ביום 20.2.2019 הלכה המנוחה לעולמה, והמשיבה ירשה את כל עיזבונה, כיורשת יחידה על פי דין, בהתאם לצו ירושה שניתן ביום 13.1.2020.
4. על רקע האמור, הגישה המשיבה ביום 27.12.2020 תביעה לבית משפט קמא נגד המערערת, בה טענה כי יש להורות על בטלותו של הסכם המכר, וזאת ממספר טעמים. ראשית, נטען כי משפחת המערערת ניצלה את מצוקתה של המנוחה, ולכן נפל פגם בכריתתו. לשיטת המשיבה, משפחת המערערת ניצלה את בדידותה וחוסר הבנתה של המערערת על מנת להחתים אותה על ההסכם. שנית, המשיבה טענה כי הסכם המכר שנכרת בין המנוחה ובין המערערת נעשה למראית עין, ונועד לאפשר את העברת הזכויות למערערת ללא תמורה. בנסיבות אלו, לגישתה, לא ניתן לאכוף את העברת הזכויות בדרך האמורה, שכן כוונת המנוחה הייתה להעביר את הנכס לידי המערערת רק לאחר מותה שלא בדרך של צוואה, וזאת בניגוד להסדר הקבוע בסעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). לבסוף, נטען כי גם אם הסכם המכר תקף, הרי שעצם העובדה שהמערערת מעולם לא העבירה את התמורה עבור הנכס, כפי שזו נקבעה בהסכם המכר (מיליון ש"ח), מהווה הפרה יסודית המקנה לה זכות לבטל את ההסכם.
פסק דינו של בית משפט קמא
5. ביום 6.4.2022 קיבל בית משפט קמא את התביעה, וקבע כי הסכם המכר בטל מחמת היותו הסכם למראית עין, וזאת בנסיבות בהן לא ניתן לאכוף את ההסכמה האמיתית שנתגבשה בין הצדדים, משהיא מנוגדת לדין (להלן: פסק הדין). בפתח פסק דינו בית המשפט הבהיר כי לגישתו המנוחה הייתה כשירה לחתום על ההסכם, ושלא הוכח כי היא לא הבינה את משמעותו. לעניין זה, הסתמך בית המשפט על עדותו של עו"ד דניאל ברדוגו (להלן: עו"ד ברדוגו), אשר ערך את הסכם המכר ואת הסכם השכירות, והעיד כי המנוחה הביעה בפניו את רצונה להעביר את הזכויות בנכס למערערת ללא תמורה. עוד נקבע כי אין לקבל את הטענה שהמערערת ומשפחתה ניצלו את מצב המנוחה. לגישתו, דווקא הוכח כי בין המערערת ומשפחתה לבין המנוחה התבסס קשר חם, בעוד שהקשר בין המשיבה לבין המנוחה היה רעוע.
לעניין טיבו של הסכם המכר, בית המשפט ציין כי מעדותו של עו"ד ברדוגו ניתן ללמוד שלמנוחה לא הייתה כוונה לקבל כל תמורה עבור הנכס, והיא נכללה בהסכם המכר על מנת לאפשר לה, כל עוד היא בחיים, לבטל את ההסכם עם המערערת ובכך להבטיח את זכויותיה הקניינות בנכס במהלך תקופת חייה. לאור זאת, בית המשפט הסיק כי לא מדובר בעסקת מתנה אשר נועדה להסתיים במהלך חייה של המנוחה, אלא בהסכם מתנה שאמור לחול רק לאחר פטירתה. על רקע האמור, בית המשפט קבע כי ההסכם בין המנוחה למערערת הוא למעשה חוזה למראית עין שדינו בטלות לפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). מעבר לכך, נקבע שלא ניתן לאכוף את ההסכמה האמיתית של הצדדים, קרי, הענקת הנכס למערערת רק לאחר מותה של המנוחה, שכן הסכמה זו נגועה באי-חוקיות לאור האמור בסעיף 8(ב) לחוק הירושה. בית המשפט ציין כי לחלופין, ניתן להורות על בטלות הסכם המכר מאחר שאי-תשלום התמורה עבור הנכס מהווה הפרה יסודית של ההסכם, וכי המשיבה, שנכנסה בנעליה של המנוחה מכוח צו הירושה, ביטלה אותו כדין. לאור זאת, בית המשפט הורה על רישום הנכס על שם המנוחה, ולאחר מכן, בהתאם לצו הירושה, על שם המשיבה.