מועדי ביצוע העבודות בפועל
42. מהראיות האובייקטיביות עולה שעבודות הרכבת הקלה ברחוב יפו במקטע הרלוונטי לתביעות – הוא המקטע המשתרע על כ- 1.5 ק"מ בין ככר צה"ל (ככר ספרא) ועד שוק מחנה יהודה – בוצעו בשלבים כדלקמן:
(א) יוני 2008: העבודות המקדימות. היתר בנייה לביצוע העבודות המקדימות ניתן ביום 2.6.2008. עבודות אלו כללו פירוק אבן שפה קיימת, מילוי אספלט בתוואי המדרכה החדשה והרכבת אבן שפה חדשה. העבודות המקדימות נמשכו כשבועיים במהלך חודש יוני 2008 (פסקאות 6, 24, 25 ונספח 1 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023. וראו שם תמונה מיום 15.6.2008, בה נראה סיום "העבודות המקדימות").
(ב) אוגוסט 2008: תחילת עבודות ההנדסה האזרחיות בצד הדרומי. היתר הבנייה לתחילת ביצוע עבודות ההנדסה האזרחיות ניתן ביום 2.8.2008. על מנת שלא לקטוע את רצף החיים במרכז העיר ירושלים, בוצעו העבודות תחילה בצד הדרומי של רחוב יפו, ורק בשלב הבא בוצעו העבודות בצד הצפוני של הרחוב, כך שבמהלך העבודות בצד הדרומי המשיכה התחבורה הציבורית לנסוע בצד הצפוני של הרחוב, ולהפך. בהתאם לכך, לאחר קבלת היתר הבנייה, במהלך חודש אוגוסט 2008 התחילו עבודות ההנדסה האזרחיות בצד הדרומי של הרחוב, לאמור: הוקם הסדר תנועה; הוקמו גדרות שהפרידו בין שטח העבודות בצד הדרומי לשטחים המשמשים הולכי רגל ותחבורה ציבורית; הוקמו מעברים להולכי רגל והוסדרו אזורי פריקה וטעינה; פורק האספלט של הכביש הקיים בצד הדרומי; ובוצעה חפירה רדודה לצורך בורות לעצים וליסודות עמודי החשמול בצד הדרומי (פסקאות 6, 26, 27, 32-29, 68 ונספח 2 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023). וראו התמונות שם מימים 10.8.2008 ו- 25.8.2008. כן ראו התמונות מיום 14.8.2008 ומיום 25.8.2008 (ת/42, נ/176, שהובאו גם בפסקה 23 לסיכומי סיטיפס).
יצוין כי התובעים טענו בסיכומיהם כאילו לא הוכח מתן היתרי הבנייה (ראו פסקאות 74-73 לסיכומי התובעים). הטענה תמוהה משעה שההיתרים הוגשו גם הוגשו, הן על ידי עדי הנתבעות הן על ידי התובעים עצמם, ובמהלך העדויות איש לא חלק על קיומם של היתרים (ראו נספח 18 לתצהירם הגנרי של התובעים; נספחים 1, 2 לתצהירו הנ"ל של מר קרוסקין). ואכן, במקום אחר בסיכומיהם טענו התובעים שדווקא ניתן היתר בנייה והם בחרו להלין שם על אי-קיום תנאיו (פסקה 17 לסיכומי התובעים). מכאן שדין טענת התובעים לפיה, כביכול, לא הוכח מתן היתרי בנייה – להידחות.
(ג) ספטמבר-דצמבר 2008: יציקת שכבת הבטון הראשונה. במהלך החודשים ספטמבר עד דצמבר 2008 הותקנו לאורך הצד הדרומי של רחוב יפו כבלי התקשורת ונוצקה תערובת הבטון ושכבת הבטון הראשונה (פסקאות 6, 40-35 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023). וראו התמונות שם מימים 8.9.2008, 23.9.2008, 24.9.2008, 27.10.2008.
(ד) ינואר-אוגוסט 2009: הנחת המסילות ויציקת שכבת הבטון השנייה והשלישית. במהלך החודשים ינואר עד אוגוסט 2009 הונחו מסילות הברזל בצד הדרומי, נוצקו שכבת הבטון השנייה והשלישית והונחו המרצפות (פסקאות 6, 42-41 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023). וראו התמונות שם מיום 4.1.2009, 8.2.2009, 10.3.2009, 27.4.2009, 17.5.2009, 14.6.2009, 7.7.2009, 11.8.2009. כן ראו התמונות מיום 23.7.2009, 11.8.2009, 18.8.2009 (נ/185, נ/186, נ/48, שהובאו גם בפסקה 24 לסיכומי סיטיפס).
(ה) ספטמבר 2009: הכנה לעבודות בצד הצפוני. בחודש ספטמבר 2009 הונחה שכבת הגנה מאספלט על המרצפות והמסילות בצד הדרומי של רחוב יפו לקראת תחילת העבודות בצד הצפוני של הרחוב. הכיסוי באספלט נועד להגן על המסילות והמרצפות בצד הדרומי ולאפשר את תנועת התחבורה הציבורית עליהן בזמן ביצוע העבודות בצד הצפוני. כמו כן, פורקו הגדרות שהונחו קודם ובמקומן הונחו גדרות במיקום חדש שנועד להגן על הולכי הרגל מפני האוטובוסים (פסקאות 45-43 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023). וראו שם תמונה מיום 3.9.2009.
(ו) ספטמבר 2009 עד אפריל 2010: העבודות בצד הצפוני. לאחר האמור, החלו העבודות בצד הצפוני. בצד הצפוני לא הונחו מסילות (אלו הונחו בצד הדרומי ובמרכז הרחוב). העבודות בצד הצפוני כללו חפירה רדודה, התקנת תשתית תקשורת, יציקת תערובת בטון ויציקת בסיסי עמודי החשמול. לאחר מכן בוצעו עבודות הריצוף של הצד הצפוני (פסקאות 52-46 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023). וראו שם תמונה מיום 15.3.2010 ותמונות מיום 14.4.2010 (נספח 3 לתצהיר). כן ראו תמונות מימים 15.9.2009, 13.10.2009, 10.11.2009, 10.12.2009, 15.3.2010, 14.4.2010 (נ/43, נ/50, ת/42, נ/62, נ/96, נ/155, נ/64, נ/13, נ/169, כפי שהובאו גם בפסקאות 26-25 לסיכומי סיטיפס).
(ז) מאי עד אוגוסט 2010: עבודות הסיום. עבודות הסיום (השלמות נקודתיות, גינון, עמודי חשמול, פינוי אספלט) בוצעו בחודשים מאי עד אוגוסט 2010 (פסקאות 54-53 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023). וראו שם תמונות מאוגוסט 2010.
(ח) ספטמבר 2010 עד אוגוסט 2011: ההרצה. בספטמבר 2010 החל ביצוען של העבודות הנדרשות לצורך הרצת הרכבת הקלה (חשמול, התקנת רמזורים, וכיו"ב) וכן החלו נסיעות המבחן. תחילה בוצעו הנסיעות בלילה על מנת לאפשר לתחבורה הציבורית להמשיך לנסוע ברחוב יפו. ביום 16.1.2011 החלו נסיעות המבחן וההרצה בשעות היום לאורך מלוא תוואי הרכבת, ואזי הופסקה נסיעת התחבורה הציבורית במקטע הרלוונטי ברחוב יפו (פסקאות 10-8, 56-55 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023; פסקה 33 לתצהיר מר בירוטקר). וראו תמונה מיום 28.9.2010, בה נראית הרכבת הקלה כשהיא מגיעה על פסי הרכבת לאזור מרכז כלל/הדווידקה לרגל צעדת ירושלים, וקהל רב מקיף אותה (נ/123, שהובא גם בפסקה 35 לסיכומי סיטיפס).
(ט) אוגוסט 2011: פתיחת הרכבת הקלה. ביום 19.8.2011 נפתחה הרכבת הקלה לנסיעת נוסעים באופן מדורג, בתחילה בחינם (פסקה 7 לתצהיר מר קרוסקין; פסקה 57 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023).
43. יצוין שעוד לפני שהחלו עבודות הרכבת הקלה, בשנים 2008-2002, ביצעה המדינה עבודות מקדימות, ובהן העתקת תשתיות ושדרוג מרכז העיר, ובכך הכינה את השטח לביצוע עבודות הרכבת הקלה (עמ' 18 לחוות דעת ד"ר ציקליק; פסקה 7 לתצהיר מר קינד).
44. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע למועד בו הסתיימו עבודות ההנדסה האזרחיות. בעוד שהנתבעות טענו ש- 95% מעבודות ההנדסה האזרחיות הסתיימו באפריל 2010 וכל שנותר הוא "פינישים קטנים" (כלשונו של אינג' שטרסר, שעמד בראש יחידת המהנדס, בעמ' 1600 לפרוטוקול), התובעים ביקשו לבסס טענה לפיה למעשה עבודות ההנדסה האזרחיות נמשכו עד מועד מאוחר יותר תוך שהם מפנים לתמונות שונות בהן ניתן לראות לטענתם כי גם לאחר אפריל 2010 לא הושלמו מלוא העבודות. אולם, התמונות עליהם ביקשו התובעים לסמוך דווקא תמכו בעמדת הנתבעות שכן כל שנראה בהן הוא עבודות מינוריות וקלות, בדומה לכל מבנה שקבלן מוסר לקונה ונשארים בו תיקונים קלים גם לאחר מועד המסירה. ראו לדוגמא עמ' 3717-3715 לפרוטוקול, שם מציגים באי-כוח התובעים תמונות שונות לאינג' קרוסקין, המהנדס מטעם סיטיפס, ואינג' קרוסקין מעיין בתמונות אחת לאחת ומבהיר שמדובר בתיקונים מינוריים כמו סבכה שלא שמו מסביב לעצים, תמרור רופף, תיקוני אספלט, השלמת ריצוף בתחנת הרכבת וכיו"ב.
45. אמנם, התובעים הוכיחו שרק ביולי 2010 פורק האספלט מהמסילות בצד הדרומי (ראו ההודעה שפורסמה לציבור ביולי 2010 בדבר "פירוק האספלט לאורך רחוב יפו והפיכת הרחוב למדרחוב", עמ' 16 לנספח 3 לתצהירי התובעים), אולם אין בכך כדי לשנות מהמסקנה האמורה. כפי שעמד על כך אינג' שטרסר "הסרת האספלט היא לא עבודת הנדסה אזרחית מבחינתי", "אני מהנדס אזרחי, זה מה שאני יכול להגיד, מה זה הנדסה אזרחית בשבילי ומה לא" (עמ' 1691-1690 לפרוטוקול). ואכן, האספלט פורק במועד המאוחר ביותר האפשרי, בשעות הלילה, כדי לאפשר לתחבורה הציבורית להמשיך ולנסוע ברחוב יפו עד לתחילת נסיעות ההרצה עצמן, בבחינת "פיניש", כאמור.
