3. ביום 6.6.2022 קיבל בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא י' שבח והשופטים י' אטדגי וט' לוי-מיכאלי) את ערעור המבקש באופן חלקי בקבעו, בין היתר, כי סכום ההשקעה הראשונית הועבר למשיבים באופן אישי. בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנת בית משפט השלום ביחס לקיומו של ההסכם הנוסף בין הצדדים, וקבע כי ההשקעה בסך מיליון דולר לה התחייב המבקש היוותה תנאי מתלה, ומשהתנאי לא התקיים – החוזה מבוטל. נוכח התבטלות החוזה, כך הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, קמה חובת השבה הדדית, ועל המשיבים להשיב למבקש את סכום ההשקעה הראשונית – 160,000 דולר. בשים לב לתוצאה זו, נדחה הערעור שכנגד באשר לאי-פסיקת הוצאות.
4. המשיבים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. לאחר דיון שהתקיים ביום 24.1.2023 בפני השופט סולברג, ביום 29.3.2023 ניתן פסק הדין (השופט סולברג, בהסכמת השופטים וילנר וגרוסקופף) שבו החליט בית המשפט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור. השופט סולברג הדגיש כי התביעה נושא הערעור היא תביעה שטרית – ולא תביעה חוזית מכוח עסקת היסוד שבעטיה נוצר השטר, או תביעת השבה בעקבות כישלון העסקה – וכי הבחנה זו באה לידי ביטוי בשני היבטים עיקריים. כך, הודגש כי "התוצאה הטבעית" של דחיית תביעה שטרית היא קביעה שנותן השטר אינו חייב בביצועו, ולהבדיל:
"השאלה אם ניתן לאפשר לתובע בתביעה שטרית, להעלות טענות לגבי סעד חוזי מכוח עסקת היסוד, או לסעד השבה בשל כשלון עסקת היסוד, ואם ניתן לְזַכּוֹתו בסעדים אלה, מכוח עסקת היסוד או כשלונה בלבד – היא שאלה שהתשובה לה אינה פשוטה כלל ועיקר" (בפסקה 14).
הבדל נוסף בין תביעה שטרית לתביעה חוזית ותביעת השבה, כך ציין השופט סולברג, נוגע לזהוּת הנושא בנטל להוכחת מתן התמורה או היעדרה.
5. בענייננו, הטעים השופט סולברג כי טענות המבקש ביחס לחיוב המשיבים בהשבה לא הועלו ולא נדונו בערכאות קמא, "הן במישור העובדתי, והן במישור המשפטי", ולצדדים אף לא ניתנה אפשרות ממשית לטעון ביחס לסעד זה בבית המשפט המחוזי. בהתאם, פסק בית המשפט כי המבקש לא הוכיח זכות להשבת ההשקעה הראשונית. עם זאת, השופט סולברג ציין כי אין מחלוקת ביחס לקיומו של חוב בגין ההשקעה הראשונית, ומשכך "יש להניח כי למרבה הצער, הכרעה זו אינה מסיימת את הסכסוך ארוך השנים בין הצדדים". לבסוף פסק בית המשפט הוצאות בסך 15,000 ש"ח לטובת המשיבים.