צילומים שצילם, במסגרת כתבות שפורסמו על ידן.
האם התובע הוא בעליה של זכות היוצרים בצילומים, וככל שהתשובה חיובית – האם הנתבעות הפרו את זכות היוצרים של התובע בצילומים ואת זכותו המוסרית, ומהו הפיצוי ההולם בנסיבות העניין?
ובתשובה;
התובע הוא בעליה של זכות היוצרים בשלושת הצילומים מושא התביעה. הנתבעות הפרו את זכות היוצרים של התובע ביצירותיו ואת זכותו המוסרית, ומשכך עליהן לפצותו.
רקע
1. התובע, מר שמואל רחמני (להלן: "התובע") הוא צלם ותיק המתמחה, בין היתר, בצילום עיתונאי.
2. הנתבעת 1, ידיעות אינטרנט (להלן: "הנתבעת 1"), היא שותפות רשומה המפעילה אתרים ברשת האינטרנט, לרבות האתריםynet ו- ynetnews (להלן:ynet" " ו- "ynetnews"', בהתאמה).
3. הנתבעת 2, ידיעות אחרונות בע"מ (להלן: "הנתבעת 2"), היא חברה בע"מ, בעליו של עיתון ידיעות אחרונות (להלן: "ידיעות אחרונות").
עיקרי טענות הצדדים
4. התובע טוען כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים שלו ואת זכותו המוסרית בשלושה צילומים (להלן: "הצילומים"), במספר הזדמנויות.
התובע מוסיף וטוען כדלקמן;
צילום הנבחרת
5. מדובר בצילום שצולם על ידי התובע, בה מופיעה נבחרת ישראל בכדורסל, במעמד הזכייה ההיסטורי במקום שני באליפות אירופה בשנת 1979 (להלן: "צילום הנבחרת"). העתק צילום הנבחרת והנגטיב צורפו כנספח 1 לכתב התביעה.
6. הנתבעת 1 עשתה שימוש מפר בצילום הנבחרת באמצעות פרסומו בynet- ביום 1/5/2017 במסגרת כתבה שכותרתה "הכחול הגדול: ההישגים הזכורים של נבחרות ישראל", וזאת מבלי לקבל רשות לכך מאת התובע, מבלי לרכוש רישיון שימוש לכך, ומבלי לאזכר את שמו של התובע. הנתבעת 1 אף "חתכה" את צילום הנבחרת במסגרת פרסומה האמור, תוך פגיעה בשלמות היצירה.
7. במועד צילום הנבחרת, עבד התובע כפרילנסר עבור עיתון "מעריב" (להלן: "מעריב"), אולם בין התובע לבין מעריב סוכם כי זכויות היוצרים בכל הצילומים שצילם התובע באותה תקופה, שייכות לתובע. סיכום זה מעוגן במכתב ממעריב וכן בצילום מסך מאתר ארכיון מעריב, אשר צורפו כנספח 3 לכתב התביעה.
8. הנתבעת 1 עשתה שימושים מפרים בצילום הנבחרת מספר פעמים בעבר, ושילמה לתובע פיצוי כספי במסגרת הליך משפטי בגין כל אחת מהפרות אלה.
צילום גולדה וקיסינג'ר
9. מדובר בצילום של גברת גולדה מאיר ושל מר הנרי קיסינג'ר, שצולמו על ידי התובע בשנת 1974 (להלן: "צילום גולדה וקיסינג'ר"). העתק צילום גולדה וקיסינג'ר והנגטיב צורפו כנספח 4 לכתב התביעה.
10. הנתבעת 1 עשתה שימוש מפר בצילום גולדה וקיסינג'ר, באמצעות פרסומו מספר פעמים:
א. במסגרת כתבה שפורסמה ב-ynet ביום 18/8/2015 תחת הכותרת "ארה"ב דרשה: התחייבות כתובה של ישראל להימנע מחימוש גרעיני";
ב. במסגרת כתבה שפורסמה ב-ynetnews ביום 23/8/2015 תחת הכותרת "Newly released documents show US attemps to halt Israeli nuclear weapons programs";
ג. במסגרת כתבה שפורסמה ב-ynet ביום 20/1/2017 תחת הכותרת "מסמכי ה-CIA מגלים: השעות שלפני מלחמת יום כיפור";
ד. במסגרת כתבה שפורסמה ב-ynetnews ביום 20/1/2017 תחת הכותרת "CIA documents reveal immediate lead-up to Yom Kippur War";
11. בכלל השימושים לעיל של הנתבעת 1 בצילום גולדה וקיסינג'ר, ניתן קרדיט שגוי ללשכת העיתונות הממשלתית (להלן: "לע"מ") ולא לתובע.
12. צילום גולדה וקיסינג'ר הופיע לתקופה מסוימת באתר לע"מ, אולם הובהר שם כי מלוא הזכויות בצילום שייכות לתובע וכי כל שימוש בצילום דורש את אישורו. העתק הבהרה בדבר שימוש בצילום גולדה וקיסינג'ר באתר לע"מ צורף כנספח 9 לכתב התביעה.
13. בתקנון אתר לע"מ מובהר כי קיימים בו צילומים שזכויות היוצרים בהם שייכות ליוצרים, ולא ניתן לעשות בהם שימוש ללא אישורם. העתק תקנון אתר לע"מ צורף כנספח 10 לכתב התביעה.
צילום שיר וגדסי
14. מדובר בצילום של הגב' סמדר שיר-סידי (להלן: "גב' שיר") ושל מר אבנר גדסי, שצולם על ידי התובע בתאריך 21/12/1980 (להלן: "צילום שיר וגדסי").
15. הנתבעת 2 עשתה שימוש מפר בצילום שיר וגדסי, באמצעות פרסומו במסגרת כתבה בגיליון יום העצמאות של עיתון ידיעות אחרונות ביום 28/4/2020. כתבה זו כוללת תשעה פרסומים, אשר בשמונה מהם ניתן קרדיט לצלם, ואילו רק צילום שיר וגדסי פורסם ללא קרדיט. העתק צילום שיר וגדסי והנגטיב צורפו כנספח 11 לכתב התביעה.
16. שלושת הצילומים שצולמו על ידי התובע מהווים יצירה אומנותית ומוגנים בזכות יוצרים; התובע הוא בעל הזכות הכלכלית והמוסרית בצילומים אלה.
17. פרסום שלושת הצילומים על ידי הנתבעות כאמור, עולה כדי "העמדה לרשות הציבור" כמשמעה בסעיף 15 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "החוק"). לפיכך, במעשיהן האמורים הפרו הנתבעות את זכות היוצרים של התובע בצילומים.
18. הנתבעות פרסמו את הצילומים מבלי לאזכר את שמו של התובע, משל מדובר ביצירה ללא יוצר. הנתבעות אף "חתכו" את הצילומים. בכך הפרו הנתבעות את הזכות המוסרית של התובע בצילומים.
