ש ו פ ט ת
השופטת י' וילנר:
1. כמפורט בחוות-דעתם של חבריי, השאלה הטעונה הכרעה בענייננו היא, אם המונח "בן-זוג" של ילד ושל נכד של יהודי (להלן יכונו הילד והנכד: צאצא), שבסעיף 4א(א) לחוק השבות, התש"י-1950 (להלן גם: החוק), כולל גם "אלמן" ו"אלמנה".
במחלוקת שנפלה בין חבריי בשאלה זו, אני מצטרפת לעמדתו של חברי, השופט נ' סולברג, ולעיקרי הנמקותיו; ולהלן אוסיף הערות מספר משל עצמי.
2. לשם הנוחות, אציג אף אני את ההוראות הרלוונטיות מסעיף 4א לחוק, כלשונן:
4א. (א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.
(ב) אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו.
3. ככלל, המונח "בן-זוג", בלשון טבעית ופשוטה, מתייחס למי שמצוי בהווה במערכת זוגית חיה וקיימת. במקרה של פירוק המערכת הזוגית, מכונים בני הזוג "בני זוג לשעבר", ובמקרה של פטירת אחד מבני הזוג, מכונה בן הזוג שנותר בחיים "אלמן". בהתאם לאמור, דומה כי המונח "בן-זוג" של צאצא, שבסעיף 4א לעיל, משמעותו הטבעית והפשוטה היא "בן-זוג" אשר מצוי, בהווה, במערכת יחסים זוגית עם הצאצא.
עם זאת, אין להתעלם מכך שהמונח המשפטי "בן-זוג" עשוי במקרים מסוימים להתייחס אף לאלמן, כפי שציינו חבריי בחוות-דעתם. לפיכך, על השאלה הפרשנית בענייננו להיות מוכרעת, בעיקרו של דבר, בהתאם לתכלית החוק ולמהותו; ולכך אפנה כעת.
4. כבר במגילת העצמאות, אשר בה הוכרז על הקמת מדינת ישראל, נכללה התחייבות המדינה להיות "פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות"; ולמעשה, שורשיה של התחייבות זו יונקים ממקורות עתיקים בהרבה ממגילת העצמאות. כנלמד משמו, עקרון השבות מבוסס על התפיסה שלפיה העם היהודי שב לארצו, כדי לממש בה את זכותו להגדרה עצמית, ולהגשים בה את הזיקה המהותית, העמוקה והמתמשכת שלו לארץ ישראל, אשר "בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית", ואשר לה שמר העם היהודי "אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית", כלשונה של מגילת העצמאות.
ההתחייבות האמורה של מדינת ישראל כלפי יהודי התפוצות עוגנה בחוק השבות, שבמסגרתו נקבע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה" (סעיף 1 לחוק); ואף זכתה למעמד חוקתי בחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, המורה כי "המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות" (סעיף 5 לחוק היסוד).
אם כן, במדינת ישראל מממש העם היהודי את "זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית" (כלשונו של סעיף 1 לחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי); ואכן, "מדינת ישראל [...] מעניקה ליהודים החיים בה את היתרונות הייחודיים המתאפשרים רק במקום שבו מתממשת הזכות להגדרה עצמית מדינתית מלאה" (רות גביזון שישים שנה לחוק השבות: היסטוריה, אידאולוגיה, הצדקה, עמ' 30-29 (מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, 2009)).
חוק השבות מבטא, אפוא, את התחייבות המדינה כלפי יהודי התפוצות ואת הקשר העמוק של העם היהודי לארץ ישראל. תכליתו היא לאפשר לכל יהודי לעלות לארץ; ולהצטרף למפעל התחייה הלאומית של עם ישראל בארצו, בחלוף כאלפיים שנות גלות.
5. דומה כי בשנותיה הראשונות של המדינה, מי שביקשו לעלות לישראל היו בעיקר אנשים עם קשר ממשי לעם היהודי ורצון להשתלב במדינתו, באופן המגשים את מהותו של חוק השבות. לפיכך, לא התעורר צורך ממשי להגדיר מיהו ה"יהודי" אשר זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות (ראו: גביזון, בעמ' 44). אולם, ברבות השנים, הפכה מדינת ישראל ליעד אטרקטיבי עבור מהגרים, משיקולים שאינם קשורים בהכרח לרציונל שבבסיס חוק השבות, באופן שהגביר את הצורך להגדיר מי זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות (ראו: שם). ואכן, בשנת 1970, ועל רקע פסק הדין שניתן בבג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477 (1970), אמר המחוקק את דברו בסוגיה במסגרת תיקון מס' 2 לחוק (להלן גם: התיקון), והוסיף את סעיף 4א לחוק, אשר הוצג לעיל וניצב במוקד דיוננו; ואת סעיף 4ב לחוק, אשר מגדיר כי לעניין חוק השבות, יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".
