בבית המשפט העליון
דנג"ץ 7335/21
לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופטת (בדימ') ע' ברון
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופטת י' וילנר
המבקשים: 1. שרת הפנים
2. מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה
נ ג ד
המשיבים: 1. ראיסה מרינצ'בה
2. ז'אנה מרינצ'ב
3. איליה מרינצ'ב
4. יארין גרשמן
5. המרכז לסיוע משפטי לעולים
6. גלובל עלייה
7. טטיאנה שפונט
8. טטיאנה סלזנובה
דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון (כב' השופטים י' עמית, ע' ברון וד' מינץ) בבג"ץ 1775/19 מיום 29.8.2021
תאריך הישיבה: כ"ח באדר התשפ"ג ) 21.3.2023)
בשם המבקשים: עו"ד יצחק ברט
בשם המשיבים 6-1: עו"ד ניקול מאור; עו"ד נעמי קסל
בשם המשיבות 8-7: עו"ד אלכסנדר זרנופולסקי
פסק-דין
ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן:
דיון נוסף בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 1775/19 מרינצ'בה נ' שר הפנים מיום 29.8.2021 (השופטים י' עמית, ע' ברון וד' מינץ; להלן: פסק הדין נושא הדיון הנוסף). במוקד הדיון השאלה האם אלמנה של בנו או נכדו של יהודי זכאית למעמד עולה בישראל מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות או החוק).
פתח דבר
1. סעיף 4א(א) לחוק השבות מעגן את זכאותו של בן משפחתו של יהודי לעלות לישראל מכוח החוק, אף שקרוב המשפחה אינו יהודי לפי ההגדרה שקבועה בסעיף 4ב. בין בני המשפחה שבסעיף זה נמנות גם בנות הזוג של ילד ושל נכד של יהודי. סעיף 4א(ב) לחוק ממשיך וקובע כי "אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו". השאלה שבמוקד ההליך שלפנינו היא האם יש לראות באלמנת בנו או נכדו של היהודי (להלן גם: אלמנת זכאי שבות) כ"בת זוגו" הבאה בגדרי סעיף 4א(א); או שמא סעיף 4א(ב) יוצר הסדר שלילי לעניין זכאותה של אלמנת זכאי שבות, במובן זה שבשונה מפטירתו של היהודי, פטירתו של זכאי השבות מוציאה את האלמנה מקרב הזכאים למעמד לפי החוק.
רקע עובדתי
2. המשיבה 1 והמשיבות 8-7 (להלן ביחד: המשיבות) הן אלמנות של בנים ליהודים, שבקשותיהן למעמד מכוח חוק השבות נדחו על ידי המבקשים (הם שרת הפנים ומנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה; להלן גם: המדינה).
המשיבה 1 היא אזרחית אוקראינה ילידת שנת 1955. בשנת 1983 נישאה לבן לאב יהודי, ולבני הזוג נולדו 4 ילדים משותפים. כעולה מהעתירה, ילדי בני הזוג התחנכו במוסדות יהודיים באוקראינה. שלושה מתוך ארבעת ילדיהם עלו לישראל מתוקף היותם נכדים ליהודי, ואף שירתו בצבא (הם המשיבים 4-2). בת נוספת של בני הזוג נותרה באוקראינה, והיא אינה בקשר עם יתר המשפחה. כנטען, בני הזוג שמרו על קשרי זוגיות עד למותו של הבעל, על אף שהתגרשו בשנת 1988 "באופן פורמלי" לשם שמירה על זכויותיו של הבעל בדירת אמו; בשנת 2013 נישאו בני הזוג בשנית ונותרו נשואים עד למותו של הבעל בשנת 2016. בשנת 2018 המשיבה 1 נכנסה לישראל באשרת תייר והגישה בקשה לקבלת מעמד עולה. ביום 18.12.2018 נדחתה בקשתה, תוך שצוין כי:
"[...]
על פי חוק השבות, מעמד עולה ניתן לאלמן/ה ליהודי בלבד.
מאחר ובן זוגך המנוח היה בן לאב יהודי, אינך זכאית עליה מכוח חוק השבות.
אי לכך הבקשה נדחית.
[...]".
לצד זאת, הוצע לה להגיש בקשה להסדרת מעמדה מכוח נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0036 "נוהל מתן מעמד להורים לחייל/ים" (22.5.2022) (להלן: נוהל הורה חייל). ערר שהגישה על החלטה זו נדחה ביום 5.2.2019, תוך שהובהר כי ההחלטה התקבלה בהתאם להנחיה בנושא מתן מעמד לאלמנות זכאי שבות. כנטען, הבקשה לקבל את ההנחיה האמורה נדחתה בטענה שמדובר ב"הנחיה פנימית שאין להפיץ ברבים" (סעיף 24 לכתב העתירה בבג"ץ 1775/19).