19. הנתבעות עשו שימוש בשלושה צילומים של התובע, בשש הזדמנויות שונות. הפרסומים המפרים נעשו למטרות מסחריות ושיווקיות מובהקות, במסגרת פעילותן המסחרית של הנתבעות באתרי האינטרנט שלהן ובגיליון המודפס של ידיעות אחרונות. אין חולק כי מדובר באתר אינטרנט פופולרי אליו נחשפים מאות אלפי ואף מיליוני גולשים. אף אין חולק לגבי מידת החשיפה הגבוהה של עיתון ידיעות אחרונות בציבור הישראלי.
20. כמי שמפיקות תכנים, חלה על הנתבעות חובת זהירות מוגברת בכל הנוגע לשמירה על זכויות יוצרים. הנתבעות כשלו במילוי חובה זו.
21. חוסר תום ליבן של הנתבעות זועק מאחר שלא מדובר בהפרה הראשונה (ואף לא השנייה או השלישית) המבוצעת כלפי התובע.
22. בין התובע לנתבעת 1 התנהלו מספר הליכים משפטיים שעניינם הפרת זכויות יוצרים של התובע. הליכים משפטיים אלה נסתיימו בפסיקת פיצוי לטובת התובע, בין אם במסגרת הכרעות שיפוטיות על דרך הפשרה ובין אם בפסק דין שהכריע בטענות הצדדים לגופן.
23. לפיכך, מתבקש בית המשפט לפסוק לטובת התובע פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 56(א) לחוק. משיקולי אגרה, הועמד סכום הפיצוי המבוקש על סך של 180,000 ₪ (בחלוקה לפיה 150,000 ₪ ישולמו על ידי הנתבעת 1, ו-30,000 ₪ ישולמו על ידי הנתבעת 2), בתוספת הוצאות התובע, שכר טרחת עו"ד ומע"מ כחוק.
24. מנגד, טוענות הנתבעות כי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות הנתבעות, בצירוף שכר טרחת עו"ד ומע"מ.
הנתבעות מוסיפות וטוענות כדלקמן;
25. יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי, ויתור והשלמה. תביעה זו הוגשה כנגד הנתבעות לאחר שהתובע כבר ניהל נגדה שלושה הליכים שונים, שאותם "פיזר" בחוסר תום לב בין בתי משפט שונים: במסגרת ת"א 63382-11-19 שמואל רחמני נ' ידיעות אחרונות בע"מ בבית משפט השלום בפתח תקווה – שם נפסק לתובע במסגרת הסדר פשרה פיצוי בגין הפרת זכות קניינית ומוסרית בצילום התובע, בסך כולל של 7,000 ₪; במסגרת ת"א 9135-12-19 שמואל רחמני נ' ידיעות אחרונות בבית משפט השלום ברחובות – שם נפסק לתובע פיצוי בגין הפרת זכות קניינית ומוסרית בצילום בסך כולל של 12,000 ₪; במסגרת ת"א 2862-07-19 שמואל רחמני נ' ידיעות אינטרנט בבית משפט השלום בהרצליה – שם נפסק לתובע, על דרך הפשרה סך כולל של 30,000 ₪.
26. התובע ככל הנראה סירב להשלים עם תוצאות ההליכים דלעיל, ועל כן, לאחר סיומם של אלו, הגיש תובענה זו, כשכל מטרתו היא לבוא עמן חשבון תוך העלאת דרישות סחטניות ומשוללות יסוד, בחוסר תום לב, ביחס לפרסומים שמרביתם בכלל קדמו לפרסומים מושא ההליכים דלעיל.
27. כל הפרסומים מושא תובענה זו, למעט פרסום אחד, הם מהשנים 2015 ו-2017, כשהפניה הראשונה של התובע לגביהם נעשתה רק ביום 31/5/2021. הגשת התביעה בגין הפרסומים הללו לוקה בשיהוי ממשי. התובע כבר ניהל שלושה הליכים משפטיים שונים כנגד הנתבעות, ולא העלה במסגרתן כל טענה בנוגע לפרסומים מושא תובענה זו. התנהלות זו, גרמה לשינוי מצבן של הנתבעות לרעה, ומקימה לתובע השתק ביחס לפרסומים מושא תובענה זו.
28. מוכחשת הטענה כי התובע צילם את הצילומים. לחלופין, הזכויות בצילומים שייכות למעריב או ללע"מ (לפי העניין), ולא לתובע.
29. אין מדובר בפרסומים מסחריים אלא בפרסומים חדשותיים, שהיה בהם עניין ציבורי, והשימוש בצילומים במסגרת הפרסומים חוסה תחת הגנת השימוש ההוגן מכוח החוק.
30. לתובע לא נגרם חסרון כיס כתוצאה מהפרסומים ולא נגרם לו נזק כלשהו. התובע לא זכאי בנסיבות העניין לפיצוי ללא הוכחת נזק, וככל שהוא זכאי לפיצוי כלשהו (דבר המוכחש), מדובר בפיצוי סמלי בלבד.
31. לחלופין, עומדת לנתבעות הגנה מכוח סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; מדובר בזוטי דברים אשר אדם בעל מזג סביר לא היה רואה בהם הפרת זכות יוצרים.
32. חל בענייננו הסייג הקבוע בסעיף 50(ב) לחוק, ומכאן שאף אם תתקבל טענת התובע כי הופרה זכותו המוסרית (טענה המוכחשת) – אותה פגיעה הייתה סבירה בנסיבות העניין.
צילום הנבחרת
33. מוכחשת הטענה כי צילום הנבחרת צולם על ידי התובע, ולחלופין הדבר נעשה במסגרת עבודתו של התובע כצלם במעריב, ומשכך זכויות היוצרים בצילום הנבחרת אינן שייכות לתובע.
34. התביעה בגין צילום זה נגועה בחוסר תום לב מובהק. התובע השתהה במשך כארבע וחצי שנים ממועד פרסום צילום הנבחרת ועד למועד הגשת תובענה זו. בחודש יולי 2019 הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעת 1 בגין פרסום צילום הנבחרת ב-ynet בכתבה מיום 30/7/2017 (כחודשיים לפני פרסום תמונת הנבחרת בכתבה מושא התביעה דנן), במסגרתה לא העלה כל טענה ביחס לכתבה מושא התביעה דנן, וזאת הגם שמדובר באותו צילום ובאותה בעלת דין. בנסיבות אלה חל על התובע השתק פלוגתא.
35. הכתבה מיום 1/5/2017 בה פורסם צילום הנבחרת, מהווה סקירה עיתונאית, כאשר צילום הנבחרת לא עמד במוקד הכתבה והיה זניח. מדובר במקרה מובהק שבו חלה הגנת השימוש ההוגן הקבועה בחוק.
36. צילום הנבחרת מופיע בערך "אליפות אירופה בכדורסל 1979" בויקיפדיה, באופן פומבי ונגיש לכל, מבלי שניתן קרדיט לתובע.
37. לאחר שהתובע פנה אל הנתבעת 1 במכתב התראה ביום 31/5/2021, הסירה הנתבעת 1 את צילום הנבחרת מהפרסום הרלוונטי, מבלי שיהיה בכך כדי להודות באיזו מטענות התובע; בכך יש כדי להעיד על תום ליבה של הנתבעת 1.