6. הנה כי כן, חוק השבות מעגן את התחייבות המדינה שלפיה לכל יהודי קיימת זכות לעלות לארץ ישראל; והתיקון האמור לחוק, נועד לקבוע את היקף הזכאים לזכות זו.
7. על רקע האמור, נשוב לשאלה הצריכה הכרעה בענייננו, אשר נוגעת לפרשנות התיקון – האם המונח "בן-זוג" של צאצא שבסעיף 4א(א) לחוק, כולל גם "אלמן" ו"אלמנה"?
8. במסגרת פרשנות הוראות התיקון, יש לשוב ולהעמיד לנגד עינינו את תכליתו של חוק השבות, מהותו ומכלול הוראותיו, שכן התיקון הוא בבחינת ענף אשר יונק את חיותו מגזע העץ, הוא חוק השבות; כמתואר בלשונו היפה של השופט מ' חשין:
"הוראת סעיף 4א, לא יהא זה נכון וראוי אם ייאמר עליה כי לבדד תשכון וכי בהוראות-חוק אחרות לא תִּתְחַשַׂב. בחפירות ארכאולוגיה, לוּ מצאנו חרס עתיק ועליו חרות סעיף 4א – והחרס לבדד, בלי ראשית בלי אחרית, בלא הקשר להוראות שלפניו ושלאחריו, כמו חי הוא הנושא-את-עצמו – אפשר פירשנוהו כך ואפשר פירשנוהו אחרת. ואולם לא כך הם פני הדברים. סעיף 4א נשתל בגוף חוק השבות בכוונת-מכַוֵון להופכו אבר חי בגוף. חוק השבות זורם בו והוא זורם בחוק השבות. לרקע זה, לא יהא זה לא נכון ולא ראוי אם ננתקהו ממקומו, נחזיק אותו בין אצבעותינו, ונקרב אותו אל האור לבוחנו לעצמו, לבדד" (בג"ץ 2355/98 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, עמ' 750 (1999)).
אם כן, קביעת היקף תחולתה של הזכות לשבות לפי התיקון לחוק, צריך שתיעשה על בסיס מקורותיה של זכות זו ותכליתו של חוק השבות – שיבת ציון. בתוך כך, עלינו להציב לנגד עינינו את ההצדקות של עקרון השבות, ובראשן "קיבוץ גלויות, הגדרה עצמית יהודית ותקומת העם היהודי במולדתו ההיסטורית" (גביזון, בעמ' 44).
9. אם כן, ולנוכח האמור, נבחן את תכליותיו של התיקון, ובפרט את אלו של סעיף 4א לחוק, שעניינו כאמור הרחבת מעגל הזכאים לשבות, גם למי שאינו יהודי כהגדרתו בסעיף 4ב לחוק. בית משפט זה כבר עמד על תכליות אלו (ראו למשל: בג"ץ 6247/04 גורודצקי נ' שר הפנים, פס' 33 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל (23.3.2010)), ובחינת הפסיקה בנושא מלמדת כי ניתן לסווגן, בעיקרו של דבר, לשתי "תכליות-אב" (בעניין זה ראו גם בפס' 27 בחוות-דעתו של חברי, השופט סולברג, אשר התייחס ל"הבדל שבין טעמי זכאות עצמיים, אינטרינזיים, לבין טעמי זכאות מכשירניים, אינסטרומנטליים"; וכן ראו: אשר מעוז "הבן הנשכח: על סעיף 4א(א) לחוק השבות ועל השמטה שבהיסח דעת" הפרקליט לח 637, עמ' 640 (תשמ"ח-תשמ"ט)).
ראשית, הרחבת מעגל הזכאים לשבות נועדה לעודד עליית יהודים לישראל, בהתאם לתכלית חוק השבות, על דרך מתן אפשרות גם לבני משפחתם הקרובים לעלות עמם לארץ ולקבל אזרחות באופן מיידי. כך, עליית יהודים ארצה לא תהא כרוכה בפיצול התא המשפחתי, אשר עלול להניא את היהודי מלממש את זכותו לעלות לארץ. זוהי תכליתו העיקרית של התיקון, אשר בתורו נועד להגשים את מטרתו העיקרית של חוק השבות – עליית יהודים לארץ ישראל (ראו: בג"ץ 1188/10 פוזרסקי נ' משרד הפנים, פס' 25 לפסק-דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור (31.7.2013); בג"ץ 5517/16 יעקובוב נ' שר הפנים, פס' 24 (24.4.2018); בג"ץ 2597/99 טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נח(5) 412, עמ' 446 (2004); בג"ץ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(4) 793, עמ' 834 (1989)). יצוין, כי מטבע הדברים, כוחה של תכלית זו משתנה בהתאם לרמת הקרבה ליהודי; והמחוקק החליט להעביר את קו הגבול בנכדו של היהודי ובבן-זוגו. הא ותו לא.