המשיבה 7 היא אזרחית אוקראינה ילידת שנת 1968. בשנת 1988 נישאה לבנו של יהודי, גם הוא אזרח אוקראינה. לבני הזוג ילדה משותפת, והם חיו יחד עד למותו של הבעל בשנת 2011. בשנת 2015 עלתה בתם של בני הזוג לישראל וקיבלה מעמד כנכדה ליהודי, ובשנת 2017 נולד לה בן – הוא נכדה של המשיבה 7. באותה שנה נכנסה המשיבה לישראל באשרת תייר, ובהמשך ביקשה לקבל מעמד מכוח חוק השבות כאלמנת בנו של יהודי. בחודש אפריל 2018 בקשתה סורבה. ערר פנימי שהוגש על החלטה זו נדחה בחודש אוקטובר 2018, בנימוק שאלמנת זכאי שבות אינה באה בגדרי החוק, בשונה מאלמנתו של יהודי. המשיבה 7 פנתה לממונה על חופש מידע ברשות האוכלוסין וההגירה בבקשה לקבל את הנוהל הרלוונטי בעניין אלמנות של בנים ליהודים, אך נמסר לה כי לא קיים נוהל אשר מסדיר את הנושא, והיא הופנתה לפסק הדין בבג"ץ 848/16 דידנקו נ' שר הפנים (1.6.2017) (להלן: עניין דידנקו), שבמסגרתו נמחקה בהסכמה עתירתה של אלמנת זכאי שבות.
המשיבה 8 היא אזרחית אוקראינה ילידת 1966. בשנת 1990 נישאה לבנו של יהודי, ולבני הזוג נולדה ילדה משותפת. בשנת 2005 נפטר בעלה, ובשנת 2016 בתם עלתה לישראל כנכדה ליהודי. בשנת 2018 נכנסה המשיבה לישראל באשרת תייר, והגישה מעמד לקבלת מעמד מכוח חוק השבות. בשנת 2019 נדחתה בקשתה, וערר פנימי שהוגש על החלטה זו נדחה. כעולה מהחומרים שלפניי, ביום 19.9.2019 (לאחר שהוגשה העתירה בעניינה אך בטרם ניתן פסק הדין) יצאה המשיבה מישראל ולא שבה, וזאת על מנת לקבל טיפולים רפואיים באוקראינה, הואיל שלא הייתה זכאית למימון הטיפולים הרפואיים בישראל.
לשלמות התמונה יוער כי ארגון "נתיב", הפועל מטעם המדינה בקרב יהודים ובני משפחותיהם במדינות ברית המועצות לשעבר, אישר בעבר בקשות למעמד עולה שהוגשו מטעם אלמנות של זכאי שבות (המדינה הוסיפה כי למיטב ידיעתה הסוכנות היהודית לא נהגה כך). בשנת 2016 גובשה המדיניות העדכנית של המדינה, שלפי פרשנותה, אלמנת זכאי השבות אינה באה בגדרי חוק השבות.
3. בעקבות החלטות אלו הוגשו שתי עתירות לבית משפט זה (בג"ץ 1775/19 שהוגש על ידי המשיבים 4-1, יחד עם שני ארגוני סיוע לעולים: המרכז לסיוע משפטי לעולים וגלובל עלייה, הם המשיבים 6-5; ובג"ץ 2309/19 בעניינן של המשיבות 8-7). לאחר הגשת העתירות ועובר למתן פסק דין, חידדה רשות האוכלוסין וההגירה את הנחיותיה בעניין מתן מעמד לאלמנת זכאי שבות. בהקשר זה הפנתה המדינה למסמך שכותרתו "תיקון – חידוד הנחייה בנושא מתן מעמד לאלמנות לזכאי שבות" מיום 28.10.2019, שנחתם על ידי מנהלת אגף אשרות וזרים ברשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הנחיית רשות האוכלוסין וההגירה או ההנחיה; ההנחיה צורפה להשלמת הטיעון מטעם המדינה מיום 2.2.2023). לפי ההנחיה, אלמנת בנו של יהודי שיש לה ילדים משותפים עמו, ואשר לא היה לה בן זוג חדש מאז שנפטר, עשויה להיות זכאית למעמד בישראל – בשים לב למצב הדברים בעניין ילדיהם המשותפים. ככל שכל הילדים המשותפים של בני הזוג הם בעלי מעמד עולה ושוהים בישראל, ניתן לאשר לה רישיון מסוג א/5 שיוארך מעת לעת עד לתקופה של 5 שנים, ולאחריהן ניתן לאשר לה מעמד של תושב קבע. לעומת זאת, מקום שבו חלק מהילדים שוהים בישראל וחלק מהילדים שוהים מחוץ לישראל, ניתן לאשר לה רישיון מסוג ב/1 לתקופה של שנתיים ולאחר מכן רישיון מסוג א/5 שיוארך בכל שנה ועד לתקופה של 5 שנים. ביחס לשני המצבים האמורים הודגש כי יש לבחון בכל שלב האם חל שינוי נסיבות, ובתוך כך האם ילדי האלמנה ממשיכים לשהות בישראל ואם מרכז חייה עודנו בישראל. אשר לאלמנתו של נכד ליהודי, נקבע כי ככלל היא אינה זכאית לרישיון שהייה בישראל או למעמד כלשהו; ככל שישנן נסיבות חריגות, תועבר הבקשה לבחינת מטה מינהל האוכלוסין.