צילום גולדה וקיסינג'ר
38. אף אם התובע צילם את צילום גולדה וקיסינג'ר (דבר המוכחש), הוא עשה כן בהיותו עובד של לע"מ, ובמסגרת עבודתו, ועל כן זכויות היוצרים בצילום זה שייכות ללע"מ ולא לתובע.
39. העובדה כי התובע מחזיק בנגטיב, אינה מעידה בהכרח על היותו בעל הזכויות בנגטיב ובצילום.
40. מדובר בפרסומים מותרים שחלה עליהם הגנת השימוש ההוגן.
41. הנתבעת 1 נתנה קרדיט ללע"מ בהיקף ובמידה הראויים והמקובלים בנסיבות העניין. אף אם התובע הוא בעל הזכות המוסרית בצילום גולדה וקיסינג'ר (מה שמוכחש), לא הייתה חובה ליתן לתובע קרדיט אישי בנוסף לקרדיט שניתן ללע"מ.
42. התובע מתעלם מהאפשרות – הסבירה בהחלט – כי הנתבעת 1 קיבלה מלע"מ את צילום גולדה וקיסינג'ר, בזמן אמת, בסמוך לאחר צילומו או במהלך עשרות השנים שלאחר מכן (טרם עידן האינטרנט), וכי לצורך הפרסומים מושא התביעה, נשלף הצילום מארכיון הנתבעת 1.
43. טענת התובע בתביעתו, בבחינת הודאת בעל דין, כי צילום גולדה וקיסינג'ר הופיע לתקופה מסוימת באתר לע"מ, שומטת את הקרקע תחת טענתו כי הקרדיט שניתן ללע"מ הוא שגוי.
44. התקנון שמצרף התובע לתביעתו מתוך אתר לע"מ הוא מתאריך 4/11/2021, בעוד שהפרסומים מושא התביעה נעשו שנים רבות קודם לכן (בשנים 2015 ו- 2017). בנסיבות אלה, התקנון שעליו מסתמך התובע, איננו התקנון הרלוונטי והמחייב במועד הפרסום ואיננו מהווה ראיה לאיסור להשתמש בצילום.
45. אין מדובר בצילום ייחודי ו/או בלעדי מאותו מפגש בשנת 1974 בין גולדה מאיר לבין הנרי קיסינג'ר, ולא היה לו ערך מיוחד מבחינת הנתבעת 1.
46. גם ביחס לצילום זה התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ממועד פרסום הכתבות. בשל שיהוי זה נגרם לנתבעת 1 נזק ראייתי ושינוי מצב לרעה.
47. אין מדובר בארבעה פרסומים שונים של צילום גולדה וקיסינג'ר, כי אם בשני פרסומים לכל היותר, המהווים לכל היותר שתי הפרות, שכן מדובר בפרסומים מקבילים של אותה כתבה ב-ynet (בשפה העברית) וב-ynetnews (בשפה האנגלית), המהווים מסכת עובדתית אחת.
48. מדובר בפרסומים שחלה עליהם הגנת השימוש ההוגן, שכן השימוש בצילום גולדה וקיסינג'ר נעשה במסגרת סקירה ודיווח עיתונאי.
49. לאחר שפנה התובע אל הנתבעת 1 במכתב התראה בתאריך 31/5/2021 בנוגע לפרסומים מושא התביעה, הנתבעת 1 הסירה את צילום גולדה וקיסינג'ר מהפרסומים הנטענים, מבלי להודות באיזו מטענות התובע.
צילום שיר וגדסי
50. צילום שיר וגדסי פורסם בגיליון יום העצמאות של ידיעות אחרונות, כחלק מפרויקט בשם "האנשים שמאחורי השירים", במסגרתו פורסמה כתבתה של העיתונאית גב' שיר שבה סיפרה את סיפורה האישי העומד מאחורי המילים לשיר "נפרדנו כך", שנכתב על ידה והולחן ובוצע על ידי מר אבנר גדסי.
במסגרת כתבה זו, הופיע צילום מוקטן שבו נראית גב' שיר לצד מר אבנר גדסי בצעירותם. הצילום נמסר לידי הנתבעת 2 על ידי גב' שיר עצמה, מתוך אלבומה הפרטי, לצורך פרסומו בכתבה. בפני הנתבעת 2 הוצג מצג ברור על ידי גב' שיר כי היא מחזיקה בכל הזכויות בצילום, שנחזה להיות צילום פרטי, ו/או בזכות להתיר בו שימוש לצורך הכתבה.
51. מדובר במקרה מובהק שבו חלה על הנתבעת 2 הגנת השימוש ההוגן, והגנת מפר תמים, הקבועות בחוק. השימוש שנעשה בצילום שיר וגדסי נעשה בתום לב מובהק, לצורך סקירה עיתונאית והוא בגדר שימוש הוגן. על גבי הצילום שהועבר לא היה כל סימון לפיו התובע הוא הצלם ו/או כי זכויות היוצרים בצילום שייכות לתובע, והגב' שיר לא ציינה בפני הנתבעת 2 כי התובע הוא שצילם את הצילום.
52. על התובע הנטל להוכיח כי הוא צילם את צילום שיר וגדסי וכי הוא בעל זכות היוצרים בו. אף אם התובע צילם את הצילום (דבר המוכחש), הדבר נעשה בהיותו עובד עיתון "מעריב" ומשכך הזכויות בצילום לא שייכות לתובע.
53. מדובר ביצירת צילום שנוצרה על פי הזמנה, ואף מטעם זה זכויות היוצרים בצילום שיר וגדסי אינן שייכות לתובע.
המסגרת הראייתית
54. מטעם התובע העידו התובע עצמו (תצהיר עדות ראשית מטעמו סומן ת/3); מר יעקב סער (ת/1); ומר נמרוד צ'פני (ת/2).
55. מטעם הנתבעות העידו מר גידו רן (תצהיר עדות ראשית מטעמו סומן נ/1); והגב' שיר (נ/2).
דיון
תחולתו של חוק זכות יוצרים
56. שלוש התמונות מושא התובענה שבפניי צולמו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, דהיינו בטרם נכנס לתוקפו החוק. בסעיף 78 לחוק נקבעו הוראות מעבר בדבר תחולתו של החוק, כדלקמן:
")א) הוראות חוק זה יחולו גם לגבי יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, בכפוף להוראות סעיפים קטנים (ב) עד (י).
...
(ה) הוראות סעיפים 33 עד 36 לא יחולו על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, וימשיכו לחול לגביה לעניין זה הוראות הדין הקודם.
...
(ט) לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, שנוצרה לפני יום התחילה וכן לעניין תקופת זכות היוצרים ביצירת צילום כאמור, ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם."
