בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4009/22
לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף
כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ
כבוד השופט י' כשר
המערערת: נעם כץ
נ ג ד
המשיבה: שלי בן עטיה
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.4.2022 בת"א 20451-08-20 שניתן על ידי כבוד השופט נפתלי שילה
תאריך הישיבה: כ"ד באייר התשפ"ג (15.5.2023)
בשם המערערת: עו"ד מיכאל נאור; עו"ד אלון אוסטרוביאק
בשם המשיבה: עו"ד יורם זמיר; עו"ד עידן
פסק-דין
השופט ע' גרוסקופף:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נפתלי שילה) מיום 6.4.2022 בת"א 20451-08-20, במסגרתו נקבעה בטלותו של הסכם אשר מכוחו הועבר נכס מקרקעין על שמה של המערערת במרשם המקרקעין, ולאור זאת נקבע כי נכס המקרקעין האמור שייך ליורשיה של מעבירת הנכס.
במוקד המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלת תוקפה של העברת בעלות בנכס שבחולון, הידוע גם כחלק מחלקה 105 בגוש 7174 (להלן: הנכס) מהגב' שרה מנחם (להלן: המנוחה) לגב' נעם כץ (להלן: המערערת). העברת הבעלות, אשר נרשמה במרשם המקרקעין, נעשתה, לכאורה, מכוח הסכם מכר שנכרת בין המנוחה לבין המערערת (להלן: הסכם המכר או ההסכם). לשיטת המערערת, רצונה של המנוחה, היה להקנות לה את הבעלות בנכס במתנה, ויש לקיים רצון זה. לעומת זאת, אחייניתה של המנוחה (להלן: המשיבה) טוענת כי להסכם המכר אין תוקף משפטי מטעמים שונים, ולכן, בתור היורשת החוקית של המנוחה, הבעלות בנכס עברה אליה לאחר פטירת המנוחה.
בית המשפט המחוזי הגיע בסופו של דיון לתוצאה הרצויה למשיבה, הגם שהכיר בכך שרצון המנוחה היה להקנות את הנכס למערערת, ולא למשיבה. לדידי, צדק בית משפט קמא בעיקר ניתוחו, אך שגה בשלב האחרון של ההנמקה, וכתוצאה מכך בתוצאה הסופית. אם תשמע דעתי נקבל על כן את הערעור, ונורה על החזרת רישום המקרקעין על שם המערערת. זהו תורף הדברים; להלן פירוטם.
רקע
1. בשנות ה-50 החלו המנוחה ואחותה (להלן: האחות) לעבוד במפעל טקסטיל בחולון, בו עבד גם סבה של המערערת (להלן: הסב). על רקע עבודתם המשותפת נוצר ברבות השנים קשר הדוק בין המנוחה לבין הסב ומשפחתו (להלן: משפחת המערערת), ובפרט בין המנוחה לבין אורית ורונן – הוריה של המערערת (להלן: ההורים). במהלך שנות ה-90 עברו ההורים להתגורר בסמוך לביתה של המנוחה בחולון, ולאורך השנים הם סייעו לה בדרכים שונות, לרבות בליוויה למוסדות רפואיים. קשר הדוק זה המשיך להתקיים גם לאחר מות הסב.
2. לעומת זאת, הקשר בין המנוחה ובין המשיבה היה רעוע. המנוחה סירבה במשך שנים ארוכות להכניס את המשיבה לביתה, והייתה מוכנה לפגוש אותה רק כאשר גדר ביתה הפרידה בין השתיים. כמו כן, ובניגוד למשפחת המערערת, המשיבה ומשפחתה לא סייעו למנוחה כאשר היא נזקקה לטיפולים רפואיים, ואף על פטירתה נודע להם רק כחודש לאחר מותה.
3. ביום 5.12.2010, מעל לשמונה שנים טרם פטירתה, העבירה המנוחה סך של 300,000 ש"ח לחשבונה של המערערת, תוך שציינה כי מדובר ב"העברה לבן משפחה", וזאת למרות שסכום זה עלה לכדי כמעט מכלול חסכונותיה של המנוחה. בהמשך לכך, ביום 24.4.2012, כשבע שנים לפני לכתה לבית עולמה, נחתם בין המערערת ובין המנוחה הסכם המכר, אשר קבע כי הזכויות בנכס יועברו למערערת בתמורה למיליון ש"ח (להלן: התמורה). במקביל, נחתם בין המערערת לבין המנוחה חוזה שכירות, בו נקבע כי המנוחה תמשיך להתגורר בנכס בתמורה לתשלום שכר דירה בסך של 2,000 ש"ח בחודש (להלן: הסכם השכירות. הסכם המכר והסכם השכירות יכונו יחדיו להלן: ההסכמים). בהתאם להסכם המכר, ביום 17.1.2013 נרשמה המערערת כבעלים של הנכס במרשם המקרקעין. יצוין, כי למרות האמור בהסכמים, המערערת לא שילמה עבור הזכויות בנכס, ואילו המנוחה, שהוסיפה להתגורר בנכס גם לאחר רישומו על שם המשיבה, מעולם לא העבירה למערערת דמי שכירות (ויובהר, כי על כך אין חולק).