פסק הדין נושא הדיון הנוסף
4. ביום 29.8.2021 ניתן פסק דינו של בית משפט זה אשר קיבל את העתירות (השופטים י' עמית וע' ברון, נגד דעתו החולקת של השופט ד' מינץ). כאמור, במוקד העתירות עמדה שאלת פרשנותו של סעיף 4א(א) לחוק השבות. עמדת המדינה הייתה כי פרשנות לשונית ותכליתית של החוק מלמדת כי אלמנות של זכאי שבות אינן באות בגדרו. זאת מאחר שסעיף 4א(ב) לחוק, אשר קובע כי אין נפקא מינא אם היהודי עודו בחיים, לא חל במצב הדברים שבו בן או נכד של יהודי נפטר. לעומת זאת, לעמדת המשיבים, לא ניתן ללמוד מלשון החוק על כוונה להבחין בין אלמנה של יהודי לבין אלמנה של זכאי שבות, וכי תכליות החוק אף הן תומכות בפרשנות שלפיה אין מקום לאמץ הבחנה כאמור.
5. בפתח פסק דינו, קבע השופט י' עמית כי לשון הסעיף יכולה לשאת הן את פרשנות המדינה, הן את פרשנות המשיבים. משכך, פנה לבחון את תכלית החקיקה. אשר לתכלית הסובייקטיבית, צוין כי בחינת ההיסטוריה החקיקתית מעלה כי המצב העיקרי שאותו ראה המחוקק בעת חקיקת סעיף 4א(ב) לחוק היה המצב שבו היהודי הוא שנפטר, ואת עלייתם של שני דורות של צאצאיו ארצה. לצד זאת, צוין כי ההתבטאויות בהליך החקיקה מלמדות על כוונה להקנות לבני משפחתו של היהודי זכות שבות שאינה תלויה בנוכחותו הפיזית של היהודי, בשל קרבתם שלהם לעם היהודי; וכי אמירותיהם של חלק מהמשתתפים מלמדות על כך שהאפשרות שאלמנת זכאי השבות תעלה לישראל לאחר פטירתו של היהודי ושל זכאי השבות עמדה לנגד עיני המחוקק, ושאיפתו הייתה כי החוק יחול אף בנסיבות אלה. לאחר מכן, עמד השופט עמית על השוני בין זכותו של בן זוג לפי סעיף 4א(א), לבין זכותו של צאצא. צוין כי זכות שניתנת לצאצא נגזרת מזכות אבות, בעוד שזכות בן הזוג מקורה בקרבת חיתון. בנוסף, לעמדתו, ככל שמתרחקים מ"מעגלי קרבה" ליהודי, כך נחלשת זיקתם של בני משפחתו אליו ולעם היהודי בכלל. כמו כן, קשר הזוגיות הוא בר ניתוק ואינו מתגבש באופן אוטומטי. נוכח דברים אלה, השופט עמית היה אמנם נכון להניח כי זכותו של צאצא של יהודי חזקה יותר מזכותו של בן זוג, ואולם לשיטתו אין בכך לשלול את הפרשנות שלפיה אלמנת זכאי שבות זכאית למעמד מכוח החוק. זאת מאחר שהחוק מניח שאלמנתו של היהודי קשורה למשפחת היהודי ולעם היהודי, ואין לשלול באופן גורף קשר זה גם כאשר מדובר באלמנת זכאי השבות.