57. הנה כי כן, הוראות החוק חלות גם על יצירות שנוצרו לפני יום התחילה, למעט, בין היתר, ההוראות הקבועות בסעיפים 33-36 לחוק – העוסקים בבעלים הראשון של זכות יוצרים; ביצירה מוזמנת; ביצירה שנוצרה בידי עובד; ובבעלות המדינה ביצירה. בעניינים אלה, יחולו על יצירות שנוצרו לפני יום התחילה של החוק, הוראות חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הישן").
אף באשר לזהות מחבר היצירה של יצירת צילום שנוצרה לפני יום התחילה של החוק, יחול סעיף 21 לחוק הישן.
האם שלושת הצילומים מושא התביעה הם בגדר יצירה מוגנת בזכות יוצרים?
58. סעיף 4 (א) לחוק קובע רשימה סגורה של יצירות בהן קיימת זכות יוצרים, וכן קובע מספר תנאים להגנה על יצירות אלה:
"4 (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;
(2) תקליט;
ובלבד שהתקיים לגבי היצירות האמורות אחד התנאים הקבועים בסעיף 8 או שיש בהן זכות יוצרים מכוח צו לפי סעיף 9.
)ב( לעניין סעיף קטן (א), מקוריות של לקט היא המקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים שבו."
59. יצירה אמנותית מוגדרת בסעיף 1 לחוק באופן הבא:
""יצירה אמנותית" – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית ובכלל זה (Typeface);" [ההדגשה שלי – כ.ה.]
60. המלומד תמיר אפורי מבהיר בספרו כי "צילום הוא סוג של יצירה אמנותית. בעניין זה ההגדרה אינה מבחינה בין צילום אמנותי המתוכנן מראש לבין צילום המתעד את המציאות באופן ספונטני. יצירת צילום כוללת אפוא צילום חדשותי, צילום אופנה, צילום מסחרי של פרסומות וגם צילום משפחתי, מתוכנן או אקראי" (תמיר אפורי חוק זכות יוצרים 58 (2012) (להלן: "אפורי")).
61. הנה כי כן, שלושת הצילומים הינם בגדר יצירות אמנותיות כמשמען בסעיף 1 לחוק. על פי סעיף 4 לחוק, על מנת שיצירות אמנותיות ייחסו תחת החוק כיצירות מוגנות, עליהן לעמוד בשתי דרישות: דרישת הקיבוע – אשר אין חולק כי נתקיימה בענייננו; ודרישת המקוריות – אשר תידון להלן.
דרישת המקוריות בצילומים – המסגרת הנורמטיבית
62. המונח "מקוריות" לא הוגדר בחוק זכות יוצרים, ועל כן התוותה הפסיקה את המבחנים אותם יש להביא בחשבון בעת בחינת מקוריותה של יצירה, אותם מסכם אפורי: "במישור העובדתי, תנאי לקיומה של יצירה מקורית הוא כי מקורה ביוצר, דהיינו, כי היוצר אמנם יצר את היצירה, וכי לא העתיק אותה מיצירה קודמת. במישור הנורמטיבי, נדרשת מידה של יצירתיות, נוסף על מאמץ והשקעה. דהיינו על היצירה לשקף תרומה אינטלקטואלית כלשהי של היוצר... בפסיקה עדכנית ניכרת מגמה לתת משקל רב יותר ליצירתיות על פני ההשקעה..." (אפורי, בעמ' 95).
להרחבה בנוגע לדרישת המקוריות ראו ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A., פ"ד מח(4) 133, 164 (1994); ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט [פורסם בנבו] (14.3.2010); ע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, 378 (2005); ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985).
63. בת"א (תל אביב-יפו) 24478/87 עוזי קרן נ' יפתח שביט פ"מ תשנ"א(1) 139, 149-153 דנה כב' השופטת רנה משל שהם בשאלת מקוריותם של צילומים, ובפרט צילומים חדשותיים, בקבעה:
"...בכל צלום יש מידה מספקת של מקוריות. רוב הצלומים נהנים מהגנת דיני זכות היוצרים, ורק במקרים מאוד נדירים אין די מקוריות בצלום. על פי הדעה הרווחת בפסיקה בארה"ב גם צלום של זוג אוהב על רקע של שקיעת השמש, או של מגדל פיזה, הגם שהוא צלום נפוץ שצולם אין ספור פעמים, עדיין יש לו ייחוד משלו, פרי כשרונו של הצלם הספציפי שצלם אותו, ואין שני צלומים זהים לחלוטין, כל צלם זכאי לצלם את מגדל פיזה פעם נוספת, מאותה זוית ובאותם תנאי תאורה, אך אין הוא רשאי להעתיק צלום שעשה אחר מבלי לקבל רשות לכך, בדרך זו המשפט מגן על בטוי שיש בו דרגה מסויימת של מקוריות ושהוא תוצאה של כשרון ומאמץ....
הגיון הדברים הוא שאם היצירה עונה על הדרישה המינימלית ביותר של מקוריות, הרי שיש להגן עליה גם אם אינה אמנותית, מתוך הגישה שפרי עמלו של אדם אינו הפקר. כל גישה אחרת תפגע במוטיבציה של יוצרים ליצור יצירות שאינן אמנותיות, והדברים מתקשרים גם למקרה שלפנינו. איזה מוטיבציה תהיה לצלמים לצלם צלומים בעלי ערך חדשותי, אם ידעו שהחוק אינו מגן עליהם מפני העתקת הצלום ללא רשותם ובכך נמנעת מהם האפשרות להנות מפריו הכלכלי של עמלם?...
לאור כל ההלכות שצוטטו עד כה, אין כל ספק כי הצלום בת/2 ראוי להיות מושא לזכות יוצרים, אמנם אין זה צלום אמנותי, אלא צלום דוקומנטרי, העתקת המציאות למטריה של תמונה מצולמת, מבלי לביים את הצלום במידה שתקנה לו ערך אמנותי, אך ההלכה היא, באמור, שערך אמנותי אינו תנאי בל יעבור לקיום זכות יוצרים בצלום. אין ספק כי בצלום הנדון הושקע זמן, מאמץ וכשרון, כי הצלם בחר את עתוי הצלום, זוית הצלום והתאורה, וכי הצלום הוא פרי עמלו. הצלום עומד בסטנדרט הנמוך של מקוריות אשר נדרש בפסיקה."
64. ברע"א 7774/09 אמיר וינברג נ' אליעזר ויסהוף (פורסם בנבו, 28/8/2012) נקבע כי ערכו של תצלום דוקומנטרי אינו פחות מערכו של תצלום אומנותי, ובלשונו של כב' השופט ריבלין:
"אמנם, הצלם התיעודי אינו מביים את נושא צילומו, אולם אין בכך כדי לשלול את קיומה של מקוריות ושל יצירתיות בצילום התיעודי. אין להלום צמצום המקוריות למעשה של ביום. המקוריות יכולה להתבטא בהיבטים רבים ושונים כמו בחירת התזמון הנכון; בחירת זווית הצילום והתאורה, המרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע לתמונה וטכניקת הצילום; עיצוב הצילום, משחקי האור והצל, ההדגשים המגוונים ועצם בחירת הנושא וסידורו. בכל צילום העומד בדרישת המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם. "אין צילום – וְיהא הפשוט ביותר, אשר אינו מושפע מאישיותו של המצלם"..." (פסקה 11 לפסק הדין)
עוד קובע בית המשפט העליון (שם, בפסקאות 13-14), כי:
"לחברה עניין רב בעידודם של יוצרים תיעודיים לפתח יצירות חדשות – וזאת בדרך של תגמול. ערכם ההיסטורי, התרבותי והחברתי של צילומי העיתונות ושל הצילומים התיעודיים לא יסולא בפז, והוא מצדיק מתן תמריץ ליוצריהם...