שנית, המחוקק ביקש להעניק את הזכות לשבות המעוגנת בחוק השבות, גם לבני משפחה של יהודי, שאינם עונים להגדרת "יהודי" בסעיף 4ב לחוק, על יסוד תפיסה כי ניתן לראות בהם, במובנים מסוימים, כ"בנים לעם היהודי" (ראו יואב ארציאלי אמנת גביזון-מדן: עיקרים ועקרונות, עמ' 27-23 (2003)); או "כמי שסיפחו עצמם לעם היהודי" (עניין סטמקה, בעמ' 756; ראו לעניין זה גם את דברי השופטת ארבל, אשר התייחסה לתכלית הרחבת מעגל הזכאים לשבות כ"איזון בין ההגדרה המסורתית לבין ההגדרה הלאומית של המונח 'יהודי' בחוק השבות" (עניין גורודצקי, בפס' 33)).
10. אם כן, בראי תכליות אלו של התיקון, נבחן את הסוגיה שלפנינו – האם אלמן בא בגדר המונח "בן-זוג" של צאצא, שבסעיף 4א(א) לחוק?
11. מטעמים שיפורטו להלן, אני סבורה כי שתי התכליות האמורות של התיקון לחוק, אינן רלוונטיות לאלמן או לאלמנה של צאצא; ולפיכך, אין לפרש את המונח "בן-זוג" של צאצא ככולל גם אלמן או אלמנה.
12. בעיקרו של דבר, הענקת זכות שבות ל"בן-זוג" של צאצא נועדה לעודד את היהודי ואת צאצאיו לעלות לישראל בלי לגרום לפירוק התא המשפחתי (התכלית הראשונה שהוזכרה לעיל). מכאן נובע, כי זכותו לשבות של בן הזוג של הצאצא אינה עומדת בפני עצמה, כי אם נלווית, במהותה, לזכות השבות של הצאצא ותלויה בה (ראו: בג"ץ 8030/03 סמוילוב נ' משרד הפנים, נח(6) 115, פס' 9 (2004); עניין ברספורד, בעמ' 835). לפיכך, כאשר לא מתקיימת התכלית שעניינה עידוד הצאצא לעלות לארץ (הן בעקבות פטירה, הן מסיבה אחרת), דומה כי נשמט הבסיס תחת ההצדקה לזכות השבות של בן-זוגו (ראו והשוו: עניין סמוליוב, בפס' 13-12).
13. מסקנה זו עולה בקנה אחד אף עם כוונתו הסובייקטיבית של המחוקק, כפי שזו משתקפת בהליכי חקיקת התיקון. כך, למשל, במהלך הדיון בנוסח התיקון ציין חבר הכנסת שניאור זלמן אברמוב כי "סעיף זה, המעניק זכות השבות לאלה שאינם יהודים, כוונתו להחזיר בנים לגבולם" (פרוטוקול ישיבה מס' 13 של ועדת החוקה, חוק ומשפט (להלן: ועדת החוקה), הכנסת ה-7, עמ' 14 (11.2.1970); ההדגשה הוספה – י"ו). נראה כי תכלית זו אינה רלוונטית כאשר ה"בנים" אינם שבים לגבולם.
גם מדבריו של יו"ר ועדת החוקה דאז, ישראל שלמה בן-מאיר, עולה כי זכות השבות של בן הזוג של הצאצא נלווית לזכות הצאצא, ונועדה לאפשר לאחרון לעלות ארצה עם בני משפחתו: "אם מדובר בילדים, מובן שמרשים להם להביא את כל משפחתם, וזה כולל את בן זוגו של הילד ואת ילדו, ואם מדברים על נכד, שוב נשאלת השאלה מה באשר לילדיו ולבן זוגו" (פרוטוקול ישיבה מס' 14 של ועדת החוקה, הכנסת ה-7, עמ' 7-6 (16.2.1970); ההדגשה הוספה – י"ו).