6. השופט עמית הוסיף וקבע שפרשנות שלפיה אלמנת זכאי השבות באה בגדרי החוק תגשים חלק מתכליותיו של סעיף 4א(א), ובהן הענקת מעמד לבני משפחתו של היהודי בשל קרבתם לעם היהודי; מתן אפשרות לאלמנה להצטרף לעם היהודי כהגדרתו ההלכתית ולהפוך לחלק ממנו; מתן מענה למתח הקיים בין ההגדרה ההלכתית למונח יהודי לבין ההגדרה הלאומית; וכן הגשמת הזכות לחיי משפחה והשוואת מעמדה של האלמנה למעמד של ילדיה, אף שצוין כי לא זו המשפחה המעורבת שאליה מכוונת מטרתו העיקרית של החוק. לצד זאת, לעמדתו של השופט עמית, הענקת מעמד לאלמנת זכאי השבות מתרחקת מגרעינו הקשה של חוק השבות ומתכליתו הבסיסית – עידוד עלייתם של יהודים ארצה. חרף זאת צוין כי סעיף 4א(ב) קובע כי בני המשפחה הלא יהודיים זכאים לעלות לישראל גם אם הם לא נלווים ליהודי, בנסיבות שבהן מימוש זכותם לא יוביל לעליית יהודים לישראל. בהמשך, הוסיף השופט עמית והתייחס לשיקולים נוספים שיש בהם להשליך על הפרשנות הראויה בנסיבות העניין. בין היתר, צוין כי עד לשנת 2016 אישרו חלק מהגורמים הפועלים מטעם המדינה בקשות של אלמנות של זכאי שבות, כמפורט לעיל. השופט עמית סבר כי אמנם רשות מינהלית רשאית לשנות את האופן שבו היא מפרשת את סמכותה בהתקיים טעם ענייני, אך מצא כי יש בצירוף הנסיבות במקרה דנן להפחית מהמשקל שיש ליתן לעמדתה הפרשנית של המדינה "שמא אף להפך" (שם, פסקה 54), וכי לכך יש להוסיף את העובדה שהמדינה נמנעה מלפרסם את מדיניותה העדכנית. כמו כן, קבע השופט עמית כי אף שהנחיית רשות האוכלוסין וההגירה נותנת מענה מסוים לחלק מהמקרים שבהן עסקינן, אין בכך להכריע ביחס לפרשנות הראויה לחוק השבות.
7. בשים לב לאמור, קבע לבסוף השופט עמית כי אין לשלול באופן גורף את תחולת חוק השבות ביחס לאלמנת זכאי השבות. הודגש כי אין משמעות הדבר שזכאותה מתגבשת באופן אוטומטי, אלא שהשאלה האם יש לראות באלמנה כבת זוגו של זכאי השבות וכן האם מתן מעמד לאלמנה תקיים את תכליות החוק – תלויה בנסיבות המקרה. לעמדתו, רק אלמנה המקיימת קשר גורל עם העם היהודי, וניתן לראות בה כבת זוגו של זכאי השבות, תבוא בגדרי החוק. השופט עמית הפנה לפסק הדין בבג"ץ 6247/04 גורודצקי נ' שר הפנים (23.3.2010) (להלן: עניין גורודצקי), במסגרתו נקבע כי אלמנת היהודי לא תהיה זכאית למעמד במקרה שנישאה מחדש, וקבע כי יש להחיל קביעה זו גם בעניינה של אלמנת זכאי השבות. בנוסף לכך, נקבע שניתן יהיה להתחשב בנסיבות נוספות שיש בהן ללמד על הקשר בין בני הזוג ועל זיקת האלמנה ליהודי וליהדות, ובהן: תקופת הקשר הזוגי; משך הזמן שחלף בין פטירת זכאי השבות למועד העלייה; קיומם של ילדים משותפים וילדים זכאי שבות בפרט; וכן עלייתם של הילדים ארצה. נוכח האמור, קבע השופט עמית כי יש לקבל את העתירות וליתן למשיבות מעמד מכוח חוק השבות.