ההבחנה שהציע בית המשפט המחוזי בין צילום תיעודי לבין צילום "מבוים" מניחה כי בצילום "מבוים" קיים ערך אמנותי רב יותר. זו הבחנה שאינה משפטית".
65. המלומד טוני גרינמן מציין בספרו בעניין זה כי:
"למרות שעסקינן ביצירה אמנותית, ההגנה על צילומים חלה לא רק על צילומים "אמנותיים" אלא על כל צילום המקיים את יסוד המקוריות... אין נדרשת תפישה צילומית ייחודית, כי אם מקוריות בלבד. בית משפט אמריקני הטיב להבהיר, כי יסוד זה יכול להתקיים באחד משלושה רבדים יצירתיים העשויים להתקיים בצילום: תזמון הצילום; ביצוע הצילום, הכולל את בחירת הזווית, התאורה, המרחק מהנושא וטכניקת הצילום; עיצוב הצילום, מבחינת בחירת הנושא וסידורו. מקוריות באחד או ביותר מהיסודות הללו עשויה להימצא גם בצילומים שאפתניים פחות... לרבות כאלה שאינם ייחודיים כגון צילומים תיעודיים וחדשותיים, ואפילו אלה שצולמו בין-רגע. כדי שתתקיים מקוריות בשני הרבדים הראשונים, די בכך שהצלם בחר, ולו באופן אימפולסיבי, את זווית הצילום, את רגע הצילום ואת נושאו... גם צילומים באלבום משפחתי מצוי יימצאו ראויים להגנת זכות יוצרים, אם תימצא בהם מקוריות מינימלית" (טוני גרינמן זכויות יוצרים כרך ראשון 141-143 (מהדורה שניה, 2008) (להלן: "גרינמן")).
דרישת המקוריות בצילומים – מן הכלל אל הפרט
66. אני סבורה כי דרישת המקוריות נתקיימה בכל אחד משלושת הצילומים בענייננו – צילום הנבחרת; צילום גולדה וקיסינג'ר; וצילום שיר וגדסי – וכי אין מדובר באותם מקרים נדירים שבהם יש מקום לקבוע כי הצילום נעדר מקוריות כמשמעה בחוק.
67. אני קובעת אפוא כי שלושת הצילומים בענייננו הינם בגדר יצירות המוגנות מכוח החוק. אפנה עתה לדון בסוגיות הבעלות וההפרה בכל אחד מהצילומים.
צילום הנבחרת
הבעלות בזכות היוצרים בצילום הנבחרת
68. לטענת הנתבעות, צילום הנבחרת צולם על ידי התובע עבור מעריב, ומשכך זכות היוצרים בצילום הנבחרת כלל אינה מצויה בידי התובע, כי אם בידי מעריב.
69. כאמור, בעניין שאלת הבעלות בזכות היוצרים בצילום הנבחרת, כיצירה מוזמנת ו/או כיצירה שנוצרה בידי עובד, חלות הוראות החוק הישן, אשר קובע בסעיף 5(1) כי:
"5. (1) בכפוף להוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה:
בתנאי -
(א) שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והגלופות או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי, אם אין כל הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הגלופה או ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים; וכן
(ב) אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר עפ"י חוזה שירות או שוליאות והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם הרי, באין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האדם שהעביד את המחבר-הבעל הראשון של זכות היוצרים, אלא שאם היתה היצירה מאמר או חיבור אחר בעתון, במגזין או בכתב-עת הרי, באין הסכם הקובע את ההיפך, תיחשב היצירה כאילו שמורה למחבר הזכות למנוע את פרסום היצירה שלה כחלק מעתון, ממגזין או מכתב-עת כיו"ב."
על פי הוראת סעיף 5(1) הנ"ל, באין הסכם הקובע את ההפך, בעליה של יצירה מוזמנת או של יצירה שנוצרה בידי עובד עבור מעביד – יהיה המזמין או המעביד בעליה הראשון של זכות היוצרים ביצירה.
70. בענייננו, התובע העיד כי "יש לי סיכום עם מעריב, לפיו כל הזכויות בצילומים שצילמתי באותה התקופה שייכות לי" (סעיף 14 לתצהירו של התובע – ת/3). התובע הגיש במסגרת ראיותיו מכתב מיום 30/5/2012 (להלן: "מכתב צ'פני"), חתום בידי מר נמרוד צ'פני – מנהל ארכיון מעריב, בו צוין כי "בין מר שמואל רחמני לבין מעריב ישנה הסכמה לפיה זכות היוצרים בכל הצילומים שצילם נותרה שלו. למעריב הוקנתה זכות שימוש עצמי בלבד בצילומים שצילם מר רחמני, לפיכך עיתון מערבי אינו רשאי ליתן על דעת עצמו זכויות שימוש בצילומים אלו. מכאן, שמעריב אינה יכולה לפנות בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים בתמונות שהזכויות בהן שייכות למר רחמני". [ההדגשה במקור - כ.ה]
התובע צירף לראיותיו אף תצהיר מטעמו של מר נמרוד צ'פני, שם צוין כי "באופן ספציפי למר רחמני – הסיכום בינו לבין העיתון היה כי העיתון קיבל זכויות לשימוש עצמי בצילומים שצולמו על ידיו, וכי זכויות היוצרים בצילומים נותרו שלו במלואן. למיטב ידיעתי הסיכום הנ"ל שרר בין העיתון לבין מר רחמני ביחס לכל התמונות שצילם, הן כאשר עבד עם העיתון כצלם עצמאי והן כאשר עבד כשכיר בעיתון... בארכיון מעריב מצויים צילומים רבים מאוד שצילם מר רחמני ולמיטב זכרוני כולם נושאים את שמו על גבם, או בתיעוד אחר, כשמדובר בעותק דיגיטלי. זכויות היוצרים בכל הצילומים האלה שייכות כאמור למר רחמני ועל כן העיתון אינו רשאי ליתן על דעת עצמו זכויות שימוש בהם" (עמוד 1 לתצהיר מר נמרוד צ'פני – ת/2).