עוד מעניין לציין, כי בנוסח המקורי של הצעת התיקון, לא נכללה זכאות לשבות של בן-הזוג של הנכד. במסגרת הדיונים שנערכו ביחס לנוסח זה, הושמעה הדעה שלפיה יש להכיר גם בזכאות של בן-זוג כאמור (בהתאם לנוסח שאכן התקבל בסופו של דבר); וראו הדברים שנאמרו בהקשר זה:
"מה על בן הזוג של הנכד? נוסח זה אינו כולל את בן הזוג של הנכד, ואם מקנים זכות של עולה לנכד, האם הכוונה להפריד בין הנכד לבין בן-זוגו? זה לא מתקבל על הדעת [...]
קשה לתאר שמשפחה [...] תרצה להתפרק, ואם כן, למה לנו להוציא את בן הזוג של הנכד? הרי אליבא דכל אלה המסכימים עקרונית לסעיף זה מטרת ההקלות הללו היא לעודד עליה, ואם אנו עושים דבר חיובי, צריכים אנו לעשותו בשלימות. אני מכיר משפחות מרובות שעלו מפולניה ושבאו עם הנכדים ועם בני הזוג שלהם" (פרוטוקול ישיבה מס' 17 של ועדת החוקה, הכנסת ה-7, עמ' 4-3 ((2.3.1970); ההדגשה הוספה – י"ו).
אף דברים אלו תומכים, אפוא, במסקנה כי תכלית ההכרה בזכות השבות של בן הזוג של הצאצא היא לעודד את הצאצא לעלות לארץ, כך שהדבר לא יהא כרוך בהפרדה בינו לבין בני משפחתו הקרובים.
14. אשר לתכלית השנייה שהוזכרה לעיל – הכרה בזכות השבות של בנים לעם היהודי, ושל מי שיש לראות בהם ככאלה שהסתפחו לעם היהודי – אני סבורה כי זו רלוונטית בעיקר לצאצא של היהודי, שהוא מ"זרע ישראל", אך אמו אינה יהודייה (וראו בהקשר זה דבריו של חברי, השופט סולברג, בפס' 25 לחוות-דעתו); וכי לנוכח תכלית זו, ביחס לצאצאים קבע המחוקק הסדר מפורש, במסגרת סעיף 4א(ב) לחוק, שלפיו זכותם לשבות ניתנת למימוש גם אם היהודי אינו בין החיים וגם אם היהודי לא מימש את זכותו לעלות ארצה.
אמנם, מסעיף 4א(ב) לחוק נובעת זכות שבות גם לאלמנה של יהודי. ואולם, נדמה כי ההבחנה בין אלמנת יהודי לאלמנת צאצא מתבקשת מתכליות התיקון, שהרי מי שבחרה להינשא ליהודי קשרה, בעצם נישואיה, את גורלה בגורל העם היהודי. שונה הדבר בנוגע למי שנישאה לצאצא של יהודי, שקרבתה ליהודי אינה ישירה; ובנסיבות אלו אין לראות בעצם הנישואין משום "סיפוח לעם היהודי". כפי שציין השופט י' עמית בפסק הדין מושא הדיון הנוסף:
"ככל שאנו הולכים ומתרחקים מ'מעגלי הקִרְבה' מן היהודי, כך נחלשת זיקתם של בני משפחתו אליו ולעם היהודי בכלל. זיקת הנכד חלשה מזיקת הבן, זיקת הנין חלשה מזיקת הנכד וכן הלאה, וכך לכאורה גם ביחס לבנות הזוג" (בג"ץ 1775/19 מרינצ'בה נ' שר הפנים, פס' 40 (29.8.2021)).
לא בכדי, אפוא, כבר צוין בפסיקתו של בית משפט זה, כי "מי שסיפחו עצמם לעם היהודי" לעניין חוק השבות הם "נשואים ליהודי או יהודיה" או "צאצאיו של יהודי או יהודיה" (עניין גורודצקי, בפס' 29).
15. הנה כי כן, בשים לב לתכליתו של חוק השבות – עליית יהודים לארץ ישראל, ולתכליותיו של התיקון כמפורט לעיל, אני סבורה כי אלמן או אלמנה אינם באים בגדר המונח "בן-זוג" של צאצא.