46. הנה כי כן, מהראיות האובייקטיביות עולה שאכן באפריל 2010 הסתיים חלק הארי של עבודות ההנדסה האזרחיות, ועבודות הסיום המינוריות (ה"פינישים") נמשכו עד לאוגוסט 2010. אין ראיה טובה יותר לכך מאשר העובדה שבספטמבר 2010 כבר החלו העבודות הנדרשות להרצת הרכבת הקלה, וברור שלא ניתן להתחיל בעבודות אלו לפני סיום העבודות להקמת הרכבת הקלה. וראו גם התמונה מיום 28.9.2010, בה נראית הרכבת הקלה כשהיא מגיעה לאזור מרכז כלל/הדווידקה על פסי הרכבת לרגל צעדת ירושלים, וקהל רב מקיף אותה (נ/123).
47. ככל שהתובעים ביקשו לחלוק על קביעת המהנדסים מטעם הנתבעות לפיה מדובר בתיקונים מינוריים, קביעה המתיישבת היטב עם עיון של הדיוט בתמונות, היה עליהם להגיש חוות דעת מומחה מטעמם בעניין, וכזאת לא נעשה.
הטענות בעניין אי-גילוי מסמכים
48. התובעים טענו כאילו הנתבעות הסתירו מהם ראיות. לטענתם, אילו היו מוצגות מלוא התמונות והמסמכים מהפרויקט, אזי היה עולה בידם להוכיח שהעבודות התנהלו בקצב שונה מהאמור לעיל ואיטי מהסביר, וכן היה עולה בידם להוכיח את טענותיהם הנוספות לעניין רשלנות ומטרדים.
49. לא ראיתי לקבל את הטענה. בתיק הנוכחי התנהלו במשך מספר שנים הליכים מקיפים לגילוי מסמכים בפני כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) השופט דרורי. ראו לדוגמא החלטות מהימים 3.12.2014, 15.12.2014, 9.2.2015, 24.6.2015, 12.7.2015, 6.1.2016, 11.2.2016, 18.2.2016, 23.2.2016, 28.3.2016, 18.4.2016, 30.5.2016, 12.7.2016, 19.9.2016, 5.10.2016, 13.12.2016, 10.1.2018, 25.6.2018. בהליכים אלו לא הותירו הצדדים אבן על אבן, וכמות המסמכים שהנתבעות העבירו לתובעים היא עצומה לפי כל קנה מידה.
50. העובדה שהיו מי מעדי הנתבעות שבמהלך עדותם העידו, למיטב זיכרונם, שהיו תמונות או מסמכים נוספים, אינה משנה מהמסקנה האמורה. עדי הנתבעות העידו בסוף שנת 2022 ובתחילת שנת 2023, למעלה מעשור לאחר שהרכבת הקלה החלה לפעול, וכחמש-עשרה שנים לאחר שהחלו העבודות להקמת הרכבת הקלה. חלוף השנים, ההיקף הרב של המסמכים המדוברים והקושי הידוע בשמירת מסמכים בחלוף שנים, מלמדים שאין בעדויות המדוברות כדי להעלות או להוריד. בפרט, נוכח הליכי הגילוי והעיון המקיפים המתוארים שהתקיימו בין הצדדים. המחשה ברורה לכך שהנתבעות לא הסתירו דבר ואינן מבקשות להסתיר דבר ניתנה בעקבות הדיון שהתקיים ביום 1.12.2022. בדיון זה העיד אינג' צחי שטרסר מטעם העמותה לאמור:
"ת. ...היה לנו תמונות.
...אני מניח שרוב תקופות הביצוע היה צילומים, תיעודים מצולמים של צוות גדיש, כן.
ש: טוב. ואיפה הצילומים האלה?
ת: אין לי [מושג], לא אצלי, כרגע לא אצלי.
ש: לא, ברור שהם לא אצלך. הם היו אבל ביחידת המהנדס אני מניח.
ת: או אצל גדיש, זה מבחינתי אותו דבר...
...ש: למה התצלומים האלה מכל מהלך העבודות שנמצאים אצלכם לא צורפו?
ת: השיקול של מה צורף ומה לא צורף - אני לא יודע להגיד לך...
ש: אבל הצילומים האלה קיימים?
ת: אני מקווה, בוא נקווה שכן" (עמ' 1657-1656 לפרוטוקול).
"ש: ...יש פרוטוקולים של מסירה,
ת: אני לא יודע פרוטוקולים, ככה צריך לנהל. פרויקט נורמלי ותקין ככה צריך לנהל.
ש: זה יפה, אבל אתה לא מעיד על -בכללי. בפרויקט הזה?
ת: לא יודע, אני לא יודע כמה יש. תראה לי, אני אסתכל.
ש: מה זה? אם היית מגלה לי אותם, אולי הייתי יודע. אבל אתה החבאת גם אותם.
...ת: לא החבאנו שום מסמכים דבר ראשון. ודבר שני, אני לא יודע איזה פרוטוקולים ישנם וקיימים היום שאפשר לגלות אותם ב-2022. זה הכל.
...
ש: אז אני שואל אם ביחידת המהנדס היה פרוטוקולים של מסירה?
ת: ועניתי לך שאני לא זוכר.
ש: אז אתה לא זוכר.
ת: נכון.
ש: אבל בעיריית ירושלים אתה זוכר מצוין שהיה.
ת: אני לא זוכר שוב פעם, אני לא זוכר, בכלל לא זוכר. אני מניח שכן" (עמ' 1684-1681 לפרוטוקול).
51. בעקבות עדות זו, והגם שעיקרה היה שאינג' שטרסר אינו זוכר את הדברים נוכח חלוף הזמן, הגישו התובעים ביום 2.12.2022 בקשה למתן צו לגילוי מסמכים ספציפיים, וביקשו שייחשפו המסמכים השונים שלטענתם מעדותו של אינג' שטרסר עלה שהיו קיימים. חרף העובדה שלא כך בדיוק העיד אינג' שטרסר, וחרף חלוף הזמן הניכר מאז האירועים ומאז שהסתיימו ההליכים המקדמיים בפני כב' סגן הנשיא דרורי, הביעה העמותה – שאינג' שטרסר העיד מטעמה – נכונות לשוב ולבחון את הדברים, כשב"כ העמותה הבהירה שככל שיתגלה חומר נוסף יוגש בעניין תצהיר מטעמה, כמי שליוותה את עבודת הצוות והתמונות הנטענות הועברו אליה על ידי הצוות בזמנו, ועל יסוד עיון שהיא תערוך במחשבים (עמ' 2335 לפרוטוקול).
52. למרות זאת, לאחר שהוגש תצהיר מאת ב"כ העמותה ולאחר שהובהר שנוכח חלוף הזמן אין בעמותה גורם רלוונטי שיכול ליתן תצהיר, בחרו התובעים לשוב ולהגיש בקשה בעניין ביום 12.2.2023 – בקשה שדינה דחייה – ובמסגרתה לדרוש שהתצהיר שייערך יהיה מטעם העמותה עצמה. זאת, בניגוד להבהרה (שלא נשמעה ביחס אליה כל מחאה) בדיון שהתקיים כחודשיים קודם לכן, ביום 15.12.2022, לפיה התצהיר יהיה מאת באת-כוח העמותה שליוותה את עבודות הקמת הרכבת בעת ביצוען, ומחמת שבשל חלוף השנים אין גורם רלוונטי אחר שיכול ליתן תצהיר מטעם העמותה. בנסיבות אלו, ההתרשמות הייתה שהתובעים מבקשים למצוא תימוכין לכך שכביכול הוסתרו מהם מסמכים, הגם שתימוכין כאלו אינם בנמצא ואין יסוד לטענת התובעים בדבר הסתרה.
53. דוגמא מובהקת נוספת לניסיונם זה של התובעים למצוא תימוכין להסתרה כביכול שלא הייתה, ניתנה בדיונים שהתקיימו ביום 5.1.2023 וביום 15.1.2023: בדיון שהתקיים ביום 5.1.2023 ביקשה באת-כוח המדינה שהתובעים יבהירו האם הם טוענים שלא גולו להם סיורי הבטיחות שנערכו במקום. בא-כוח התובעים השיב: "כן אמרנו". באת כוח המדינה מסרה שהסיורים גולו ולהסרת ספק היא תציגם לבית המשפט בדיון הבא (עמ' 2919 לפרוטוקול). לדיון שהתקיים ביום 15.1.2023 הגיעה באת-כוח המדינה עם קלסר עב כרס ובו סיורי הבטיחות שגולו במסגרת גילוי המסמכים וביקשה שבא-כוח התובעים יאשר שהמסמכים הועברו אליו. תגובת בא-כוח התובעים הייתה "אני לא מאשר" (עמ' 2922 לפרוטוקול). בהמשך, כששבה באת כוח המדינה וביקשה להבין את עמדת התובעים, בא-כוחם השיב כי "אני לא ערוך לענות על שאלה כזאת" (עמ' 3056 לפרוטוקול), ורק לאחר חילופי דברים נוספים אישר בא-כוח התובעים שלמעשה המסמכים גולו לתובעים (עמ' 3059-3058 לפרוטוקול). לטענת המדינה, "ב"כ התובעים ניסו לצייר לפרוטוקול מצג כאילו לא גולו מסמכים שבדיעבד אין מחלוקת שגולו להם... עשו ב"כ התובעים כל מאמץ כדי לא לאשר עובדה פשוטה זו לפרוטוקול" (פסקה 513 לסיכומי המדינה).
54. על כל פנים, ההיקף הנרחב והעצום של התמונות והמסמכים שהוגשו כראיה בתיק מעלה שבכל מקרה לא נגרם עיוות דין לתובעים מאי-צירופם של תמונות או מסמכים נוספים כלשהם, ככל שהיו ובחלוף השנים לא אותרו, שכן התמונות והמסמכים שהוגשו הציגו תמונה נאמנה ומקיפה של התקדמות העבודות, כשהעבודות התקדמו באופן הדרגתי כמתחייב ממהותן של העבודות. לכן, למשל, אם הוצגה תמונה המלמדת על יציקת הבטון השלישי, אין מקום לחשש לפיו כאילו בשלב זה לא נוצק עדיין, כביכול, הבטון הראשון. על כן, הראיות האובייקטיביות הרבות שהוצגו מאפשרות קביעת ממצא ברור שבעובדה לעניין משך ביצוע העבודות.