71. אכן, לא הוצג בפניי הסכם המעגן את האמור במכתב צ'פני, אשר רלוונטי לתקופה בה צולם צילום הנבחרת. יחד עם זאת, סעיף 5(1) לחוק הישן אינו מחייב קיומו של הסכם בכתב לצורך הוכחה כי הבעלות בזכות היוצרים ביצירה שייכת ליוצרה, והסכם בעל פה מספק. מר צ'פני העיד כי כאשר החל את עבודתו בארכיון מעריב, נאמר לו במסגרת חפיפתו לתפקיד כי זכות היוצרים בכל צילומיו של התובע שייכות לתובע, וכי באותה תקופה לא נערך הסכם כתוב עם אף צלם, שכן הדבר לא היה מקובל. ובלשונו של מר צ'פני:
"העד מר צ׳פני: כל חיי הם בארכיון, או-קיי, גם כעובד וגם זה, אתה שומע כל הזמן סטטוסים של צלמים. כשישבתי איתה שבועות לפני שהיא סיימה תפקיד ועשינו חפיפה, אחד הדברים הכי חשובים זה העניין של זכויות יוצרים. ועוברים ואומרים לך, ׳הצלם הזה ככה והצלם הזה ככה רצה, למה זה ככה׳.
...
עו״ד חנין: כן. השאלה שלי האם המסמך הזה, זה הסיכום בין רחמני לבין מעריב, שהזכויות נשארות בידיו של רחמני?
העד מר צ׳פני: עוד הפעם, זה מה שאני יודע והועלה פה על כתב. שוב, אין לי חוזה, אין מסמך, אין,
עו״ד חנין: שכתבת את המכתב הזה היה לנגד עיניך איזה אסמכתא כלשהי שהזכויות הם נשארות של, ע"י רחמני ולא של מעריב?
העד מר צ׳פני: מה שנאמר לי לאורך כל השנים בעבודה בארכיון, זה הדבר היחיד, כולל בחפיפה שציינתי מקודם.
...
העד מר צ׳פני: דרך אגב, אם יורשה לי כבודה להוסיף בקשר לשאלה שלך, אין לי חוזה בארכיון עם אף צלם, אף אחד לא השאיר, כי לא היה כי לא היה נהוג פעם בשיטות האלה לעבוד. היום עובדים בשיטות אחרות, אם תשאל אותי על כל אחד אני אגיד לך."
(עמודים 16-19 לפרוטוקול מיום 14/11/2022).
יצוין, כי הנתבעת 1 לא הביאה כל ראיה אשר יש בה כדי לסתור את דבריו של מר נמרוד צ'פני.
72. די בכך כדי להניח את דעתי, כי בין התובע לבין מעריב הוסכם כבר בעת צילום הנבחרת כי זכות היוצרים בצילום זה הנה בבעלות התובע.
73. עוד אציין כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי מר נמרוד צ'פני אינו גורם מוסמך מטעם מעריב, וכי הוא אינו גורם הנהלה אשר היה צד להסכמות הנטענות. מנהל הארכיון במערכת עיתון הוא הגורם המוסמך והמקצועי ביותר בכל הנוגע לשימוש בחומרי הארכיון, ובכלל זאת בכל הנוגע לזכות היוצרים בצילומים המצויים בארכיון. גורמים בהנהלת העיתון אינם בהכרח בקיאים בתחומים אלה, ואינני סבורה כי עדותם נדרשת בענייננו.
74. חיזוק לקביעותיי לעיל ניתן למצוא בעובדה כי התובע מחזיק בידיו את התשליל של צילום הנבחרת, אשר צילומו צורף כראיה מטעמו של התובע. הדעת נותנת כי אילו הייתה הבעלות בזכות היוצרים בצילום הנבחרת נתונה בידי מעריב, היה הוא מחזיק גם בתשליל, ולא היה מותיר אותו בידי התובע.
75. סעיף 78(ט) לחוק מורה, בין היתר, כי לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק הישן, שנוצרה לפני יום התחילה – ימשיכו לחול הוראות הדין הישן. סעיף 21 לחוק הישן קובע:
" התקופה שתהא קיימת בה זכות יוצרים בצילומים היא חמשים שנה מעת עשיית הנגטיבה שממנה נתקבל הצילום, במישרין או בעקיפין, והאיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה, ומקום שבעל כזה הוא חברה תיחשב החברה, לצרכי חוק זה, כאילו נמצא מקום מושבה בתוך חלקי מושבותיו של המלך שחל עליהם חוק זה, אם כוננה החברה מקום עסקים באותם חלקים" [ההדגשה שלי – כ.ה.]
76. מהימצאותו של תשליל צילום הנבחרת בידיו של התובע, בצירוף עם האמור בסעיף 21 לחוק הישן, ניתן ללמוד על היותו של התובע מחבר היצירה. אמנם, אין הדבר מחייב כי מחבר היצירה הוא גם הבעלים של זכות היוצרים בה, לאור הוראות סעיף 5 לחוק הישן, אולם בענייננו, כפי האמור, הוכח בפניי כי הבעלות בזכות היוצרים בצילום מצויה בידי התובע, אף ללא קשר להימצאות התשליל בידיו.
77. משקבעתי כי התובע הנו בעליה של זכות היוצרים בצילום הנבחרת, אפנה עתה לדון בשאלת הפרת זכות היוצרים.
הפרת זכות היוצרים בצילום הנבחרת
78. סעיף 47(א) לחוק מורה:
"47. (א) העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'."
סעיף 11 לחוק מפרט את הפעולות אשר עשייתן ביצירה מוקנית לבעל זכות היוצרים בה:
"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
(1) העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות;
(2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה;
(3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 – לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט;
(4) שידור כאמור בסעיף 14 – לגבי כל סוגי היצירות;
(5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 – לגבי כל סוגי היצירות;
(6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור – לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית שאינה גופן, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית;
(7) השכרה כאמור בסעיף 17 – לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב."
79. בענייננו, פרסום צילום הנבחרת במסגרת כתבה באתר ynet מיום 1/5/2017 (העתק הפרסום צורף כנספח 2 לתצהיר התובע (ת/3), הנו בגדר "העתקה", כמשמעה בסעיף 11(1) לחוק, המוגדרת בסעיף 12 לחוק באופן הבא:
"העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות-
(1)אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר;"
80. פרסום צילום הנבחרת באתר ynet מהווה גם "העמדה לרשות הציבור" כמשמעה בסעיף 11(5) לחוק, המוגדרת בסעיף 15 לחוק באופן הבא:
"העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם"
81. אני קובעת אפוא כי הנתבעת 1 הפרה את זכות היוצרים של התובע בצילום הנבחרת, עת פרסמה באתר ynet את צילום הנבחרת, ובכך עשתה פעולות של העתקה ושל העמדה לרשות הציבור ללא קבלת רשות התובע לכך.
82. בשולי עניין זה אבהיר כי לא מצאתי ממש בטענתן של הנתבעות בכתב הגנתן (טענה אשר לא בא זכרה במסגרת סיכומי הנתבעות, ומשכך דומה שממילא נזנחה), לפיה צילום הנבחרת מופיע בערך "אליפות אירופה בכדורסל 1979" שבאתר ויקיפדיה. ודוק; פרסום התמונה על ידי גורמים אחרים – בין אם באופן מפר ובין אם לאו – אינו מכשיר שימוש מפר בצילום מצד הנתבעות, בבחינת "הגונב מגנב פטור". זאת ועוד ולמעלה מן הצורך אציין כי אין דינו של אתר ויקיפדיה – אשר מטרתו העיקרית היא לימודית-חינוכית, כדין אתר ynet אשר מטרתו העיקרית היא מסחרית.
