עו"ד ברדוגו העיד כי לא רק שהמנוחה לא ביקשה ליצור לעצמה כלי לביטול המתנה, אלא שאף הביעה חוסר עניין בכך (עמוד 23 שורות 16–18 לפרוטוקול):
"אני הסברתי למנוחה שהיא יכולה לבטל את העסקה והסברתי לה את [ה]הגנה [ש]נתתי לה. היא אמרה לי 'בחיים לא יקרה דבר כזה עם משפ' כץ אנחנו עשרות שנים ביחד. איך יקרה דבר כזה'."
עו"ד ברדוגו הוסיף והבהיר כי מבחינתה של המנוחה לא היה כל צורך בהסכם מכר (וממילא גם לא באפשרות להסתמך על אי-תשלום התמורה הקבועה בו (עמוד 23 שורות 21–23 לפרוטוקול)):
"המסגרת היא כזו שא[ם] הייתי כותב שקל בהסכם היא היתה אומרת אמ[ת]ן. היא רצתה לתת אותם במתנה. מה השאלה כאן? היא הייתה מוכנה לקחת את בגדיה ש[ע]ל עורה ולתת אותם למשפ' כץ."
5. עדותו של עו"ד ברדוגו לא מותירה לדעתי כל ספק שעניין הזכות לחזור מהעברת הנכס קשור קשר הדוק ומובהק אך ורק להסכם למראית עין. למעשה, אותה "זכות" לחזור מההעברה, נוצרת, לדעת עו"ד ברדוגו, עקב התמורה הפיקטיבית שנכללה בהסכם למראית עין, והאפשרות שהייתה קיימת למנוחה, להשקפתו של עו"ד ברדוגו, לבטל את הסכם המכר בהסתמך על טענה בדבר אי-קבלת התמורה הפיקטיבית, וכתוצאה מכך לבטל את העברת הנכס למערערת. דהיינו, על פי עדותו של עו"ד ברדוגו, "זכות" המנוחה לחזור בה יכולה להתגבש באם המנוחה היתה בוחרת להיאחז באי-תשלום תמורה, שאין חולק כי הינה החלק הפיקטיבי המובהק בחוזה המכר.
הכל, ממסד עד טפחות, תוצאה של החלק הפיקטיבי בחוזה מכר, שהינו חוזה למראית עין, וכשהעסקה האמיתית בין הצדדים הינה עסקת מתנה (כך שאותה טענה שלהשקפתו של עו"ד ברדוגו המנוחה יכלה, לו רצתה, להעלות, הינה טענת שווא).
בנסיבות אלו לא ניתן ואין כל בסיס לראות ב-"זכות" לחזרה מההסכמה ככזו ש-"זלגה" מההסכם למראית עין אל תוך ההסכם האמיתי בין הצדדים.
6. חברתי, השופטת ג' כנפי-שטייניץ, התייחסה, בפסקה 4 לחוות דעתה, לניתוח עדותו של עו"ד ברדוגו, כפי שנעשה בפסק דינו של חברי השופט ע' גרוסקופף, כבעל משקל נמוך שכן "בסופו של יום, נערך ההסכם בהתאם להמלצתו של עו"ד ברדוגו, אשר שב והדגיש בעדותו כי זה נועד להבטיח כי המנוחה תוכל לחזור בה ממתנתה בכל עת עד ליום מותה, וכך גם הסביר למנוחה."
בעניין זה דעתי שונה: אותו הסכם שנערך "בסופו של יום", הינו הסכם מכר פיקטיבי – חוזה למראית עין – ולכן העובדה שנכתב או לא נכתב בו דבר מה (קל וחומר משאין מדובר בדבר שנכתב בו אלא בטיעון שווא שלדעת עו"ד ברדוגו יכלה המנוחה להעלות בשל החלק הפיקטיבי המובהק שבו – התחייבות כביכול בתשלום תמורה), אין בו כדי להכריע לעניין תוכן ההסכמה האמיתית בין הצדדים.