השופטת ע' ברון הצטרפה לתוצאת פסק דינו של השופט י' עמית. בפסק דינה הבהירה השופטת ברון כי לשיטתה, לשונו הברורה של סעיף 4א(א) מקנה לכל אחד מזכאי השבות שנכללים בו זכות עצמאית ושוות ערך, הנובעת במישרין מזיקתם ליהודי ומקשרי המשפחה שהם מקיימים עמו. צוין כי אין בלשונו של הסעיף אחיזה לקיומו של מדרג בעניין טיב או עוצמת הזכויות שנתונות לזכאים לפי החוק. לעמדתה, תכליות החוק, שעניינן הבטחה כי משפחות מעורבות לא יימנעו מלעלות לישראל מחשש לגורל בני המשפחה הלא יהודיים, ומניעת קרע בין בני משפחה יהודים שמבקשים לממש את זכות השבות לבין בני המשפחה הלא יהודיים, מתקיימות ביחס לכל אחד מזכאי השבות בהיותם בני משפחה אחת. בהתאם לכך, לשיטתה, גם לבת זוגו של ילד של יהודי נתונה זכות שבות עצמאית שנובעת מכך שהיא בת משפחתו של היהודי – ואין נפקות לשאלה אם מקור הקשר המשפחתי הוא בקשר זוגיות או בקשר דם. עוד הודגש כי עצם פטירתו של הבן של היהודי אינה מנתקת את אלמנתו ממשפחתו של בן זוגה. לעמדתה, סעיף 4א(ב) לחוק לא יוצר הסדר שלילי לעניין זכאותה של אלמנתו של בן של יהודי. עוד הובהר כי אף שייתכנו מקרים שבהם פטירתו של בן של יהודי תביא להתפרקות התא המשפחתי ולניתוקה של בת זוגו ממשפחתו – לדוגמה כאשר האלמנה נישאה מחדש, נקודת המוצא היא כנות הקשר המשפחתי, והנטל להוכיח כי האלמנה התנתקה ממשפחתו של בן זוגה מוטל על הטוען לכך.
בדעת המיעוט, קבע השופט ד' מינץ כי דין העתירות להידחות, מאחר שפרשנות סעיף 4א(א) לחוק השבות מוליכה למסקנה שלפיה אלמנתו של זכאי שבות לא באה בגדרי החוק. לשיטתו, די בפרשנות לשונית על מנת להגיע למסקנה זו. השופט מינץ מצא כי בסעיף 4א(א) נכללו שלוש קטגוריות של זיקה ליהודי: ילד ונכד של יהודי; בן זוג של יהודי; בן זוג של ילד או של נכד ליהודי. לגישתו, סעיף 4א(ב) מבחין בין הקטגוריות השונות – וקובע כי זכאותו של מי שיש לו זיקה ישירה ליהודי אינה ניטלת ממנו אך בשל פטירתו של היהודי. צוין שככל שהמחוקק היה מבקש להרחיב את מעגל הזכאים מכוח חוק השבות, היה נוקט בסעיף 4א(ב) לחוק בלשון "אין נפקא מינה אם אדם שמכוחו נתבעת זכות [...] עודו בחיים". השופט מינץ המשיך וקבע כי בכך נקבע הסדר שלילי לעניין זכאותה של אלמנת הבן או הנכד, המלמד על שתיקה מדעת של המחוקק, שהתכוון להוציא אותה מגדרי חוק השבות.
מעבר לצורך לשיטה זו, התייחס השופט מינץ גם לתכלית החקיקה, ומצא שאף היא מובילה לאותה תוצאה. לעמדתו, קיימת הבחנה מהותית ומשמעותית בין הרחבת מעגל הזכאים שיש ביניהם קשרי דם לבין הרחבתו למי שחיבורו ליהדות נובע מקשרי חיתון. עוד צוין כי זכותו של בן זוג היא חלשה יותר מזכותו של אדם אשר קונה את זכאותו בשל קשר דם שיש לו עם יהודי, וזו אינה ניתנת לערעור; בנוסף, בן הזוג נעדר זכות אבות וזיקתו תלויה בקשר הסכמי עם זכאי השבות או עם היהודי. צוין כי בהעדר קשר בין בני הזוג, התכלית שעניינה עידוד העלייה ארצה אינה מתקיימת. לעמדתו, אין מקום להבחין בהקשר זה בין מצב הדברים שבו זכאי השבות נפטר לבין מצב הדברים שבו זכאי השבות ובן הזוג נפרדו. השופט מינץ סבר כי אימוץ העמדה של השופט עמית שלפיה זכותה של אלמנת זכאי השבות תלוית נסיבות היא מוקשית, וסוטה מהכלל שלפיו יש לשאוף להשגת ודאות משפטית.
ביום 22.9.2022 הורתה הנשיאה א' חיות על קיומו של דיון נוסף בפסק הדין.