16. חברי, ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן, הגיע למסקנה כי יש להכיר באלמנת הצאצא כזכאית שבות, אף בהתבסס על הנימוק שלפיו הכרה כאמור מגשימה תכלית של "איחוד משפחות" (ראו בפס' 46-45 לחוות-דעתו). ברם, בהתאם למפורט לעיל, אינני סבורה כי איחוד משפחות הוא תכלית של חוק השבות בכלל או של התיקון בפרט. ודוק: יש להבחין בין תכלית של עידוד עליית יהודים, וכן עליית "בנים לעם היהודי", לבין האמצעי להגשמת מטרה זו, שעניינו איחוד משפחות. כאמור, הענקת זכות שבות לבן-זוג של צאצא תכליתה לעודד את הצאצא לעלות לישראל, באמצעות מתן האפשרות לשמירה על אחדות התא המשפחתי; בנסיבות של פטירת הצאצא, תכלית זו אינה רלוונטית עוד.
17. בהמשך לכך אעיר, בהתייחס לדברי חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, כי אני מסכימה כמובן שיש חשיבות לתפיסה חברתית אשר "רואה בקשר בין בני המשפחה הגרעינית עניין מהותי ובעל משמעות לא רק בחייהם, אלא גם לאחר מותם" (בפס' 9 לחוות-דעתה). ואולם, תפיסה זו אינה חלק מתכליותיו של חוק השבות, אשר כמבואר לעיל, מהותו היא לאומית; ויוזכר, כי ליבת ההצדקות לחוק השבות היא "קיבוץ גלויות, הגדרה עצמית יהודית ותקומת העם היהודי במולדתו ההיסטורית".
18. ודוק: הזכות לשבות היא זכות ייחודית, אשר מקנה זכות אוטומטית, מיידית ו(כמעט) מוחלטת לאזרחות ישראלית. האופי הנחרץ של זכות זו, מבוסס על התפיסה שלפיה "לא המדינה מקנה ליהודי חוץ-לארץ זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי" (כלשונו של ראש-הממשלה דוד בן-גוריון בפתח הדיון בהצעת חוק השבות (ד"כ 3.7.1950, עמ' 2037-2036)); וראו לעניין זה אף את דברי השופט חשין:
"נעיר בדרך אגב, כי בניסוחו של סעיף 4 כָּשַל המחוקק בלשונו. אין יהודי 'שעלה לפי חוק זה'. יהודים עלו ועולים ארצה לא 'לפי חוק זה' ולא לפי חוק אחר; יהודים עלו ועולים ארצה מתוך שנפשם ערגה לעלות, בגעגועיהם לעלות, בכיליון-נפש לעלות או מתוך שברחו ממשנאיהם; בא חוק השבות והצמיד זכות משפטית לעלייה ארצה, זכות הנספחת לזכותו הטבעית וההיסטורית של כל יהודי" (עניין סטמקה, בפס' 26)).
19. לנוכח האמור, אף ששיקולים שנוגעים למוסד המשפחה הם חשובים כשלעצמם, אני סבורה כי אין בהם כדי להוביל להרחבת זכות השבות כך שתחול גם ביחס לאלמנת צאצא; הרחבה כאמור אינה מתיישבת עם מהותו של חוק השבות, עם תכליותיו ועם ההצדקות לו (ראו והשוו: גביזון, בעמ' 77-73).
20. לצד זאת יודגש, כי מסקנתי שלפיה אלמנת הצאצא איננה זכאית שבות, אינה שוללת ממנה את האפשרות לקבל מעמד בישראל. כידוע, המקורות היהודיים משופעים בציוויים הנוגעים לחובה המיוחדת לפעול ברגישות ביחס לאלמנות, לנוכח הפְּגִיעוּת הנלווית לעתים למצבן (ראו, למשל, את הציווי "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב 21)). עלינו להישמר, אפוא, מפני הקשיית הלב ביחס לאלמנות המבקשות לקבל מעמד בישראל בשל הקשר שלהן לעם היהודי, גם אם לא מדובר בקשר אשר מצדיק הענקת זכות שבות. עם זאת, המסגרת הנורמטיבית המתאימה למתן המעמד במקרים מעין אלה אינה חוק השבות, אלא חוק האזרחות, התשי"ב-1952 וחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (ראו: עניין גורודצקי, בפס' 39 וההפניות שם).
21. לסיכום, חוק השבות הוא אחד הסממנים החקיקתיים המובהקים ביותר לאופייה היהודי של מדינת ישראל. הוא מבטא תפיסה שורשית של העם בישראל בנוגע לזיקה העמוקה שבין העם היהודי כולו לבין ארץ ישראל. טעמים שונים הביאו את המחוקק להרחיב את הזכות המוקנית ליהודי לפי חוק השבות גם לבני משפחה של יהודי; אך פרשנות החוק בהתאם ללשונו ולתכליתו תוחמת את גבולות ההרחבה האמורה, ומלמדת כי החוק אינו מכיר בזכות השבות של אלמנת צאצא של יהודי.