83. אינני מוצאת ממש אף בטענת הנתבעות בדבר השתק החל לטענתן על טענות התובע בעניין צילום הנבחרת, לאחר שבחודש יולי 2019 הגיש התובע כנגד הנתבעת 1 תביעה בבית משפט השלום בהרצליה בגין פרסום צילום הנבחרת בכתבה באתר ynet מיום 30/7/2017 (להלן: "ההליך בהרצליה") – כלומר כתבה מאוחרת לכתבה מושא תובענה זו משנת 2015. מקובל עליי כי התובע נחשף לפרסום הכתבה מושא תובענה זו, בה נכלל צילום הנבחרת, בנקודת זמן מאוחרת להגשת התביעה בהליך בהרצליה; מדובר בכתבות נפרדות, שאינן תלויות זו בזו ומהוות מסכת עובדתית נפרדת. הדעת אינה נותנת כי הגשת תובענה בגין שימוש מפר בצילום מסוים על ידי נתבע מסוים, תסתום את הגולל על כל תביעה עתידית בגין שימושים מפרים של אותו נתבע באותו צילום – הן מאוחרים למועד הגשת אותה תובענה, והן מוקדמים לה. העובדה כי נעשה שימוש מפר בצילום של התובע אינה מצויה בהכרח בידיעתו בזמן אמת, וקיים קושי לאתר בנקודת זמן מסוימת כל שימוש מפר באתר מסוים בצילום מסוים.
84. קביעותיי לעיל יפות אף באשר לטענת הנתבעות בדבר שיהוי של התובע, של כארבע שנים מיום פרסום הכתבה מושא התובענה ועד לפנייה הראשונה לנתבעת 1 בעניין זה. הקושי שבאיתור כל פרסום מפר של צילומי התובע, יכול בהחלט להצדיק את פרק הזמן אשר חלף מעת הפרסום ועד לפניה לנתבעת 1 בעניינו.
בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445, עמדה כב' השופטת א' פרוקצ'יה על העקרונות המנחים באשר לקבלתה או דחייתה של טענת שיהוי:
"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק... נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים...
... לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע ...
... איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו... טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה...
...התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע...
...ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית-המשפט מחסימתה בטענת שיהוי. כך למשל בחן בית-המשפט את השאלה אם ראוי לחסום תביעה למימוש זכות קניינית בטענת שיהוי, בהבדל מתביעה למימוש זכות אובליגטורית... ככלל ניתן לומר: השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד..."
בת"א (ת"א) 18306-07-10 העמותה למען חיות משק (חי משק) נ' מן הטבע בארותיים בע"מ (פורסם בנבו, 6/5/2013) הבהיר כב' השופט ד"ר ע' בנימיני כי:
"ההלכה בתחום הקניין הרוחני היא, כי בעל זכות קניין רוחני המגלה שתיקה ממושכת נוכח הפרה מתמשכת של זכותו הידועה לו – עלול להיות מנוע מלתבוע בגין הפרה זו, אם התנהגותו עולה כדי ויתור על הזכות (acquiescence). כל זאת בתנאי שמעבר לשיהוי ולידיעה על ההפרה, היה מצג של בעל הזכות, באמירה או בהתנהגות, לפיו מעשי הנתבע אינם מהווים בעיניו הפרה, או שהוא איננו מתנגד להפרה, והוכח שהנתבע הסתמך על מצג זה ופעל לפיו... טענת שיהוי תתקבל רק כאשר השיהוי מבטא בצורה ברורה השלמה עם ההפרה: בנסיבות אלו מושתק בעל הזכות מלתבוע את המפר, אם האחרון סמך על מצג של הסכמה ושינה מצבו לרעה".
בענייננו, הנתבעות לא הוכיחו כי התובע היה מודע לשימוש המפר שנעשה בצילום הנבחרת במסגרת הכתבה מיום 1/5/2015 בחודש יולי 2019, עת הוגשה התביעה בהליך בהרצליה. ממילא, הנתבעות אף לא הוכיחו כי התובע הציג בפניהן מצג של ויתור על זכות התביעה שלו בגין שימושים אחרים בצילום הנבחרת על ידי הנתבעת 1, במסגרת כתבות אחרות באתר ynet, ואף לא הוכיחו כי הנתבעת 1 שינתה את מצבה לרעה בעקבות ויתור זה. משכך, לא עלה בידי הנתבעת ו להרים את נטל ההוכחה המונח על כתפיה בעניין זה, ואין בידי לקבל את טענת השיהוי שהעלתה.
הזכות המוסרית בצילום הנבחרת
הזכות המוסרית – המסגרת הנורמטיבית
85. סעיף 45 לחוק קובע:
"45. (א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה; ואולם, לעניין יצירה שהיא גופן לא תחול הזכות כאמור בסעיף 46(1).
(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר."
סעיף 46 לחוק מגדיר את הזכות המוסרית, בקובעו:
"46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."
סעיף 50(א) לחוק קובע:
"העושה ביצירה פעולה הפוגעת בזכות המוסרית של היוצר, מפר את הזכות האמורה."
הנה כי כן, הזכות המוסרית מקנה ליוצר היצירה שתי זכויות; האחת – כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין [סעיף 46(1)], להלן גם: "זכות הייחוס"]; השנייה – כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר [סעיף 46(2)].
86. ברע"א 12/17 אפרים שריר נ' נירית זרעים בע"מ, (פורסם בנבו, 28/3/2017) נקבע כי:
"זכות הייחוס היא הזכות להיות מוכר כיוצר היצירה (ובאנגליתRight of Paternity או Right of Attribution). היא נובעת מן ההיגיון ומן ההגינות, ולא בכדי זוכה היא להכרה כמעט בכל שיטות המשפט...מתן 'קרדיט' ליוצר ביחס ליצירתו חשוב לא רק מפאת כיבוד הקשר בינו לבין יצירתו, אלא גם מן הטעם שיש בכך 'דחיפה' לבניית המוניטין שלו ולהשתכרותו העתידית..."
87. באשר למקרים בהם קמה החובה לציין את שמו של היוצר, "הזכות לציון השם עשויה לקום (בכפוף להיקף ולמידה הראויים) כאשר נעשית פעולה של העתקה, פרסום ראשון, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשום הציבור או יצירה נגזרת" (אפורי, בעמ' 349). ואולם, החובה לציין את שמו של היוצר כפופה למבחן של "היקף ומידה ראויים בנסיבות העניין" המעוגנת בסעיף 46(1) לחוק – הן בנוגע לעצם החובה לציון שמו של היוצר, והן בנוגע לדרך שבה הוא מצוין (אפורי, בעמ' 351).