55. סיכומו של דבר, אני קובעת כממצא שבעובדה שעבודות הרכבת הקלה החלו ביום 2.6.2008 וביום 19.8.2011 נפתחה הרכבת הקלה לנסיעת נוסעים. מדובר בפרק זמן של שלוש שנים וחודשיים, מהן כעשרים חודשים (מאוגוסט 2008 עד אפריל 2010) נועדו לעבודות ההנדסה האזרחיות, ועוד כארבעה חודשים (ממאי 2010 עד אוגוסט 2010) נועדו לעבודות הסיום.
הצורך בחוות דעת מומחה
56. השאלה הנשאלת עתה היא האם פרק הזמן שנדרש להקמת הרכבת הקלה חורג מהסביר והמקובל, ומגיע כדי התרשלות. יובהר בהקשר זה שהתובעים לא תבעו בגין העובדה שהעבודות לא התחילו במועדן המקורי (שנת 2006 ואילך), שכן כל עוד לא התחילו העבודות ממילא לא נגרמו להם נזקיהם הנטענים בגין עבודות אלו.
57. על מנת להשיב על שאלה זו נדרשה חוות דעת מומחה. חוות דעת כזו לא הוגשה מטעם התובעים. מנגד, העמותה הגישה חוות דעת מומחה מאת המהנדס ד"ר צבי ציקליק, שחיווה דעתו כי "עבודות ההקמה במקטע הנסקר בחוות דעתי ברחוב יפו... בוצעו בזמן סביר" (פסקה 6 לחוות הדעת). ד"ר ציקליק הדגיש את מורכבותו של הפרויקט, שהוגדר על ידו כ"מגה פרויקט", והפנה לספרות מחקרית המנתחת מגה פרויקטים בעולם. לדבריו, "רובם המכריע של מגה פרויקטי תשתית תחבורתית... בעולם חורגים מיעדי לוחות הזמנים והתקציב" (עמ' 14 לחוות הדעת). ד"ר ציקליק הסביר שלפי הספרות המחקרית הסיבות לכך הן המחלוקות שמעוררים פרויקטים אלה וסיכוני אי וודאות שמתממשים לעתים במהלך ביצוע הפרויקט, כגון סיכונים בתת הקרקע ואירועי בטיחות וביטחון (עמ' 15 לחוות הדעת).
58. מדבריו של ד"ר ציקליק עלה במובהק, כמתחייב מההיגיון, שבבחינת קיומה של התרשלות ביחס למשך ביצועו של פרויקט אין דומה בנייתו של בניין מגורים להקמת מגה פרויקט חדשני של רכבת קלה. והשוו לדברי בית המשפט העליון בע"א 3464/05 פז בע"מ נ' מדינת ישראל (12.7.2006) לפיהם "ברי, כי בעבודות מן הסוג שבו מדובר כאן קשה לתחום במדויק את קו הגבול שבין הזמן הסביר לבין הזמן הבלתי סביר... זאת, בין היתר, לאור אופי העבודות, ולנוכח מגוון הגורמים המשפיעים על התקדמותן – גורמים שניתן לחזותם וגורמים שלא ניתן לחזותם" (שם, בפסקה 10 לפסק-הדין).
59. עדות רלוונטית נוספת לסוגיית סבירות משך העבודות היא זו של אינג' אלכס קרוסקין, סמנכ"ל הנדסה ומהנדס ראשי בסיטיפס, שהצהיר כי להערכתו המקצועית "פרק הזמן הסביר לביצוע עבודות ההנדסה האזרחית ברחוב יפו הוא בין 22 ל- 26 חודשים לפחות". לדבריו, מכיוון שסיטיפס החלה בעבודות ההנדסה האזרחיות ברחוב יפו באוגוסט 2008 ורובן המכריע הושלם במועדים שפורטו, המשמעות היא שסיטיפס השלימה את העבודות הללו תוך 19 עד 23 חודשים, פרק זמן שהוא סביר לחלוטין (פסקאות 28-26 לתצהיר מר קרוסקין). וראו גם עדותו של אינג' שטרסר, שעמד בראש יחידת המהנדס, לפיה "עבודות הנדסה אזרחיות היו צריכים להיות 21 חודשים, אפשר להתווכח אם היו 24. זו דעתי המקצועית..." (עמ' 1608 לפרוטוקול).
60. לפיכך, נוכח האמון שנתתי בעדותם של ד"ר ציקליק, אינג' קרוסקין ואינג' שטרסר, ומשעה שהתובעים לא הביאו ראיות לסתור ולא הגישו כל חוות דעת מומחה מטעמם בסוגיה השנויה במחלוקת הנוגעת להתמשכות הנטענת בביצוע העבודות – אני קובעת כממצא שבעובדה שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח שעבודות הרכבת הקלה בוצעו בפרק זמן החורג מהסביר ומהמקובל.
מסמכי אינג' אודווין
61. התובעים ביקשו לתמוך טענותיהם בדבר עיכוב ניכר נטען בביצוע הפרויקט במסמך מיום 14.2.2010 שכונה בפיהם "דו"ח אודווין" (נספח 5 לתצהיר הגנרי). הכוונה למסמך אשר נכתב על ידי המהנדס מר אבי אודווין שמונה כמומחה במסגרת הליכי הבוררות שהתנהלו בין המדינה לסיטיפס (אינג' אודווין לא העיד בהליך הנוכחי. ראו החלטה מיום 18.3.2022; רע"א 3615/22). התובעים טענו שמהמסמך עולה שהיה עיכוב משמעותי בפרויקט והם הוסיפו וטענו שהמסמך מחייב את הנתבעות מכוח הסכם הזיכיון ועל יסוד אמירות למיניהן שביקשו למצוא במסמכים שונים בהם כונה אינג' אודווין בשם "מומחה בלתי תלוי".
62. מנגד, הנתבעות טענו שהמסמכים שכתב אינג' אודווין אינם מחייבים אותן; הן חולקות על הנטען במסמכים; ומכל מקום אין לייחס למסמך מיום 14.2.2010 כל משקל שהוא גם משום שבהמשך נכתבו על ידי אינג' אודווין מסמכים נוספים ואחרים (נספח 14 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023). לדברי הנתבעות, המסמכים שכתב אינג' אודווין כמומחה במסגרת הבוררות, היו אמורים להיות מובאים בפני הבוררים ולהידון בפניהם. הן למדינה הן לסיטיפס היו השגות רבות ביחס למסמכים אלו, ובכלל זה ביחס למסמך מיום 14.2.2010, והן התעתדו להציג את השגותיהן בפני הבוררים. אך הדיון בפני הבוררים בסוגיה לא התקיים מחמת התפטרות הבוררים, ובינתיים הגיעו המדינה וסיטיפס להסכמות שייתרו את המשך הבוררות (פסקאות 118-115 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023).
63. אכן, בהעדר הוראה מפורשת אחרת, לא ניתן לקבל שמסמכים שכתב מומחה שמונה במסגרת בוררות יכולים לחייב את הצדדים לבוררות בטרם השמיעו טענותיהם בפני הבוררים ובטרם ניתנה החלטת הבוררים בעניין. הדבר סותר מושכלות יסוד בדבר חלוקת התפקידים המחייבת בין הערכאה השיפוטית למומחה שמונה מטעמה. ראו תקנה 91(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 שקובעת כי בעלי הדין רשאים לחקור בחקירה נגדית מומחה שמונה מטעם בית המשפט. כן ראו דברי כב' השופט דנציגר בע"א 3173/12 עזרא נ' גאריביאן (4.9.2014), לפיהם "נכון הוא, ככלל, כי משמונה מומחה מטעם בית המשפט ייטה בית המשפט הממנה לאמץ את חוות דעתו. אולם, בסופו של יום חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט היא ראיה ככל ראיה, והערכתה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט רשאי לאמץ את חוות דעת המומחה מטעמו או לדחות אותה, בהינתן סיבה משמעותית לעשות כן. בית המשפט אף רשאי להעדיף על פני חוות דעת המומחה מטעמו את אחת מחוות הדעת שהגישו הצדדים" (שם, בפסקה 18 לפסק-הדין).
64. התובעים ביקשו לסמוך על כתב המינוי שהוצא לאינג' אודווין (ת/65) ועל החלקים הנוגעים לעניין בהסכם הזיכיון (ת/63) מהם עלה, לטענתם, שחוות דעתו של אינג' אודווין מחייבת את הנתבעות. אולם, העיון מעלה שלא כך הוא. אמנם, סעיף 7.2 להסכם הזיכיון מדבר על מינוי "מומחה בלתי תלוי" על ידי הצדדים או על ידי הבוררים, והסעיף אף מתייחס לסמכויותיו של "המומחה הבלתי תלוי", אולם מכתב המינוי וממסמכי הבוררות שהוצגו ברור שאין בסעיף זה כדי להעלות שמסמכים שכתב אינג' אודווין מחייבים את הצדדים להסכם. ההפך הוא הנכון. די אם אביא כאן מנוסח כתב המינוי (ת/65) המדבר בעד עצמו, וכן מהחלטות הבוררים הנוגעות לעניין. כתב המינוי הוכתר בכותרת "מינויך כמומחה הנדסי בלתי תלוי במסגרת הסכם הזיכיון להקמה והפעלה של הקו הראשון של הרכבת הקלה בירושלים ('הסכם הזיכיון')". בגוף כתב המינוי צוין כי "בהתאם להסכם הזיכיון להקמת והפעלת הקו הראשון של הרכבת הקלה בירושלים הוקם מנגנון בוררות להכרעה בסכסוכים בין המדינה ובין הזכיין של הרכבת הקלה. במסגרת מנגנון הבוררות החליטו הבוררים כב' השופט (בדימוס) בועז אוקון ועו"ד רם כספי למנותך כמומחה הנדסי..." (פסקה 1 לכתב המינוי). עוד נכתב בכתב המינוי כי:
"בהחלטת הבוררים מיום 12 ביוני 2008 נקבעו כללים בדבר ניהול הבוררות בין הצדדים. בין היתר נקבע כי:
'כל בקשה של הצדדים בכל מחלוקת תועבר לבוררים והם יחליטו האם הבקשה טעונה הכרעה של ה- Independent Expert (מהנדס או חשבונאי-כלכלן) או הכרעה משפטית במסגרת של בוררות... הבוררים רשאים למנות את המהנדס ואת החשבונאי-כלכלן לעבוד יחדיו, ובמקרה של אי הסכמה תועבר המחלוקת להכרעת הבוררים. הבוררים יהיו מוסמכים לקבוע את סדרי הדין של הבוררות, לרבות צורת הגשת הבקשות למינוי המומחה הבלתי תלוי'" (פסקה 2 לכתב המינוי).
65. מכתב המינוי גופו עולה שהחלטות אינג' אודווין אינן מחייבות את הצדדים כשלעצמן, אלא הדבר טעון הכרעה של הבוררים. המסמכים עליהם ביקשו התובעים להסתמך הם בבירור מסמכים שהבוררים קבעו שאינם מחייבים את הנתבעות (נספח 6 לתצהיר הגנרי). כך, ביום 22.2.2010 ניתנה החלטת הבוררים בנוגע למסמך שכתב אינג' אודווין ביום 14.2.2010, הוא המסמך שהתובעים טענו שמחייב את הנתבעות. הבוררים (עו"ד רם כספי והשופט (בדימוס) בעז אוקון) קבעו, בהסכמת הצדדים, כי לוח הזמנים העדכני לביצוע הפרויקט עליו המליץ אינג' אודווין הוא בבחינת צו עשה זמני המחייב את הצדדים. עם זאת, הבוררים הוסיפו וקבעו כי "אין בהוצאת צו העשה הזמני כדי לפגוע בטענות הצדדים בנוגע לחוות הדעת. הצדדים יהיו רשאים להשיג על חוות הדעת, ממצאיה ומסקנותיה בעת הדיון בתביעות הכספיות ההדדיות" (פסקה 8 להחלטה). עוד קבעו הבוררים, לעניין חוות דעת נוספת שאינג' אודווין אמור היה להגיש כי "רצה מי מהצדדים להשיג על חוות הדעת של המומחה עליו לעשות כן עד יום... והבוררים יחליטו בעניין" (פסקה 4 להחלטה). הנה כי כן, נהיר שחוות הדעת הנוגעות לענייננו של אינג' אודווין, לרבות המסמך מיום 14.2.2010, אינן מחייבות את הנתבעות.
66. עוד טענו התובעים כי מהחלטתו של כב' סגן הנשיא דרורי מיום 23.2.2016 עולה כאילו מסמכי אודווין קבילים ומחייבים. לא ניתן לקבל את הטענה. מדובר בהחלטה שניתנה בשלב ההליכים המקדמיים, וכל שנאמר בה לעניין מסמכי אודווין הוא ש"לעניין גילוי המסמכים, ניתן לגלות מסמך זה. לגבי משקלו במהלך הראיות, אקבע את עמדתי לאחר שמיעת הצדדים" (עמ' 7 לפרוטוקול). ספק אם אמירה בנוגע לחובת גילויו של מסמך מכריעה בעניין קבילותו, בפרט משעה שהנתבעות לא חלקו על עצם קיומו של המסמך. מכל מקום, ברור שכב' סגן הנשיא דרורי לא הביע כל עמדה בשאלת משקלו של המסמך.
67. אך גם אם נניח שהמסמך שכתב אינג' אודווין ביום 14.2.2010 הוא קביל ובעל נפקות כלפי הנתבעות, הרי העיון במסמך מעלה שאין בו את שהתובעים מבקשים למצוא בו. אמנם, במסמך מצויות אמירות רבות בדבר עיכובים שחלו בביצוע הפרויקט מהן משמע שלגישת אינג' אודווין למדינה ולסיטיפס חלק בעיכובים אלה, אך אין באמירות המדוברות כדי ללמד דווקא על התרשלות. יש לזכור שההקשר בו נכתב המסמך הוא חלוקת האחריות החוזית הנטענת בין המדינה לסיטיפס בעניין מועד ביצוע העבודות, ואין בו משום התייחסות להתרשלות נזיקית נטענת כלפי צדדים שלישיים. ראו לדוגמא "ריכוז הגורמים לדחייה" המופיע בעמ' 20 למסמך:
"להלן ריכוז הגורמים לדחייה מ-8.9.10:
א. רמזורים – אחריות המדינה 70%, זכיין [=סיטיפס] 30% – דחייה של ששה חודשים.
ב. מערכת בקרת התנועה – אחריות המדינה – דחייה של ששה חודשים.
ג. שילוב מניעויות (היתרי עבודה, ארכיאולוגיה, תשתיות) – באחריות המדינה – דחייה של שמונה חודשים באזור 6 [=שדרות חיל ההנדסה] המביאה לדחייה עד סוף חודש אפריל 2011" (ההדגשה הוספה).
68. אינג' אודווין מציין במסמך כי אחד הגורמים שהביאו לעיכוב הצפוי בביצוע העבודות הוא הנחייה של המדינה מנובמבר 2009 להניח צנרת תקשורת חדשה ברחוב יפו (עמ' 5 למסמך). אולם, אפילו נניח שהנחייה זו של המדינה גרמה אובייקטיבית לעיכוב חוזי במערכת היחסים בין המדינה לסיטיפס, אין הדבר מוכיח כשלעצמו התרשלות נזיקית כלפי צדדים שלישיים. הנחיית המדינה בדבר חידוש צנרת התקשורת במרכז העיר ירושלים בהזדמנות בה מבוצעות עבודות חפירה ותשתית במקום, יכולה להיות רשלנית ויכולה שלא להיות רשלנית. הדבר טעון הוכחה, והוכחה שכזו לא הוגשה. וראו דברי אינג' קרוסקין, המהנדס מטעם סיטיפס, ביחס למורכבות הקיימת בירושלים לעניין "גילוי תשתיות ישנות שלא מופו", וכן דבריו לעניין היתרון והחיסכון בזמן שבהתקנת צנרת התקשורת החדשה בזמן ביצוע עבודות הרכבת הקלה (פסקה 91.1 לתצהיר אינג' קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023; עמ' 3664 לפרוטוקול).
69. דוגמא נוספת: אינג' אודווין מציין במסמך שסיבה משמעותית נוספת לעיכוב בהפעלת הרכבת הקלה נגעה לשינוי במדיניות המדינה באשר לתצורת מערכת בקרת התנועה וכי "המדינה הבינה באיחור שהחלטתה הראשונית – מערכת מרכזית – שגויה" (עמ' 17 למסמך). אולם, גם כאן לא הוצגה כל ראיה באשר לדרך בה התקבלה ההחלטה האמורה על ידי המדינה, ולא ניתן להניח בהכרח ששינוי כאמור הוא בבחינת התרשלות. מדובר בהחלטות מקצועיות מורכבות שמן ההכרח להציג תשתית ראייתית מתאימה על מנת שניתן יהיה לבחון האם מדובר בהתרשלות אם לאו. לא כל שינוי מדיניות או שינוי עמדה מקצועית בעקבות הבנה שהעמדה המקורית אינה מתאימה, מעידים על התרשלות, בוודאי בסוגיה מורכבת כמו מערכת בקרת רמזורים.
70. ועוד דוגמא: במסמך נכתב שחלק מהעיכוב נוצר בשל גילויים ארכיאולוגיים שהתגלו על מסלול עבודות הרכבת הקלה, ואינג' אודווין ראה ליחס את האחריות לעיכוב זה למדינה. אולם במסמך לא מופיע נימוק למסקנה קטגורית נטענת זו והמסמך מסתפק בהפניה למסמכים קודמים שכתב אינג' אודווין ואשר לא הוגשו כראיה. על כן ברור שלא ניתן לייחס לדברים משקל. ראו האמור בעמ' 18 למסמך, שכל שנאמר בו בהקשר זה הוא –
"1. ארכיאולוגיה
1.1 אירועים הכלולים בהחלטתי מיום 25.10.2009. נספח D1 לחוות הדעת.
1.2 אירועים שהחלו לאחר 25.10.2009 ו/או לא הסתיימו במועד זה. נספח D2 לחוות הדעת.
עפ"י דעתי המדינה אחראית למניעויות אלו".
71. המחשה ברורה נוספת לקושי בהסתמכות על האמור במסמך שכתב אינג' אודווין ניתנה בעדויות התובעים עצמם. בתצהירם טענו התובעים שהנתבעות התרשלו בשל כך שלא פעלו לפי האמור במסמך שכתב אינג' אודווין משום ש"המומחה מטעם הבוררים, המהנדס אבי אודווין... הציע למדינה לבצע את הפרויקט במקטעים, כך העבודות ברחוב יפו היו מסתיימות תוך מס' שבועות, אך המדינה דחתה זאת" (פסקה 18 לתצהיר הגנרי). דא עקא, עמדתו של אינג' אודווין הייתה הפוכה. אינג' אודווין סבר שסגירת רחוב יפו כולו היא שהייתה מייעלת את הפרויקט ולא חלוקתו למקטעים, וזו הייתה המלצתו. כדבריו של אינג' אודווין: "נראה לי נכון שביצוע כולל של רחוב יפו, בהינף אחד, תוך הפסקת כל התנועה בו וחידושה החלקי לאחר עד למועד הנדרש להפסקתה הסופית, היה יעיל הרבה יותר" (ראו במענה לשאלות הבהרה שהוגשו בפני הבוררים, פסקה 9 שכותרתה "תכנון כולל של לוח הזמנים – הסדרי תנועה"). לא בכדי כשהוצגו למשל למר איתן כחלון (העד מטעם תובעת 21) במהלך חקירתו הנגדית הדברים המדויקים שכתב אינג' אודווין בדבר יעילות סגירת כל הרחוב, שהיו הפוכים לדברים שטען מר כחלון (כמו התובעים כולם) בתצהיר הגנרי, ניכר היה שמר כחלון מופתע ואינו יודע להשיב (עמ' 471-470 לפרוטוקול). ואמנם, המסמכים שכתב אינג' אודווין סבוכים ומורכבים, עוסקים באינספור נושאים החורגים מענייננו, וקשה לקוראם כפשוטם.
72. אך אפילו הייתי מבקשת להסיק מסקנה כלשהי מדברים שכתב אינג' אודווין, הדברים אינם אפשריים בהינתן שהוגשו לתיק רק חלק מהמסמכים שנכתבו על ידי אינג' אודווין, ובשום שלב לא הוצגו כלל המסמכים שכתב על מלוא הקשרם, כך שלא ניתן להבין את התמונה המלאה לאשורה, וברי שלא ניתן לקבוע ממצאים ומסקנות על סמך תמונה חסרה. למשל, במסגרת הבוררות השיב אינג' אודווין לשאלות הבהרה שהופנו אליו. תשובותיו של אינג' אודווין הוגשו כראיה על ידי התובעים (נספח 7 לתצהירי התובעים), אך שאלות ההבהרה עצמן לא הוגשו, ולא ניתן להבין אל נכון את התשובות ללא השאלות. וראו גם הדברים שהבאתי לעיל בסוגית העיכוב מחמת עבודות ארכיאולוגיות, שכול כולו אינו אלא הפניה למסמכים קודמים שלא הוגשו כראיה. כמו כן, במסמך עצמו שכתב אינג' אודווין ביום 14.2.2010 כלולות הסתייגויות המבהירות את היותו מסמך לא-סופי. כגון, בעמ' 19 למסמך נכתב ביחס לעיכובים נטענים בשל אירועים הקשורים לארכיאולוגיה, תשתיות ועוד כי "מובן שבשלב זה אין קביעה שהעיכוב המקומי אכן גרם להתארכות הפרויקט ובכמה, משמעות זו תיבחן בהמשך"; בעמ' 5 למסמך נכתב ביחס לדרישה להנחת תשתית תקשורת חדשה כי "התייחסות לאירוע והשפעתו על לוח הזמנים תועבר לאחר סיומו". בנוסף, במסמך מאוחר יותר שכתב אינג' אודווין ביום 5.6.2016 נכתב, לצד ביקורת חריפה שנמתחה על הנתבעות, כי "למרות הקשיים המהותיים שהתעוררו במהלך הקמת הפרויקט ולמרות פרק הזמן שחלף ממועד ההחלטה על הקמת הפרויקט ועד ליום בו הפרויקט הופעל עם 21 רכבות, מדובר בפרויקט תחבורתי מוצלח" (עמ' 2 לנספח 14 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023. ההדגשה הוספה), אמירה שספק אם היא מתיישבת עם טענת ההתרשלות שהעלו התובעים.
73. מעל לכל ניצבת העובדה הפשוטה הבאה: כפי שהוכח, עבודות ההנדסה האזרחיות במקטע הרלוונטי נמשכו כעשרים חודשים, ובצירוף עבודות הסיום – נמשכו העבודות כעשרים וארבעה חודשים. והלוא זהו פרק הזמן שנדרש לביצוע העבודות כפי שנקבע לכתחילה בחוזה הזיכיון. אמנם, העבודות התחילו במועד מאוחר מזה שהוסכם לכתחילה, אך משך ביצוען מתיישב היטב עם הקביעה החוזית המקורית, ומכאן ראיה ברורה לכך שמשך העבודות לא חרג מהסביר. דברים שכתב אינג' אודווין – שגם כך קשה לעתים להבינם נוכח מורכבותם – אינם יכולים לגבור על ראיות אובייקטיביות ברורות מעין אלו.
74. הנה כי כן, לא ניתן להסתמך על הדברים שכתב אינג' אודווין כראיה להתרשלות הנתבעות.
דו"חות גדיש
75. התובעים הוסיפו וביקשו להסתמך על דו"חות מטעם חברת גדיש (נספח 14 לתצהירי התובעים), שלטענת התובעים מעלים שסיטיפס התנהלה "בעצלתיים תוך עיכובים רבים" (פסקה 38 לתצהיר הגנרי). חברת גדיש היא חברה שנשכרה על ידי "יחידת המהנדס" וכתבה עבורה דו"חות עתיים באשר להתקדמות הפרויקט. כאמור בפתח הדברים, "יחידת המהנדס" היא שליוותה מטעם הרשויות את פרויקט הקמת הרכבת הקלה.
76. אכן, בדו"חות מאת חברת גדיש מופיעות אמירות שיכולות להתיישב עם טענות התובעים בדבר התמשכות העבודות על ידי סיטיפס. כגון: בדו"ח לחודש נובמבר 2008 נכתב ביחס לרחוב יפו (מקטע 8A) כי "במשך החודש הקבלן עבד בקצב איטי כאשר בכל השטח היו כ- 25 עובדים וכ- 5 כלי חפירה/ חציבה ביום" (פסקה ו.1)); בדו"ח לחודש מרץ 2009 נכתב כי "קצב ביצוע העבודות אינו מספק ובקטעים מסוימים כולל צמתים העבודות אינן מתנהלות באופן סדיר"; ועוד (נספח 14 לתצהיר הגנרי).
77. אולם, חרף אמירות אלו הכלולות בדו"חות גדיש, לא ניתן לקבל את טענות התובעים הנסמכות על הדו"חות שכן הטענות מתעלמות ממהותם של הדו"חות. דו"חות גדיש הוזמנו כאמור על ידי יחידת המהנדס, שהעניקה שירותים למדינה ולעירייה, ומטבע הדברים הדו"חות עוסקים באופן חד-צדדי בהתנהלות סיטיפס בלבד ולא בהתנהלות מי מהנתבעות האחרות. הדו"חות לא הועברו לסיטיפס מבעוד מועד, והיא לא התייחסה ולא הגיבה להם. כדברי אינג' קרוסקין מטעם סיטיפס:
"חברת גדיש נשכרה על ידי יחידת המהנדס באופן עצמאי ולא הייתה בעלת מעמד של מפקח בפרויקט. בהתאם, גם הדוחות שהוכנו על ידי חברת גדיש היו דוחות פנימיים שלא הועברו באופן שוטף לזכיין בזמן אמת ולא ניתנה לזכיין אפשרות להתייחס ולהגיב לטענות שהועלו בדוחות גדיש.
...דוחות גדיש נערכו על ידה באופן חד-צדדי, במנותק מתכנית העבודה של הזכיין ומשיקולים הנדסיים שהשפיעו על קצב ביצוע העבודות ועל כמות הפועלים והכלים ההנדסיים שבאתר" (פסקאות 123-122 לתצהירו, כפי שהוגש ביום 8.2.2023. ההדגשה במקור).
78. אינג' שטרסר, מי שעמד בראש יחידת המהנדס החל משנת 2010 וקודם לכן שימש כסגן ראש היחידה, הסביר את מהותם של דברים. לדבריו, יחידת המהנדס, המונה מהנדסי הנדסה אזרחית, הנדסת מערכות, הנדסת תנועה, הנדסת בניין, אנשי מכון התקנים, ועוד (פסקאות 10-6 לתצהיר אינג' שטרסר), התקשרה עם חברת גדיש על מנת "לסייע ליחידה למלא תפקידו כמבקר טכני בהליך ההקמה של הפרויקט" (פסקה 25 ונספח 5 לתצהיר אינג' שטרסר). אינג' שטרסר תיאר את עבודתה של חברת גדיש במסגרת הפרויקט כדלקמן:
"במסגרת עבודתה ביקרה החברה בשטח באופן יומיומי וערכה תיעוד ומעקב אחר עבודת הזכיין, ובין היתר בדקה את מידת התאמת ביצוע העבודות בשטח לתכניות שאושרו.
החברה ערכה דו"חות מפורטים המקבצים את כל הנתונים שנאספו אודות קצב התקדמות העבודה, מספר הפועלים והכלים, חריגות שנמצאו, ליקויי בטיחות וכיוצ"ב...
בנוסף, קיימו אנשי החברה ישיבות שבועיות עם אנשי יחידת המהנדס על מנת לדון בממצאי הדו"חות, להציג סטטוס עדכני, לנהל טבלת מעקב אחר ליקויים כאלה ואחרים ועל תיקונם" (פסקה 25 לתצהיר אינג' שטרסר).
"[חברת גדיש היא] מעין מצלמה שלנו. אז עוד לא היה כל כך ב-2008, עידן המצלמות לא היה כל כך, אז לקחנו מצלמה שלנו לראות מה שקורה בשטח" (עמ' 1602 לפרוטוקול).
79. עם זאת, אינג' שטרסר הדגיש שחברת גדיש לא הייתה בבחינת "מפקח" בפרויקט, כמשמעו מבחינה הנדסית, ויחידת המהנדס אף היא לא הייתה בבחינת "מפקח" כאמור, אלא ה"מפקח" היה מהנדס מטעם סיטיפס (עמ' 1588, 1597, 1602 לפרוטוקול). לדבריו, הדו"חות של חברת גדיש אינם יכולים בשום אופן לעמוד לבדם – כפי שמנסים התובעים לטעון – אלא הם חלק מתצרף (פאזל). כדבריו:
"דוחות אלה היוו חלק קטן מפאזל אחד גדול. מדובר בכלי המספק נתונים ודיווחים מהשטח בזמן אמת, המשתלב בחלקי פאזל רבים נוספים ורק מי שבפניו מוצג הפאזל המלא יכול לעשות בכלי זה את השימוש הרצוי והראוי לו.
אנסה לחדד על מנת להבהיר את הדברים. אנשי גדיש היו אחראים על הגעה לשטח ועל תיעוד המתרחש בו מבחינת העבודה. הם ביצעו את מלאכתם כפשוטה ודיווחו נתונים יבשים על מספר הכלים שהיו מוצבים ו/או מספר הפועלים ששהו בשטח מסוים בנקודת זמן מסוימת. ליחידת המהנדס, בניגוד לאנשי גדיש, הייתה התמונה המלאה. כלומר, ייתכן שבאותו שטח מסוים באותה נקודת זמן מסוימת כלל לא היה צורך במספר רב של כלים/פועלים שכן העבודה המסוימת שהייתה אמורה להתבצע בו – הסתיימה או הייתה על סף סיום. כלומר, מאותו דיווח יבש של מספר הפועלים ומספר הכלים לא ניתן להסיק דבר מעבר לכך שבאותו יום באותו שטח שהו X פועלים ו Y כלים" (פסקה 25 לתצהיר אינג' שטרסר).
80. דבריו של אינג' שטרסר בדבר היותם של דו"חות גדיש חלק מתצרף, כשהם אינם יכולים לעמוד לבדם, מתיישבים היטב עם העולה מהדו"חות ומהראיות הנוספות שהוגשו בתיק. לדוגמא: בדו"חות גדיש נכתב כי, ככלל, סיטיפס לא ביצעה עבודות בשעות הלילה. כך, בדו"ח לחודש פברואר 2009 נכתב כי "הזכיין אינו עובד באופן קבוע במשמרות ערב ולילה באופן סדיר ועובד במשמרות אלו במקרים חריגים". דברים דומים נכתבו בדו"חות נוספים בשנת 2009, אם כי בדו"ח לחודשים נובמבר ודצמבר 2009 נכתב כי "בחצי השני של החודש הזכיין עבד גם בלילות". המעיין בדו"חות, כשהם לבדם, עשוי לסבור שעולה מהם כביכול שנפל ליקוי בהתנהלות סיטיפס מחמת שפעמים רבות לא ביצעה עבודות בשעות הלילה, ליקוי שהביא להתמשכות בביצוע העבודות. ואכן, כך טענו התובעים בתצהירם לאמור: "המדינה וסיטיפס לא עבדו בשעות הלילה אף כי הדבר היה מקצר את הפרויקט באופן דרמטי והיה מביא לפגיעה פחותה כאשר העבודות מבוצעות כאשר העסק סגור" (פסקה 18 לתצהיר הגנרי).
81. דא עקא, מן הראיות עולה שבהיתר הבנייה שניתן לסיטיפס על ידי העירייה צוין במפורש כי האישור לעבודות "יהיה רק עבור עבודות במשך היום. לגבי עבודות לילה תידרש פנייה נוספת..." (פסקאות 108-107 ונספח 11 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023). הטעם לכך היה שבמקטע הרלוונטי ברחוב יפו ישנם גם בתי מגורים. ראו למשל עדותו של מר ניסן יחזקאל (התובע 1), שאישר כי הבניין בו מצוי עסקו "ברובו בנין מגורים", "וגם אכסניה בסמוך" (עמ' 688 לפרוטוקול). לפי סעיף 4(א) לחוק עזר לירושלים (מניעת רעש), התשס"ז- 2007 חל איסור על ביצוע עבודות בנייה בשעות הלילה באזור מגורים (פסקה 109 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023). וראו גם האיסורים על ביצוע עבודות בנייה בשעות הלילה הקבועים בתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992. על כן, מרבית העבודות אכן לא בוצעו בשעות הלילה, אולם אין בכך משום התרשלות אלא מדובר בציות להוראות הדין.
82. אמנם כן, במקרים חריגים ניתנו היתרים לביצוע עבודות בלילה, אולם דובר בעבודות שקטות, כגון פירוק אספלט ונסיעות מבחן (ראו פסקה 114 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023). אלו הן בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, שהוא ביצוע עבודות בשעות היום בלבד. זוהי דוגמא ברורה לכך שלא ניתן לקבל את האמירות בדו"חות גדיש כאמירות המעידות בהכרח על התרשלות.
83. באופן דומה, אמירות בדו"חות גדיש בדבר מספר הפועלים או מספר הכלים באתר, ובדבר קצב עבודה איטי של סיטיפס בשל כך, אינן בהכרח ראיה להתרשלות סיטיפס. האמירות הללו אינן יכולות לחייב את סיטיפס שכן הן לא ניתנו מטעמה, ולא הוגשה מטעם התובעים כל חוות דעת מומחה לפיה מספר עובדים ומספר כלים כאמור הוא בבחינת התרשלות. על כן, בהעדר חוות דעת ובהעדר כל ידיעה שיפוטית בסוגיה, אין באמירות שנכללו בדו"חות גדיש כדי לשמש ראיה להתרשלות.
84. התובעים הוסיפו וביקשו לסמוך על יומני עבודה של הקבלן מטעם סיטיפס כראיה להתרשלות הנטענת. לגישתם, מהיומן "לחודש אוגוסט 2008 עולה כי באזור 8A ברחוב יפו היו בסה"כ 18 עובדים, משאית אחת ומחפרון אחד" (פסקה 42.ב. ונספח 15 לתצהיר הגנרי. וראו דוגמאות נוספות לטיעונים דומים שם). אולם, אין בנתון בדבר מספר הפועלים ומספר כלי העבודה כדי ללמד בהכרח על התרשלות. כאמור, לא קיימת ידיעה שיפוטית אודות מספר הפועלים ומספר כלי העבודה שנכון היה שיהיו במקום, והתובעים לא העידו מטעמם כל מהנדס המומחה לתחום. טענת התובעים להסתרה של מלוא יומני העבודה לא הוכחה כלל ועיקר (בדומה לטענות הסתרה נוספות שהעלו התובעים, כמתואר). ראו עדותו הברורה והאמינה של אינג' קרוסקין לפיה לכתחילה יומני העבודה כלל לא הועברו לסיטיפס, שכן "יומן עבודה זה משהו שבין הקבלן והקבלן משנה" (עמ' 3743 לפרוטוקול). לרגל התביעה, ערכה סיטיפס ניסיון לאתר את מלוא יומני העבודה הן אצל הקבלן הראשי מטעמה והן אצל קבלן המשנה. הקבלן הראשי – ששינה את מיקום משרדיו מספר פעמים – הצליח לאתר יומני עבודה רבים, שהועברו לתובעים, ולא עלה בידו לאתר יומני עבודה נוספים. קבלן המשנה נקלע להליכי חדלות פירעון כך שגם אצלו לא ניתן היה לנסות לאתר את מלוא היומנים (עמ' 3746-3743 לפרוטוקול). וראו פסקה 3.ב. להחלטת כב' סגן הנשיא דרורי מיום 13.12.2016, שקבע שבסוגיית יומני העבודה די בתצהיר לפיו היומנים הנוספים לא אותרו, ואלו שאותרו יועברו לידי התובעים). על כל פנים, התובעים לא הגישו כל חוות דעת מומחה מטעמם לעניין פרשנותם של יומני העבודה שאותרו והוגשו, כך שממילא אין רבותא לטענותיהם.
85. הנה כי כן, לא הוצגה בפניי ראיה להתרשלות מצד הנתבעות בעניין משך ביצוע עבודות הרכבת הקלה, ודין טענות התובעים בעניין זה להידחות.
טענת ההתחייבות לסיום העבודות בסוף 2009
86. לצד הטענות הנזיקיות שהעלו התובעים בנוגע למשך ביצוע עבודות הרכבת הקלה, טענות שנדחו על ידי לעיל, העלו התובעים גם טענות חוזיות בעניין. לטענתם, הנתבעות התחייבו שהעבודות תסתיימנה עד סוף שנת 2009, ומשעה שההתחייבות לא קוימה, על הנתבעות לפצותם בגין נזקיהם. כדברי התובעים: "קצב העבודה ברחוב יפו היה איטי תוך הפרת ההתחייבויות שניתנו לוועד הסוחרים ברחוב יפו לרבות ההבטחה להשלים את העבודות עד סוף שנת 2009" (פסקה 17 לתצהיר הגנרי).
87. מנגד, הנתבעות טענו שהטענות החוזיות הן בבחינת "שינוי חזית", שכן בכתב התביעה הופיעו טענות נזיקיות בלבד, וכי גם לגוף הדברים לא ניתנה על ידי מי מהנתבעות כל התחייבות כנטען.
88. מסמך מרכזי עליו ביקשו התובעים לסמוך טענתם בדבר התחייבות שניתנה, הוא מסמך מיום 4.11.2008 שכותרתו "סיכום הבנות בהקשר לעבודות הרכבת הקלה במרחב דווידקה-טורים-מרכז העיר" (ת/12. הוגש ביום 21.1.2020). מהמסמך עולה כי ביום 30.10.2008, כשלושה חודשים לאחר שהחלו עבודות ההנדסה האזרחיות במקטע הרלוונטי, התקיימה ישיבה במשרדי צוות תכנית אב לתחבורה בהשתתפות נציגים ממשרד התחבורה, המשטרה, אגד, המנהלים הקהילתיים, צוות תכנית אב לתחבורה, וועד הסוחרים במרכז העיר, וועד הסוחרים במחנה יהודה וסיטיפס. נציג העירייה לא השתתף בישיבה. בסוף הישיבה יצא מסמך "סיכום ההבנות" הנ"ל בו צוין כ"הנחת עבודה" ש"העבודות במרכז העיר יסתיימו בסוף 2009". התובעים טענו שמדובר בהתחייבות מחייבת, שהופרה על ידי הנתבעות.
89. העיון במסמך מעלה שלא ניתן לקבל את טענות התובעים. מסמך "הבנות" שמתאר "הנחת עבודה" אינו בבחינת התחייבות מחייבת, שניתן לתבוע מכוחה פיצוי מחמת הפרתה. לשונו של המסמך ומתכונתו מלמדים שהצדדים לא התכוונו ליצור חוזה בעל אופי משפטי מחייב, וכל מתכונתו של המסמך היא כמסמך שמבטא רצון טוב, בבחינת סיכום שבכבוד. וראו גבריאלה שלו "הסכמים ג'נטלמניים (שם זמני)" משפטים לב 3 (התשס"ב). לכך יש להוסיף שמנכ"ל סיטיפס חתם על המסמך תוך שהוא מוסיף הסתייגות: "על תנאי תכנית האצה", ותכנית האצה שכזו לא הייתה (ראו עדות אינג' קרוסקין בעמ' 3756 לפרוטוקול); כמו כן, מנכ"ל העירייה חתם על המסמך ככל הנראה זמן מה לאחר הישיבה, שכן בישיבה לא השתתף נציג מטעם העירייה; ומטעם המדינה לא חתם על המסמך הגורם המוסמך לחייבה מבחינה תקציבית, אלא הגורם שחתם מטעם המדינה על המסמך היה הממונה על התחבורה הציבורית. במסמך אין חתימה של חשב ומנכ"ל, ורק חתימתם של אלו יכולה לחייב את המדינה (ראו סעיף 2 לחוק יסוד: משק המדינה, סעיף 6 לחוק נכסי המדינה, התשי"א-1951; עדות מר נחמיה קינד, סגן בכיר לחשב הכללי, בעמ' 2749 לפרוטוקול). לסוגיית סמכותו של החותם כתנאי להכרה בתוקפה של הבטחה מינהלית, ראו פרופ' יצחק זמיר הסמכות המינהלית – עילות הביקורת המשפטית 4033-4031 (כרך ה, 2020).
90. הנתבעות הוסיפו וטענו שהמסמך ממילא אינו נוגע לענייננו שכן המסמך כלל לא עסק במקטע המרכזי הרלוונטי לתביעה, אלא במקטע אחר של רחוב יפו, הוא המקטע שבין הדווידקה לרחוב הטורים. עסקיהם של התובעים מצויים במקטע המשתרע על כ- 1.5 ק"מ בין כיכר צה"ל לשוק מחנה יהודה. עם זאת, מרבית התובעים מצויים במקטע מצומצם יותר, הוא המקטע שבין רחוב חשין לדווידקה. רחוב הטורים הנזכר בסיכום הישיבה נמצא בוודאי מחוץ למקטע הרלוונטי לתביעה, והמקטע דווידקה/טורים נמצא רובו ככולו מחוץ למקטע הנוגע לתביעה.
91. נראה שיש ממש בטענת הנתבעות, שכן בכותרת המסמך מוזכר המקטע "דווידקה-טורים". כל הרחובות הנדונים במסמך מצויים במקטע "דווידקה-טורים" (ראו סעיף 1 לסיכום: "העבודות במרחב דווידקה-טורים תתחלנה במוצש"ק 8.11.08"; אזכור הרחובות: משולש וולירו, בית יעקב, חניית כי"ח, בניין כלל, עץ חיים, מחנה יהודה, בית יעקב, שכולם באזור הדווידקה/שוק מחנה יהודה). וראו גם עדותו של אינג' קרוסקין, שהשתתף בישיבה והעיד ש"מדובר פה מזיכרוני על קטע מצומצם מאוד, מהדוידקה לטורים שהייתה התנגדות שנקבל בכלל רישיון להיכנס לעבוד שם" (עמ' 3751 לפרוטוקול). מנגד, יש לומר כי בסיכום הישיבה מופיע גם הביטוי "מרכז העיר" שלכאורה מתאר גם את המקטע ככר צה"ל/דווידקה. עדיין, עיקרו של המסמך על פי תוכנו הוא המקטע דווידקה/טורים, שמצוי רובו ככולו מחוץ למקטע הרלוונטי לתביעה.
92. זאת ועוד, התובעים כלל לא היו צד לישיבה האמורה, סיכום הישיבה לא היה בידיהם והם לא ידעו אודותיו. הסיכום הועבר לתובעים רק במהלך ההליך הנוכחי (ראו עמ' 553-552 לפרוטוקול מיום 19.1.2020). על כן, התובעים בוודאי לא יכלו להסתמך על האמור במסמך זה ולראות בו משום התחייבות כלפיהם. התובעים גם בחרו שלא להעיד מי מטעם וועד הסוחרים שהיה צד לישיבה על מנת שיבאר את האמור במסמך, והדבר מדבר בעד עצמו.
93. עם זאת, נראה שההבנות שנזכרו בישיבה הנ"ל מצאו ביטוין בשני פרסומים (שתאריכם לא הוברר) שהגיעו לידי התובעים. הפרסום האחד הוא פרסום של וועד הסוחרים בו נכתב כי "לכבוד בעלי העסקים ברחוב יפו... ברצוננו ליידע אתכם כי נחתם הסכם אשר עליו חתומים מנכ"ל סיטיפס, מנכ"ל העירייה, מנכ"ל תוכנית אב לתחבורה, נציג משרד התחבורה ומנהל מנהל קהילתי לב העיר... בהסכם קיימת התחייבות לסיום העבודות בשוק תוך 12 חודשים ובמרכז העיר עד סוף 2009" (נספח 3 לתצהיר הגנרי). נהיר שפרסום זה אינו משום התחייבות של מי מהנתבעות שכן וועד הסוחרים הוא גוף שבוודאי אינו יכול לחייב את הנתבעות, לא כל שכן כאשר מי מכותבי הפרסום מטעם וועד הסוחרים לא העיד בהליך הנוכחי ולא הובררה אל נכון מהותם של דברים.
94. הפרסום השני הוא פרסום מטעם הנתבעות עצמן (אם כי סיטיפס טענה בסיכומיה שהפרסום אינו מטעמה, ראו פסקאות 264-261 לסיכומיה). הפרסום נעשה בשיתוף וועד סוחרי מחנה יהודה והמינהל הקהילתי לב העיר (נספח 3 לתצהיר הגנרי). כותרתו של הפרסום היא "עבודות הרכבת הקלה ברחוב יפו", ובפרסום נכתב כי "יוצקים שכבת בטון ראשונה במרכז יפו. בקטע הרחוב שבין כיכר הדוידקה לרח' חשין מסתיימים בימים אלה יציקת שכבת הבטון הראשונה מתוך שתיים, ומתחילות עבודות ההכנה לריצוף המדרכות ולהנחת הפסים". לאחר זאת ולאחר עדכונים נוספים צוין בפרסום כי "סיום העבודות ברחוב יפו – דצמבר 2009". השאלה היא אם פרסום זה, שנעשה לפחות על דעת נתבעות 3-1, יכול ליצור הבטחה מחייבת כלפי התובעים.
95. התובעים טענו שהבינו מהפרסום שהכוונה היא שהרכבת הקלה תתחיל לפעול בדצמבר 2009. אולם, ברי שלא זאת הייתה הכוונה. מלשון הפרסום עולה בבירור שעניינו סיום העבודות ולא תחילת נסיעת הרכבת הקלה (כנזכר, קיים פער זמנים בין סיום העבודות לתחילת נסיעת הרכבת הקלה בשל תקופת ההרצה המשמעותית של הרכבת הקלה). וראו למשל עדות מר בועז גוזלי, העד מטעם תובעת 16, בעמ' 1262 לפרוטוקול, עת הוצגה לו שאלה באשר לפירוש הפרסום, אז התחוורה לו והתאשרה על ידו המשמעות המוגדרת של הפרסום. וראו גם האמור בסעיף 5 לסיכום ההבנות (ת/12) שם צוין כי לאחר העבודות יהיה "שלב הבדיקות והמבחנים הנדרשים להפעלת הרכבת" (סעיף 5 לת/12).
96. העבודות לא הסתיימו בדצמבר 2009 אלא באפריל עד אוגוסט 2010. במובן זה התאריך שנזכר בפרסום לא התממש. השאלה היא אפוא האם יש בפרסום הנזכר משום התחייבות משפטית מחייבת שניתנה לתובעים. התשובה על שאלה זו שלילית. נוהגו של עולם הוא שהרשות מפרסמת ברבים אודות סלילתו הצפויה של כביש או אודות ביצועו הצפוי של פרויקט תשתית מסוים, והרשות כוללת לעתים בפרסומיה את התאריך המיועד לסיום על מנת להביאו לידיעת הציבור. אולם, נוהגו של עולם הוא – בוודאי בפרוייקטי תשתית רבי היקף – שהכוונה לתאריך טנטטיבי, וזוהי הדרך בה נקרא הפרסום על ידי הציבור.
97. והשוו לדברי פרופ' איל זמיר לפיהם "במקרים רבים, אין הקביעה המאוחרת סותרת את לוח-הזמנים המקורי, אשר מלכתחילה נקבע באורח טנטטיבי, או תוך הותרת גמישות ניכרת, על-מנת לאפשר תיאום ופיקוח על מועדי הקיום לפי הצורך. הדבר נובע ממורכבותם והתמשכותם של חוזי קבלנות רבים, המקשות מאוד על כל ניסיון לקבוע מראש באופן סופי ומדויק את פרטי לוח-הזמנים"; "אף הממצאים האמפיריים, שלפיהם מרבית הפרוייקטים ההנדסיים אינם נשלמים במועד שנקבע מראש... מחזקים את התחושה שבחוזי קבלנות רבים תוקף ההסכמה על המועדים הוא מותנה ומסויג למדי" (איל זמיר חוק חוזה הקבלנות, תשל"ד-1974 259 (1994)). וראו גם עדותו של אינג' שטרסר, שעמד בראש יחידת המהנדס, לפיה "שלושה חודשים מבחינתי... זה לא נקרא עיכוב" (עמ' 1627 לפרוטוקול). כן ראו סעיף 5א לחוק המכר (דירות), התשל"ג- 1973 שקובע שבחוזה מחייב למכירת דירה תקופת המסירה הקבועה בחוזה אינה מזכה את הקונה בפיצויים אלא "לאחר שחלף חודש מתום המועד הקבוע לכך בחוזה המכר". אם כך נקבע לעניין חוזה מחייב למכירת דירה, קל וחומר שביחס לפרסום לא מחייב של פרויקט תשתית רב היקף, אין ציפייה כנדרש לעניין המועד הנקבע בפרסום, והוא בבחינת מועד טנטטיבי בלבד.
98. ואכן, התובעים עצמם צירפו פרסום נוסף שפרסמו הנתבעות לפיו "במהלך חודש יולי 2008 תתחיל קבוצת סיטיפס בעבודות להנחת המסילות בקטע המרכזי של הרחוב בין ככר הדווידקה לרחוב חשין"; "העבודות יימשכו כ- 20 חודשים. אנו נעשה כל מאמץ לקצר את זמן הביצוע". 20 חודשים מיולי 2008 מביאים אותנו למרץ 2010, מועד מאוחר מדצמבר 2009, ומכאן שכל העת היה ברור שמשך העבודות הוא טנטטיבי (פסקה 25 ונספח 9 לתצהיר הגנרי). על כן, לא ניתן לקבל שהפרסום לפיו העבודות תסתיימנה בדצמבר 2009, יצר התחייבות משפטית מחייבת מכוחה ניתן לתבוע פיצויים.
99. התובעים הוסיפו והפנו לפרסומים נוספים שלטענתם מגלמים התחייבות כטענתם (נספח 3 לתצהיר הגנרי). אולם, הפרסומים הנוספים המדוברים היו פרסומים כלליים אודות מועד ביצוע עבודות ספציפיות. כגון, פרסום לפיו "הרכבת הקלה מגיעה ליפו! הסדרי תנועה חדשים במרכז העיר"; "עבודות יום ולילה לאורך רחוב יפו" במשך מספר ימים בסוף יולי ותחילת אוגוסט 2008; "מרצפים בינואר"; "מתקדמים בעבודות עוברים לצד הצפוני"; וכיו"ב. פרסומים אלו בוודאי אינם מוכיחים קיומה של התחייבות כנטען.
100. כללם של דברים, לא הוצגה בפניי ראיה לקיומה של התחייבות מצד הנתבעות כלפי התובעים, שהיא מחייבת מבחינה משפטית בעניין משך ביצוע עבודות הרכבת הקלה ובעניין מועד סיומן, ודין טענות התובעים בעניין זה להידחות. על כן, דין תביעת התובעים בכל הנוגע לעילה הנוגעת למשך ביצוע העבודות – להידחות.
השינויים בתחבורה הציבורית
כללי
101. עילה נזיקית נוספת בגינה תבעו התובעים נגעה לשינויים שנעשו במערך התחבורה הציבורית לרגל עבודות הרכבת הקלה. לטענת התובעים, שינויים אלו נעשו בצורה רשלנית, הרחיקו קונים מעסקם והסבו להם נזק כבד.
102. מהראיות שהוצגו עולה שבתקופה הרלוונטית אכן נעשו שינויים במערך התחבורה הציבורית במרכז העיר ירושלים. השינויים נעשו הן ללא קשר לעבודות הרכבת הקלה הן לצורך עבודות הרכבת הקלה. למעשה, הקמת הרכבת הקלה הייתה חלק משינוי תחבורתי כולל שנעשה בירושלים.
103. מר יהושע בירוטקר, מי ששימש כסמנכ"ל תכנון אסטרטגי בצוות תכנית האב, הסביר שקודם להקמת הרכבת הקלה אותרו ליקויים במערך התחבורה הציבורית בירושלים, ובכלל זה העובדה שרשת קווי האוטובוס כוונה למרכז העיר שהיה פקוק ולא התאים לנפח כה גדול של תחבורה (פסקה 6 לתצהיר מר בירוטקר). לפיכך, לאחר מחקר מקדים הוחלט על קביעת תכנית תחבורה ציבורית המשלבת בין רכבת קלה לקווי אוטובוס תוך התייחסות לתכניות עתידיות כמו הקו החדש של רכבת ישראל לירושלים (פסקאות 10-7 לתצהיר מר בירוטקר). קווי האוטובוס החדשים נועדו לכלול קווים עורקיים המחברים בין שכונות גדולות ליעדים ראשיים בעיר; קווים מזינים, שהם קצרים ומובילים נוסעים אל הרכבת הקלה משכונות שאינן בטווח הליכה ממנה; וקווים משלימים המספקים קשרים בין שכונות ומוקדי ביקוש שונים. בנוסף, נקבעו שינויים גם בקווים הפרבריים, המובילים נוסעים מירושלים אל פרבריה כך שאלו לא יעברו במרכז העיר (פסקאות 18-16 לתצהיר מר בירוטקר). לדברי מר בירוטקר, כחלק מהמערך התחבורתי החדש פותחו 10 קווי BRT (Bus Rapid Transit), שהם קווים מהירים המשמשים כשדרה המרכזית של קווי האוטובוס. קו הרכבת הקלה מתחיל מדרום מערב העיר, חוצה את מרכז העיר ומגיע לצפון מזרח העיר, ובמקביל הקווים המהירים (BRT) נוסעים במהירות על גבי מסלול תחבורה ציבורית (מת"צ) שמתחיל בדרום מזרח העיר, עובר דרך מרכז העיר ומגיע לצפון מערב העיר, כך שנוצר כעין X במערכת התחבורה הציבורית בעיר (עמ' 2576 לפרוטוקול). בפברואר 2008 – עוד לפני תחילת עבודות הרכבת הקלה – החל בירושלים תהליך יישום הרשת התחבורתית החדשה כאשר החל לפעול קו עורקי ראשון וחלו שינויים במספר קווים (פסקה 28 לתצהיר מר בירוטקר).
104. לעניין התחבורה הציבורית במקטע הרלוונטי ברחוב יפו: עוד לפני שהחלו עבודות הרכבת הקלה, נסעה במקטע הרלוונטי תחבורה ציבורית בלבד. ראו עדות אינג' שטרסר לפיה כלי הרכב הפרטיים הוצאו מרחוב יפו מספר שנים לפני שהתחילו עבודות הרכבת הקלה (עמ' 2145 לפרוטוקול); עדות מר יעקב חליפא (תובע 26) שהעיד שכלי הרכב הפרטיים הוצאו מרחוב יפו עוד בשנים 2005-2004 (עמ' 101, 115 לפרוטוקול).
105. במהלך ביצוע העבודות, ועל מנת לאפשר את ביצוען ובמקביל לאפשר לתחבורה הציבורית להמשיך לנסוע ברחוב יפו, הפכה תנועת התחבורה הציבורית במרבית המקטע הרלוונטי לחד-סטרית, כשהתנועה לכיוון הנגדי הוסטה לרחובות סמוכים (פסקה 22 לתצהיר מר קרוסקין, כפי שהוגש ביום 8.2.2023). אוטובוסים המשיכו לנסוע במתכונת המתוארת ברחוב יפו עד יום 16.1.2011, אז התחילו נסיעות ההרצה המלאות של הרכבת הקלה, וכדי לאפשרן הופסקה לחלוטין תנועת האוטובוסים ברחוב יפו. כיום נוסעת במקטע הרלוונטי רק הרכבת הקלה, ונתיב נסיעתה הוא מדרחוב (פסקה 33 לתצהיר מר בירוטקר).
106. התובעים טענו שהמהלך המתואר גרם לכך שכמות האוטובוסים ברחוב יפו ירדה בתקופת העבודות מ- 180 ל- 30 אוטובוסים בשעה, ובהמשך אף פסקה לחלוטין. לטענתם, כתוצאה מכך לא הגיעו נוסעים בכמות מספקת לעסקם ונגרמו להם נזקים. הנתון בדבר 180 אוטובוסים בשעה הועלה על ידי התובעים על יסוד דברים שאמר נציג מטעם וועד הסוחרים בדיוני וועדת הכלכלה של הכנסת מיום 30.3.2011 (עמ' 18 לנספח 13 לתצהירי התובעים), אולם הנציג האמור לא העיד בהליך הנוכחי ולא הוברר על יסוד מה הדברים נאמרו על ידו. על כן, אין לדברים כל משקל. כמו כן, לא הוצג בעדויות התובעים כל מקור לנתון בדבר 30 אוטובוסים, אם כי בנספח א' לתצהירו של מר בירוטקר מצוי תרשים לפיו נראה לכאורה שבחודש מאי 2010 בין השעות 15:00-14:00 אכן נסעו ברחוב יפו באזור מרכז העיר 30 קווי אוטובוס.
107. על כל פנים, הנתונים המדויקים בדבר מספר האוטובוסים שנסעו ברחוב יפו לפני עבודות הרכבת הקלה ובמהלכן, אינם הנתונים הרלוונטיים. רחוב יפו, מהרחובות המרכזיים במרכז העיר ירושלים, הוא רחוב שמצויים מספר רחובות שחותכים אותו ושסמוכים אליו, חלקם רחובות מרכזיים אף הם, כמו רחוב המלך ג'ורג' ורחוב שטראוס. מי שמעוניין להגיע לרחוב יפו יכול להגיע אליו על נקלה וכמקובל מאחד הרחובות הסמוכים לו והחותכים אותו. תנועת התחבורה הציבורית בתקופה הרלוונטית הוסטה מרחוב יפו לרחובות סמוכים, ועל כן השאלה אליה יש להידרש היא האם הייתה ירידה בהיקף התחבורה הציבורית באזור המקטע המדובר במרכז העיר ירושלים בתקופה הרלוונטית, ולאו דווקא ברחוב יפו עצמו. כדברי מר בירוטקר המתחייבים מההיגיון:
"נמסר לי כי התובעים טוענים בין היתר שעד תחילת העבודות עברו ברחוב יפו בשעות העומס כ- 180 אוטובוסים בשעה ואף למעלה מכך, ומתחילת העבודות עברו ברחוב כ- 30 אוטובוסים. אינני יודע על מה מבססים התובעים טענה זו אך ממילא אין משמעות להשוואה של מספר אוטובוסים שחולפים ברחוב יפו";
"...נראה שהתובעים לא מתייחסים לכלל האוטובוסים ששירתו בתקופה הרלבנטית את אזור רחוב יפו גם אם לא עברו דרכו" (פסקאות 40, 42 לתצהירו).
108. ואכן, היו בין התובעים שאישרו בהגינות בעדותם שהבחינה הנכונה היא של היקף התחבורה הציבורית במרכז העיר ולא רק ברחוב יפו. ראו למשל עדותה של גב' ארבל מטעם תובעת 2 בעמ' 388-387 לפרוטוקול. יוזכר עוד שיש מהתובעים שעסקם כלל אינו מצוי ברחוב יפו אלא ברחובות סמוכים, ובוודאי שביחס אליהם אין כל היגיון בהתמקדות בתחבורה הציבורית ברחוב יפו בלבד: עסקם של תובעים 6 ו- 22 נמצא ברחוב בן הלל; עסקו של תובע 15 נמצא ברחוב יואל סלומון בנחלת שבעה; עסקן של תובעות 19 ו- 27 נמצא ברחוב המלך ג'ורג'; לתובעת 28 שלושה סניפים שנכללו בתביעה, רק אחד מהם ברחוב יפו, והאחרים ברחוב המלך ג'ורג' וברחוב בן יהודה. ויוזכר: רחובות בן-יהודה, בן הלל ויואל סלומון הם מדרחוב, שאוטובוסים אינם עוברים בו שנים רבות לפני עבודות הרכבת הקלה.
השינויים בתחבורה הציבורית במרכז העיר
109. הבחינה של היקף התחבורה הציבורית בתקופת עבודות הרכבת הקלה במרכז העיר ירושלים באזור המקטע המדובר (ולא רק ברחוב יפו) מעלה שאכן חלה ירידה מסוימת במספר קווי האוטובוס שהגיעו למרכז העיר, אם כי לא בהיקפים החריגים להם טענו התובעים. עיקרה של הירידה נבע מהמדיניות התחבורתית הכוללת – שהרכבת הקלה הייתה רק חלק ממנה – לפיה צומצמה הגעתם של הקווים הפרבריים של ירושלים למרכז העיר (פסקה 31 לתצהיר מר בירוטקר), כשבמקביל בכל רחבי העיר נוספו קווים חדשים ואחרים בוטלו או שונו (פסקה 32 לתצהיר מר בירוטקר). על טעמי המדיניות התחבורתית שהובילו להחלטה בדבר צמצום הגעתם של קווים פרבריים למרכז העיר, עמד מר בירוטקר שהצביע על כך שקווים פרבריים הגיעו מהפרבר הרלוונטי לתחנות הקצה במרכז העיר עם נוסעים בודדים בלבד, כשמרבית הנוסעים ירדו עוד קודם, ובפרט בתחנה המרכזית שמצויה בפתחה של ירושלים. לכן, מבחינה תחבורתית לא נכון היה להסכין עם מצב בו האוטובוסים הפרבריים הגיעו עם נוסעים בודדים למרכז העיר, העמוס לעייפה (ראו עמ' 2527-2525 לפרוטוקול). עם זאת, הייתה גם ירידה מסוימת במספר הקווים העירוניים שהגיעו למרכז העיר במהלך עבודות הרכבת הקלה.
110. אלו הנתונים שהציג מר בירוטקר בעניין (ראו פסקה 43 לתצהירו):
"להלן השוואה של נפחי אוטובוסים במרכז העיר בספטמבר 2006, במרץ 2009, במאי 2010, במרץ 2011 ובמאי 2011 תוך התייחסות לאוטובוסים באזור מרכז העיר כולו ולא רק ברחוב יפו בהתאם לבדיקה שנערכה בתכנית אב:
נפחי אוטובוסים שיוצאים מתחנת המוצא בין 15:00-14:00 (שעת צהריים שאינה שעת שיא):