טענות הצדדים
8. המדינה טוענת כי הזכות לשבות קבועה בחוק השבות בנתון לסייגים הקבועים בו במפורש ולעריכת בדיקות עובדתיות שעניינן התקיימות התנאים שקבועים בחוק. על אף זאת, פסק הדין נושא הדיון הנוסף מקנה לה שיקול דעת מהותי לבחון האם יש להיענות לבקשה פרטנית של אלמנה, מקום שהיא עצמה אינה סבורה שנתון לה שיקול דעת כאמור. עוד נטען כי ההלכה שנקבעה סותרת את ההלכה הקיימת, שכן הפרשנות אותה מציגה המדינה בהקשרנו הוצגה במספר הליכים ובית המשפט לא מצא להתערב בה. עוד נטען כי ההלכה שנקבעה אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה בעניין גורודצקי.
לגופם של דברים, המדינה סומכת ידה על עמדתו של השופט ד' מינץ ומבקשת לאמצה. לשיטת המדינה, לשון הסעיף אינה סובלת את הפרשנות שלפיה אלמנתו של זכאי שבות באה בגדרי חוק השבות. לטענתה נוכח הוראה מפורשת לעניין זכאותה של אלמנה של יהודי ובהעדרה של קביעה דומה, סעיף 4א(ב) הוא בבחינת הסדר שלילי. עוד נטען כי קביעתו של סעיף זה מלמדת כי המחוקק סבר שהמונח "בן זוג" כשלעצמו לא כולל את המונח אלמנה. במישור התכלית הסובייקטיבית, נטען כי עיון בהיסטוריה החקיקתית מעלה כי המצב העיקרי שעמד לנגד עיני המחוקק היה פטירת היהודי ועליית משפחתו הקרובה לישראל, להבדיל מפטירת בנו או נכדו. עוד הודגש כי פרשנות המדינה תואמת גם את תכליתו האובייקטיבית של הסעיף, מאחר שככלל, מתן מעמד לאלמנת זכאי השבות לא תעודד את עלייתם של יהודים לישראל. כנטען, לתכלית זו ניתן מעמד חוקתי במסגרת סעיף 5 לחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. המדינה מוסיפה כי במקרים שבהם התכלית של עידוד עלייתם של יהודים מתקיימת, הנחיית רשות האוכלוסין וההגירה נותנת מענה מספק. עוד הודגש כי לעמדת המדינה, זכאותו של בן זוג מכוח החוק אינה זהה באופייה לזכאותו של יהודי או של צאצא של יהודי, שכן היא תלויה בזכותו של היהודי ונובעת ממנה. לשיטתה, קיים מדרג בין זכאי השבות המנויים בסעיף 4א(א), כשזכותם של בני זוג היא חלשה יותר מזכותם של צאצאים של יהודי. לשיטת המדינה, הדבר נכון כאשר מדובר בבן זוג של יהודי, ומקל וחומר כאשר מדובר בבן זוג של זכאי שבות.
9. המשיבים 6-1 טוענים, בעיקרם של דברים, כי אין מקום להתערב בפסק הדין נושא הבקשות לדיון נוסף. כנטען, הפרשנות שאומצה בפסק הדין היא הפרשנות הראויה, והיא נתמכת הן בלשון הסעיף, הן בתכליתו. לגישתם, החוק מקנה זכאות ליהודי ולבני משפחתו המעורבת הכוללת שלוש דורות, מתוך מטרה לאפשר לכל מי שקשר את גורלו לגורל העם היהודי לעלות לישראל. נטען כי תכלית זו מתגשמת גם כאשר מדובר באלמנה של זכאי שבות. הודגש כי במקרים רבים בקרב יהודי התפוצות, בן לאב יהודי מזוהה כיהודי ומתקבל ככזה על ידי הקהילה היהודית – וכך גם בני משפחתו הגרעינית. לטענתם, הדבר נלמד גם מנסיבותיה האישיות של המשיבה 1, שלאחר נישואיה אימצה אורח חיים יהודי, כאשר שלושה מתוך ארבעת ילדיה עלו לישראל והתגייסו לצבא. עוד הודגש כי המדינה פיתחה תכניות רבות שמטרתן לעודד עליית נכדים ליהודי, במטרה שאלה יובילו לעליית הוריהם. המשיבים דוחים את העמדה שלפיה קיים מדרג בין זכאי השבות שמנויים בסעיף 4א(א) וטוענים כי גם לבני הזוג נתונה זכות עצמאית ושוות ערך. לשיטתם, פרשנות המדינה עשויה לסכל עלייתם של צאצאים ליהודי – כדוגמת נכדים קטינים ליהודי במצב שבו אמם היא אלמנת בנו של יהודי, ולא תוכל לקבל אשרת עולה לפי פרשנות המדינה. עוד הודגש כי אין בפתרונות החלופיים שהוצגו על ידי המדינה כדי ליתן מענה הולם לאלמנות של זכאי שבות.