88. באשר לאופן פרשנות המונח "ראויים", מציין אפורי כי "ברוב המקרים בית המשפט יאמץ את ההיקף הנהוג כהיקף הראוי. הביטוי 'ראויים' פותח פתח רחב לשיקול דעת שיפוטי רחב יותר... 'ראוי' הוא נורמה משפטית שבית המשפט יכול להגיע אליה גם ללא הוכחה כלשהי מצד התובע. יתר על כן, הביטוי 'ראויים' עשוי לשמש אמצעי להחדרה של שיקולי 'אשם' אל הניתוח המשפטי של העוולה. אם למשל בית המשפט יתרשם כי לנתבע אין כל אינטרס שלא לציין את שם היוצר, או כוונה להפיק רווח על חשבון היוצר, או מוטיבציה שלילית אחרת כלשהי... התנהגות כזו עשויה לתמוך בעמדת הנתבע שלפיה פעל כראוי" (אפורי, עמוד 352).
89. סעיף 46(2) לחוק מורכב משלושה יסודות: שינוי פוגעני של היצירה (הטלת פגם, סילוף, או שינוי צורה אחר); או פעולה פוגענית ביחס ליצירה (ומבלי לשנותה); והכל אם יש בהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר (אפורי, עמוד 358). אם כן, יסוד הפגיעה ביוצר – בשמו או בכבודו – הוא הכרחי במסגרת טענה להפרת הזכות לשלמות היצירה מכוח סעיף 46(2) לחוק.
הזכות המוסרית – מן הכלל אל הפרט
90. פרסום צילום הנבחרת במסגרת הכתבה מיום 1/5/2017, נעשה מבלי שניתן קרדיט כלשהו לתובע.
91. אני סבורה כי פרסום שמו של צלם תחת צילום שצילם, המפורסם במסגרת כתבה באתר אינטרנט כבענייננו, הוא מתבקש, ועומד בדרישה של "היקף ומידה ראויים" שבחוק. קביעה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה כי במסגרת הכתבה מיום 1/5/2017 (צורפה כנספח א' לכתב ההגנה) אשר במסגרתה פורסם צילום הנבחרת, פורסמו צילומים נוספים, אשר תחת כולם, מלבד צילום הנבחרת, ניתן הקרדיט לצלם. עיון בכתבות אחרות באתר ynet מלמד כי צילומים המפורסמים במסגרת כתבות באתר, מלווים בעקביות בציון קרדיט לצלם או לבעל זכות היוצרים בהם. די בכך כדי ללמד על היותו של אי מתן הקרדיט לתובע במסגרת פרסום צילום הנבחרת בכתבה מיום 1/5/2017 – הפרה של זכות הייחוס של התובע, וכפועל יוצא הפרת זכותו המוסרית.
92. זאת ועוד, על הנתבעת 1, כגוף תקשורת גדול ומנוסה, אשר משתמש באופן קבוע ביצירות, מוטלת האחריות – כמו גם היכולת – להקפיד הקפדה יתרה על שמירת זכות יוצרים, ועל הימנעות מהפרת הזכות המוסרית, ובכלל כך, לדאוג לברר מיהו בעל זכות היוצרים בכל יצירה המפורסמת באתר ynet, ולוודא מתן קרדיט בהתאם.
יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בת"א (שלום ת"א) 69995/04 שלמה ערד נ' משכל הוצאה לאור והפצה בע"מ (פורסם בנבו, 27/4/2008), בפסקה 53 לפסק הדין:
"אין מחלוקת כי הצילומים ג/2-ג/4 מופיעים באתר לע"מ, ולידם מצויין כי הצלם הינו התובע. לפיכך, בבדיקה פשוטה יכולים היו אנשי הנתבעת 3 לברר מי הצלם שעומד מאחורי התמונות שביקשו לשדר. כפי שנאמר לעיל, בהתייחס לנתבעת 1, הרי שגם הנתבעת 3, שעיסוקה העיקרי בשידור חומרים, שלגבי חלק מהם קיימות זכויות יוצרים וזכויות אחרות, אמונה על בדיקת קיומן של זכויות כאלה. היא מעסיקה אנשים שזהו תפקידם, ועליה מוטלת האחריות לבדוק את הנושא. הרציונל שעומד מאחורי הטלת האחריות המוגברת על מדפיס, כעולה מענין מסג, חל גם לגבי חברה שעוסקת בשידור בטלויזיה: כמו מדפיס, גם לערוץ שידור טלוויזיוני (או חברת החדשות הפועלת במסגרתו), היכולת לגרום נזק רב על ידי שידור פרסומים שיש בהם בין השאר הסתה, לשון הרע או הפרה של זכות יוצרים; לערוץ שידור טלוויזיוני המשאבים האנושיים והכלכליים המאפשרים ביצוע בדיקת זכויות כראוי, שכן זהו ענין שהוא במרכז העיסוק של ערוץ השידור. לכן, אני סבורה שהמבחנים המחמירים אליהם התיחסתי לעיל, בנוגע לנתבעת 1, יחולו גם במקרה דנן. תימוכין לכך אני מוצאת בהתיחסותה של השופטת מארק-הורנצ'יק לנתבעת Ynet, מפעילת אתר אינטרנט מקבוצת "ידיעות אחרונות", בענין דורפמן, שם ראתה השופטת להתיחס לתחום עיסוקה של הנתבעת כמחייב אותה לדאוג לכך שעובדיה יהיו מוסמכים ומוכשרים לקבל החלטות שהם נדרשים לקבל במסגרת תפקידיהם אצלה (פסקה 43 לפסק הדין). עוד ציינה השופטת, כי הנתבעת היא גוף תקשורת מוביל, בעל נסיון ואמצעים, הנדרשת לנושאים הקשורים בזכויות יוצרים כחלק מהעיסוק היומיומי שלה, ואשר בשל מודעותה לרגישות הנושאים הקשורים בזכויות יוצרים, מקיימת מערך של יעוץ משפטי נגיש "מסביב לשעון" (פסקה 42 לפסק הדין)."
93. אני קובעת אפוא כי הנתבעת 1 הפרה את זכות הייחוס של התובע בצילום הנבחרת, וכי כפועל יוצא הופרה זכותו המוסרית של התובע בצילום זה.
94. לטענת התובע, הנתבעת 1 הפרה אף את זכותו של התובע לשלמות היצירה, הקבועה בסעיף 46(2) לחוק, בכך ש"חתכה" את צילום הנבחרת עת פרסמה אותו במסגרת הכתבה מיום 1/5/2017. לאחר שבחנתי את צילום הנבחרת אשר פורסם בכתבה זו, לא מצאתי כי הוטל ביצירה זו פגם או סילוף או שינוי צורה או כי בוצעה בה פעולה פוגענית, אשר יש בהן כדי לפגוע בכבודו או בשמו של התובע. על כן, אני קובעת כי זכותו של התובע לשלמות היצירה לא הופרה במקרה דנן, בכל הנוגע לצילום הנבחרת.