המשיבות 8-7 מצטרפות לעמדת המשיבים 6-1 וגורסות כי פרשנות שופטי הרוב בפסק הדין מתיישבת עם האופן שבו פורש המונח "בן זוג" בדברי חקיקה אחרים. כנטען, סעיף 4א(ב) קובע כי זכותם של בני המשפחה ובהם בת הזוג של הילד או של הנכד, עומדת להם במנותק משאלת מימוש הזכות על ידי יהודי, שהוא מקור זכותם של כלל בני המשפחה. המשיבות מדגישות כי הקשר הרגשי והמשפחתי בין בני הזוג ממשיך להתקיים אף לאחר שבן הזוג נפטר, וכי יש ליתן משקל לכך שבפועל במדינות ברית המועצות לשעבר השיוך הדתי-לאומי נקבע לפי האב. לשיטתן, עמדת המדינה שלפיה קיים שוני עקרוני בין זכאותן של בנות זוג לפי החוק לבין זכאותם של צאצאים עשויה להיות בעלת השלכת רוחב בהקשרים אחרים. עוד נטען כי יש ליתן משקל לכך שעד שנת 2016 בקשות של אלמנות זכאי שבות לקבל מעמד מכוח החוק נענו בחיוב. משכך, מדיניות משרד הפנים מובילה לשיטתן לפגיעה בשוויון.
10. יוער כי המדינה לא ביקשה את עיכוב ביצועו של פסק הדין – ובהתאם, כעולה מהחומרים שלפניי, למשיבות 1 ו-7 הוקנתה אזרחות ישראלית, ואילו למשיבה 8 טרם ניתנה אזרחות כאמור בשל שהייתה באוקראינה כפי שפורט לעיל (וראו: סעיף 14 לתגובת משיבות 8-7 לעתירה לקיום דיון נוסף מיום 22.4.2022).
ביום 21.3.2023 קיימנו דיון שבמהלכו ציינו המשיבים כי בעקבות פסק הדין, בעת בחינת בקשותיהם של אלמני זכאי שבות המדינה בוחנת זיקתם לעם היהודי בהקשר של קיום המסורת היהודית (פרוטוקול הדיון, בעמ' 10, ש' 7-4). המשיבים הפנו להחלטה מיום 20.3.2023 של מרכזת מרשם ומעמד ברשות האוכלוסין וההגירה, שבמסגרתה אלמן של בת של יהודי התבקש לספק פרטים נוספים על אורח חייו בטרם תתקבל החלטה בעניין זכאותו לפי החוק, ובהם האם היה חבר פעיל בבית הכנסת וכן מדוע לאחר פטירת אשתו לא המשיך לחגוג את החגים היהודים. המשיבים טענו כי עיקרו של המבחן שהציג השופט י' עמית בפסק דינו נוגע לטיב הקשר בין בני הזוג ואינו מכוון לקיום אורח חיים יהודי. נוכח האמור, הוסיפו וביקשו שגדרי שיקול הדעת הנתון למדינה יובהר במסגרת פסק הדין בדיון הנוסף.
דיון והכרעה
11. השאלה שעומדת לפתחנו היא אפוא אם אלמנתו של זכאי שבות זכאית למעמד מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות. אקדים אחרית לראשית ואומר כי הגעתי למסקנה שיש להשיב לשאלה האמורה בחיוב, והכל כפי שיתואר להלן. מתווה הדיון יהיה כדלקמן: תחילה אציג את התשתית הנורמטיבית לעניין סעיף 4א לחוק השבות וכן את התשתית המשפטית למלאכת הפרשנות התכליתית. בהמשך אפנה לבחינת פרשנותו של סעיף 4א לחוק השבות.
בפתח הדברים, אבקש להתייחס לטענת המדינה שלפיה פסק הדין נושא הדיון הנוסף סותר במשתמע הלכה קיימת. בהקשר זה הפנתה המדינה לשני פסקי דין במסגרתם נמחקו בהסכמה עתירות של אלמנות של זכאי שבות (בג"ץ 4683/18 נצ'פורנקו נ' שר הפנים (5.12.2019); (להלן: עניין נצ'פורנקו); עניין דידנקו). המדינה טענה כי מאחר שפרשנותה אשר שוללת את תחולת סעיף 4א(א) ביחס לאלמנות של זכאי שבות הוצגה בהליכים אלו, ובית המשפט לא מצא להתערב בה, ההלכה שנקבעה בפסק הדין נושא הדיון הנוסף סותרת הלכות קיימות – גם אם לא מפורשות. אין בידי לקבל טענה זו של המדינה. הן בעניין נצ'פורנקו, הן בעניין דידנקו העתירות נמחקו בהסכמת העותרות. ברי כי מקום שבו העותר לא עומד עוד על עתירתו לאחר שנמצא פתרון שמוסכם עליו, אין במחיקת העתירה לבקשתו משום הבעת עמדה, ולו משתמעת, לגופן של הטענות שהועלו על ידי הצדדים.
התשתית הנורמטיבית
12. חוק השבות הוא אחד מהחוקים היסודיים של מדינת ישראל ומהווה ביטוי מובהק להיותה מדינה יהודית, לצד היותה מדינה דמוקרטית. פעמים רבות הדגיש בית משפט זה את חשיבותו וייחודו של החוק, שמבטא את זכות ההגדרה העצמית של עם ישראל ושיש בו להגשים את הייעוד המרכזי של המדינה, כמדינת קיבוץ גלויות (בג"ץ 2597/99 טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נח(5) 412, 426-427 (2004) (להלן: עניין טושביים); כן ראו: בג"ץ 1188/10 פוזרסקי נ' משרד הפנים, פסקה 20 (31.7.2013) (להלן: עניין פוזרסקי); עניין גורודצקי, פסקה 15; בג"ץ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(4) 793, 845 (1989) (להלן: עניין ברספורד); מיכאל קורינאלדי חידת הזהות היהודית – חוק השבות – הלכה למעשה 13 (2001) (להלן: קורינאלדי)). סעיף 1, הוא "סעיף התשתית" של החוק, קובע את זכותו של יהודי לעלות לישראל. אשרת עולה או תעודת עולה תינתן ליהודי אשר "הביע את רצונו להשתקע בישראל" (סעיפים 2 ו-3 לחוק). זאת, למעט אם מצא שר הפנים כי המבקש מקיים את אחד הסייגים הקבועים בסעיף 2(ב) לחוק, הכוללים פעילות נגד העם היהודי; אפשרות לסיכון בריאות הציבור או ביטחון המדינה; וכן עבר פלילי שעלול לסכן את שלום הציבור. סעיף 2(א) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות) מוסיף וקובע כי עולה לפי חוק השבות זכאי לאזרחות ישראלית. מלבד הסייגים שפורטו כאמור, ובשונה משיקול הדעת הרחב שנתון לשר הפנים בהפעלת סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, שיקול הדעת המוקנה לצורך הפעלת חוק השבות הוא מצומצם. בעניין סטמקה התייחס לכך השופט מ' חשין בדברים הבאים:
"זכות השבות מוענקת ליהודי – באשר יהודי הוא – והמאפיין העיקרי של הזכות הוא הנחרצות שבה, זכות שהיא כמעט זכות אבסולוטית. כל יהודי, באשר הוא שם, יכול וזכאי – לרצונו בלבד – לממש את זכות השבות, הזכות של 'ושבו בנים לגבולם'. לבד מאותם חריגים – מצומצמים בהיקפם – אין להתנות על הזכות ואין לרשות שיקול-דעת אם תעניק, ואם לא תעניק זכות של שבות ליהודי המבקש לעלות ארצה. נחרצותה זו של הזכות מקורה בייחודיות שבה, בהיותה הביטוי המוחשי לקשר בין היהודי – באשר הוא – לבין ארץ-ישראל. יהודי מן ה'גולה' המבקש להשתקע בארץ, אין הוא מהגר; 'עולה' הוא ארצה, 'שב' הוא ארצה, בבחינת ושבו בנים לגבולם" (בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 751 (1999) (להלן: עניין סטמקה; בקשה לדיון נוסף נדחתה – דנג"ץ 3063/99 רביניקוב נ' שר הפנים (22.8.2000) (להלן: דיון נוסף סטמקה)).
13. סעיף 4ב מגדיר יהודי לצרכי החוק כמי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר, ואינו בן דת אחרת. ואולם, כאמור, זכות השבות אינה נתונה אך ליהודי, אלא גם לבני משפחתו הלא יהודיים. זכותם של בני המשפחה קבועה בסעיף 4א לחוק. נוכח חשיבות הוראות הסעיף לענייננו, אביאן כלשונן: