בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2457/24
לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא יצחק עמית
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופט אלכס שטיין
המערערים: עוז רחמים ו-19 אח'
נגד
המשיבים: 1. עו"ד אלונה בומרגטן נאמנת בחדל"ת
2. בונה הצפון חברה לקבלני בנין עכו בע"מ
3. ממונה על חדלות פירעון – מחוז חיפה והצפון
4. בנק הפועלים בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' טאובר, סג"נ) מיום 9.1.2024 (עחד"ת 33701-09-23); וכן על החלטתו של בית המשפט מיום 6.6.2022 (חדל"ת 42134-04-22) [נבו].
בשם המערערים:
עו"ד אייל ורדי גלר
בשם משיבה 1: בעצמה; עו"ד ירון רוסמן
בשם משיבה 2: עו"ד חובב ביטון
בשם משיב 3: עו"ד רועי נירון
בשם משיב 4: עו"ד אורי גאון
פסק-דין
השופט דוד מינץ:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' טאובר, סג"נ) מיום 9.1.2024 (עחד"ת 33701-09-23) בו נדחה ערעור המערערים על החלטות מנהלת ההסדר של חברת בונה הצפון חברה קבלני בנין בעכו בע"מ (להלן: מנהלת ההסדר ו-החברה, בהתאמה) מיום 11.6.2023 ומיום 29.6.2023; וכן על החלטתו של בית המשפט מיום 6.6.2022 (חדל"ת 42134-04-22) [נבו].
הרקע לערעור
1. המערערים הם בעלי דירות אותן רכשו במסגרת הסכם מכר שנערך בינם לבין החברה, בפרויקט שהוקם על ידי החברה ביהוד-מונסון (להלן: הפרויקט) במהלך השנים 2017-2016 (להלן: הסכם המכר). הפרויקט התנהל כפרויקט ליווי סגור שלווה על ידי משיב 2, בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק). על פי הסכם המכר המערערים היו אמורים לקבל את הדירות לידיהם במהלך השנים 2020-2019.
2. בעקבות איחורים במסירת הדירות הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי תביעה נגד החברה (ת"א 7971-11-19) [נבו] בה הם תבעו את הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 בגין האיחור (להלן: התובענה). ביום 27.3.2022 ניתן פסק דין בתובענה בו נקבע, בין היתר, כי המערערים זכאים למלוא הפיצוי בגין האיחור במסירת הדירות, תוך שצוין כי איחור זה עודנו נמשך נכון למועד מתן פסק הדין. למחרת, ביום 28.3.2022 ניתנה החלטה נוספת במסגרת התובענה, בה נדחתה בקשת המערערים כי יוטל עיקול זמני על כספי יתרת התמורה שכל אחד מהם חייב לחברה עבור הדירה שרכש, ועל כספי החברה המצויים בחשבון הליווי של הפרויקט בבנק. הבקשה נדחתה בשל הסכם המכר בו נקבע כי כל הכספים המגיעים לחברה שועבדו והומחו לבנק, ועל כן זכויות הבנק גוברות על זכויותיהם (להלן: החלטת העיקול).
3. ביום 10.4.2022 הועברה לחברה ולבנק הודעת קיזוז בשם מערערים 14-1 וביום 17.4.2022 הועברה הודעת קיזוז גם בשם מערער 15 (להלן: הודעות הקיזוז). במסגרת הודעות הקיזוז הודיעו מרב המערערים על קיזוז מלוא יתרת התמורה הנטענת עבור רכישת דירתם והפחתתה מסכום הפיצוי הכספי שנקבע בפסק הדין שניתן בתובענה. לגבי יתר המערערים קוזז סכום חלקי מתוך יתרת התמורה הנטענת לגביהם, ואת יתרת הסכום שילמו מערערים אלו לחברה מספר ימים לאחר מכן. ביום 14.4.2022 דחה הבנק את הודעות הקיזוז.
4. ביום 25.4.2022 הגישה החברה לבית המשפט של חדלות פירעון בקשה לעיכוב הליכים נגדה לשם גיבוש הסדר חובותיה כלפי נושיה בהתאם לתיקון מס' 4 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון או החוק), וביום 28.4.2022 ניתן צו עיכוב הליכים. בהמשך, ביום 9.5.2022 הגישו מערערים 15-1 יחד עם רוכשי דירות נוספים בקשה בה עתרו להורות לחברה למסור לאלתר לכל אחד מהם את החזקה בדירות שרכשו; ולחלופין להורות לחברה למסור את הדירות לכל רוכש אשר יפקיד בקופת בית המשפט את יתרת תמורת הדירה שטרם פרע, וזאת עד למתן הכרעה סופית בעניין הודעות הקיזוז. במסגרת הבקשה נטען בין היתר, כי יש לראות את הרוכשים כמי שפרעו כלפי החברה את יתרת התמורה הנטענת לגבי דירתם באמצעות הודעות הקיזוז, וכי אף במסגרת הליכי חדלות הפירעון עומדת להם זכות לקיזוז המקנה להם מעמד של נושה מובטח.
5. ביום 6.6.2022 נדחתה בקשת המערערים והרוכשים הנוספים, ובכלל זה טענת הקיזוז שהעלו המערערים שמכוחה ביקשו לקבל מעמד של נושה מובטח, מתוך תמורת הדירות. בתמצית נקבע כי בהסכם המכר אישרו המערערים ויתר הרוכשים כי זכויות הבנק עדיפות על זכויותיהם. מה גם, שתנאי בסיסי לקיזוז הוא כלל ההדדיות, לפיו כל אחד מהצדדים לפעולת הקיזוז חייב להיות הן חייב והן נושה של הצד האחר. כן נקבע כי לא מתקיימים התנאים המאפשרים העלאת טענת קיזוז מכוח הוראותיו של חוק חדלות פירעון. על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 6346/22; [נבו] להלן: בקשת רשות הערעור). בד בבד, ועל מנת לקבל את דירותיהם, העבירו המערערים לחשבון הליווי של הפרויקט בבנק את הסכומים שדרשה מהם החברה, תוך שהבהירו לבנק ולחברה כי הכספים מועברים תחת מחאה. כמו כן, על רקע התשלום הגישו המערערים למנהלת ההסדר תביעות חוב שכללו את רכיבי הקיזוז והפיצוי, במסגרתן גם ביקשו להכיר בהם כנושים במעמד של נושה מובטח. כן העלו חלק מהמערערים בתביעות החוב שהגישו טענות לפיהן הם זכאים לפיצוי גם בגין הפרה של התחייבות החברה לספק להם דירות מחולקות (דירות מפוצלות לשתי יחידות דיור נפרדות שניתן לעשות בכל אחת מהן שימוש כיחידה עצמאית).
6. ביום 11.6.2023 דחתה מנהלת ההסדר את טענת הקיזוז שהעלו המערערים. נקבע כי מבחינה הסכמית נשללה מהם זכות קיזוז של כספים בגין תמורת המכר, וכי התנאים הקבועים בחוק חדלות פירעון לצורך קיזוז אינם מתקיימים. מכאן גם נדחתה בקשת המערערים להכיר במעמדם כנושים מובטחים. בנוסף, ביום 29.6.2023 ניתנו על ידי מנהלת ההסדר הכרעות פרטניות בתביעות החוב של המערערים, בהן קבעה את החוב המאושר ביחס לכל אחד מהם. במסגרת זו דחתה מנהלת ההסדר את הטענה שהעלו חלק מהמערערים לפיצוי בגין כך שלא סופקו להם דירות מחולקות, בקבעה כי לא הייתה כל התחייבות חוזית בעניין. הכרעות אלה הן שעמדו במוקד פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
7. למען שלמות התמונה יצוין כי ביני לביני, ביום 29.6.2022 הגישה מנהלת ההסדר בקשה לאישור הסדר חובות החברה, לו התנגדו המערערים ורוכשים נוספים, וביום 4.7.2022 ניתן פסק דין שאישר את ההסדר תוך דחיית טענות המערערים. עוד יצוין כי ביום 3.3.2024 נדחתה בקשת רשות הערעור, לאחר שבתום דיון במעמד הצדדים הם חזרו בהם תוך שמירת זכויות וטענות באופן הדדי למעט כלפי הבנק, אשר נקבע כי אין עוד טענה נגדו.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
8. בית המשפט עמד על המערכת החוזית שבין הצדדים המפורטת בהסכם המכר. במסגרת אותו הסכם התחייבו המערערים לשלם את מלוא תמורת המכר לחשבון הליווי של הפרויקט בבנק באמצעות שוברי תשלום שימסרו להם, בטרם תימסרנה הדירות לידיהם וכתנאי למסירתן. כן נקבע בהסכם כי לצורך הקמתו של הפרויקט ומימון הליכי הבנייה, תיצור החברה לטובת הבנק שיעבוד או משכנתא מדרגה ראשונה ללא הגבלה בסכום על המקרקעין שעליהם מתבצעת הבניה, וכי החברה זכאית לשעבד ולהמחות לבנק את כל זכויותיה כלפי רוכשי הדירות. כמו כן נקבע בהסכם כי לבנק אין כל אחריות או מחויבות כלפי הרוכשים, וכי לא תהיינה להם כל זכויות, טענות או דרישות כלפי הבנק.
9. על רקע האמור נקבע כי אין מחלוקת שהמערערים היו מודעים לכך שהחברה המחתה לבנק באופן בלתי חוזר את הסכומים המגיעים לה מרוכשי הדירות, כך שאת תמורת הדירות היו המערערים חייבים לשלם ישירות לבנק ולא לחברה. בנוסף נקבע כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי בהתאם להסכם המכר רוכשי הדירות מחויבים לשלם את מלוא תמורת המכר לחשבון הליווי בטרם יקבלו חזקה בדירות וכתנאי למסירתן. על כן, אימץ בית המשפט את עמדת מנהלת ההסדר, הבנק והממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (להלן: הממונה) לפיה מבחינה הסכמית נשללה מן המערערים, בהסכמתם, זכות הקיזוז של כספים בגין תמורת המכר, הן כלפי הבנק והן כלפי החברה. טענת המערערים להכיר במעמדם כנושים מובטחים מכוח זכות קיזוז הקנויה להם מכוח ההסכמות שבין הצדדים נדחתה אפוא גם היא.
10. בנוסף, בית המשפט דחה את טענת המערערים כי קיימת להם זכות קיזוז מכוח סעיף 255 לחוק חדלות פירעון. זאת מפני שלא מתקיימים במקרה זה התנאים הקבועים בסעיף. ראשית, מפני שסעיף 255 לחוק מתייחס לזכות הקיזוז במצב שבו ניתן צו לפתיחת הליכים, כאשר בענייננו התיק נפתח כבקשה להסדר חוב לפי תיקון 4 לחוק חדלות פירעון. שנית, אף אחד מהתנאים הקבועים בסעיף 255 לחוק לצורך גיבוש קיומה של זכות קיזוז, אינו מתקיים בענייננו. כך, התנאי הקבוע בסעיף 255(1) לחוק ("חובת החייב והנושה כרוכים זה בזה") אינו מתקיים, שכן חובת המערערים לשלם את מלוא התמורה בגין רכישת הדירות לחשבון הליווי של הפרויקט בבנק הינה חובה עצמאית שלהם כלפי הבנק וזו אינה קשורה לפיצויים שהחברה חייבת למערערים בגין האיחור במסירת הדירות. וכך, התנאי הקבוע בסעיף 255(2) לחוק ("נטילת חובות הדדיים וההסתמכות על זכות הקיזוז הן חלק ממהלך עסקיו הרגיל של החייב או הנושה, וחוב העבר שהנושה מבקש לקזז נוצר במסגרת עסקיו ההדדיים עם החייב") גם הוא אינו מתקיים. זאת שכן במקרה זה המערערים ויתרו במסגרת הסכם המכר באופן מפורש על זכות הקיזוז שעמדה לצדם.
11. בית המשפט הוסיף וקבע כי קבלת עמדת המערערים בעניין זכות הקיזוז חרף העובדה שזו אינה קנויה להם לא מבחינה הסכמית ולא מבחינת לשון החוק, תהווה עקיפה של סדרי הנשייה הקבועים בחוק חדלות פירעון והעדפה אסורה של נושים. כמו כן, קבלת עמדת המערערים תביא לפגיעה בבטוחה שנתן הבנק ובהסתמכותו על כך שלא תתאפשר לרוכשי הדירות זכות קיזוז, בשים לב למערכת ההסכמית הנפרדת והשונה שבין המערערים לחברה והמערערים לבנק. בהקשר זה נדחתה גם טענת המערערים נגד קיזוז שבוצע על ידי החברה מיוזמתה טרם כניסתה להליך חדלות הפירעון. צוין כי מדובר בפעולה שבוצעה טרם מינויה של מנהלת ההסדר, וטרם כניסת החברה להליך הסדר, כאשר עם כניסתה של החברה להליך השיקולים משתנים ומנהלת ההסדר נדרשת לשמור על זכויותיהם של כלל הנושים. לפיכך, נתקבלה עמדת מנהלת ההסדר כי אין מקום לתת מעמד של נושה מובטח למערערים על פני שאר נושי החברה.
12. כן דחה בית המשפט את יתר טענות המערערים כלפי הכרעות מנהלת ההסדר. כך נדחתה טענת המערערים כי תניית הוויתור בהסכם על זכות הקיזוז מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. נקבע כי בשים לב למערכת היחסים שבין החברה, רוכשי הדירות (לרבות המערערים) והבנק, שהינו צד שלישי להתקשרות בין החברה לרוכשי הדירות, הנוטל על עצמו חשיפה כלכלית גבוהה הן בהעמדת אשראי לחברה והן בהנפקת ערבויות לרוכשי הדירות, אכן קיים הגיון כלכלי ועסקי בוויתור על זכות הקיזוז. שכן אחרת, אם לכל רוכש הייתה ניתנת זכות קיזוז נזקים מסכומי הכסף שהוא חייב לשלם לבנק, היה בדבר כדי לפגוע בבטוחה שקיימת לבנק. בכל מקרה, בנסיבות המקרה, הוויתור על זכות הקיזוז חוסה תחת עקרון חופש החוזים ומהווה התחייבות חוזית לגיטימית בין הצדדים. כמו כן נדחתה טענת המערערים כי החברה הפרה את התחייבותה ולא סיפקה להם דירות מחולקות, ומשכך הם זכאים לפיצוי כספי בגין הפרת ההתחייבות. זאת שכן, אין מחלוקת כי הדירות שנמסרו להם אינן שונות מהמפרט ומהתכנית שצורפו להסכם המכר עליו הם חתמו. בטענתם להפרת התחייבות לאספקת דירות מחולקות ביקשו המערערים להסתמך על מודעת פרסום, שלא קיבלה כל ביטוי בהסכם המכר או בנספחיו. המערערים חתמו על הסכם מכר ששיקף את התחייבות החברה לספק להם דירות על פי המפרט שצורף להסכם המכר, וככל שהמערערים הסתמכו על אותו פרסום, היה עליהם לעמוד על כך כי הדבר יקבל ביטוי מפורש בהסכם המכר. משלא עשו כן, הרי שהמסמכים המחייבים בהקשר זה הם מסמכי ההתקשרות הרשמיים על נספחיהם.
מכאן הערעור שלפנינו, בו מעלים המערערים כאמור טענות הן כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי והן כלפי החלטתו מיום 6.6.2022.
תמצית הטענות בערעור
13. לטענת המערערים שגה בית המשפט בכך שקבע בהחלטתו מיום 6.6.2022 כי לא עומדת להם כלפי הבנק זכות הקיזוז שעמדה להם נגד החברה נוכח "כלל ההדדיות". המחאת זכויות החברה לבנק על דרך השעבוד אינה מבטלת את זכות הקיזוז שעמדה להם כלפי החברה, וזו ממשיכה לעמוד לזכותם כטענת הגנה וכדרך לקיום החיוב על ידם. קביעת בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם הלכות שנפסקו על ידי בית משפט זה, ואף לוקה בחוסר הנמקה מספק. עוד שגה בית המשפט בהתעלמותו מהתנהגות החברה אשר קיזזה בעצמה את חלק מסכומי הפיצוי שהגיעו לרוכשים מיתרת תמורתם, ובכך הכירה בזכות הקיזוז העומדת להם. בעניין זה הודגש כי הודעות הקיזוז הועברו לחברה לפני תחילת הליכי חדלות הפירעון בעניינה, כך שממילא לא ניתן לראות בהפעלתה כפגיעה בזכויות הנושים האחרים של החברה.
14. בנוסף טעה בית המשפט לגבי פרשנות הוראות הסכם המכר ולגבי השלכות היותו חוזה אחיד; בכך שקבע כי המערערים אינם נכנסים לגדרו של סעיף 255 לחוק; ובדחיית רכיב הדירות המחולקות, תוך התעלמות מפסק הדין בתובענה אשר קבע ממצאים עובדתיים חלוטים בעניין זה. ולבסוף טענו המערערים כי בית המשפט שגה כאשר מצא בהחלטת העיקול (ההחלטה מיום 28.3.2022) תימוכין לקביעותיו בנוגע לקיזוז, וכי פסק הדין "לוקה בכשל הפוגע באמון הציבור בו, נוכח התייחסותו לטענות צד שלא השתתף בהליך [הבנק]".
15. מנגד, לטענת מנהלת ההסדר הקיזוז המבוקש נוגד חזיתית את הסכם המכר, ועל כן מעמדם של המערערים הוא כנושים רגילים לכל דבר ועניין. כמו כן, בצדק נקבע שלא עומדת למערערים זכות קיזוז מכוח סעיף 255 לחוק חדלות פירעון, שכן כלל לא ניתן בענייננו צו לפתיחת הליכים, ואף לא מתקיימים יתר התנאים הקבועים באותו סעיף. גם צדק בית המשפט כאשר לא ייחס משקל להתנהגות החברה ולקיזוז היזום שביצעה. מדובר במקרים בודדים שאין בהם כדי להעיד על מדיניות גורפת של החברה, ומכל מקום אין להסתמך על פעולת קיזוז שבוצעה טרם כניסת החברה להסדר חוב ולהמשיך להחילה גם לאחר מכן. הסדר החוב נועד לאפשר את שיקומה הכלכלי של החברה, ומטבע הדברים במסגרתו מעוצבת מחדש מערכת היחסים בין החברה לבין נושיה. בהמשך לכך נטען כי במסגרת הסדר הנושים החלוט של החברה נקבע דיבידנד אחיד לכל הנושים בדין רגיל, ובהם המערערים. בקשת המערערים להכיר בהם כנושים מובטחים עלולה להביא לפגיעה בזכויותיהם של כלל נושי החברה ויכולתם להיפרע עבור חובם. על כן בצדק נקבע שלאחר כניסת החברה להליך חדלות פירעון השיקולים משתנים וחלה חובה עליה כמנהלת ההסדר לשמר את זכויותיהם של כלל הנושים ולא להעדיף אחד על רעהו. עוד נטען כי אין בסיס לטענת המערערים לפיה הוויתור על זכות הקיזוז מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד; כי אין גם כל נפקות לטענת המערערים לפיה הודעות הקיזוז נשלחו טרם תחילת הליכי חדלות הפירעון, מקום בו לא הוכחה עצם זכות הקיזוז; כי זכות הקיזוז מוצתה בתשלום שביצעו המערערים לבנק; וכי בצדק קבע בית המשפט ששאלת זכות הקיזוז כבר הוכרעה בהחלטת העיקול. לבסוף נטען כי לא הוכחה התחייבות חוזית של החברה לספק למי מהמערערים דירות מחולקות.
16. הבנק הצטרף לעמדת מנהלת ההסדר כי דין הערעור להידחות (יצוין כי הבנק צורף כמשיב לערעור בהחלטתי מיום 2.7.2024, בעקבות בקשת מנהלת ההסדר אשר הלינה על כך שהערעור מעלה טענות נגד הבנק חרף העובדה שבפסק הדין בבקשת רשות הערעור נקבע כי למערערים אין עוד טענה נגדו). הבנק עמד בתחילה על קיומו של מעשה בית דין בפסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור ועל ניסיונותיהם החוזרים והנשנים של המערערים (תשעה במספר) לקבל את הסעד המבוקש על ידם כעת. כמו כן, היעתרות לטענת המערערים תוביל לעיקור מתוכן של עולם הליווי הבנקאי. לגופו של עניין, בין הבנק למערערים אין "יריבות קיזוזית" נוכח הוראות הסכם המכר. גם ניסיון המערערים להיתלות בסעיף 255 לחוק שגוי ומהווה פעולה חסרת תום לב לשדרג את עצמם בסדר הנשייה ולעקוף הסדר נושים חלוט, עליו הסתמך הבנק. לבסוף נטען כי אין ממש בטענת המערערים לגבי היות הסכם המכר חוזה אחיד מקפח.
17. החברה טענה אף היא כי דין הערעור להידחות על הסף מפאת מעשה בית דין והשתק שיפוטי, וגם לגופו של עניין. מדובר בפרויקט בנייה שהתנהל כפרויקט ליווי סגור. במצב שכזה לא יכולה להיות למערערים זכות קיזוז ואין לתת להם עדיפות נשייתית. גם החברה טענה כי אין בסיס לטענת המערערים לפיה מדובר בחוזה אחיד מקפח וכי הוראת סעיף 255 לחוק אינו חל בנסיבות העניין.
18. לדעת הממונה כלל לא היה מקום לאפשר למערערים להעלות טענות לגבי הקיזוז במסגרת תביעת החוב, בין היתר מהטעם שמדובר בזכות קיזוז כלפי הבנק ולא כלפי החברה. כמו כן, ההחלטה מיום 6.6.2022 סתמה את הגולל על פני טענת המערערים לקיומה של זכות קיזוז כלפי הבנק. אמנם בפסק הדין בבקשת רשות הערעור על אותה החלטה צוין כי הצדדים שומרים זכויות וטענות באופן הדדי, אולם בכך נשמרה רק זכותם להגיש תביעת חוב נגד החברה, להבדיל מזכות להעלות טענות שנדחו לגופן באותה החלטה. גם לגופו של עניין סבור הממונה כי אין הצדקה במקרה זה להעניק למערערים עדיפות על פני נושיה האחרים של החברה. עם זאת, הממונה סבור כי בסוגיית הדירות המחולקות קיים קושי בדחיית רכיב הפיצוי שנתבע על ידי המערערים בהקשר זה, נוכח הקביעות שנכללו בפסק הדין בתובענה.
19. המערערים ביקשו להגיב לתשובת הבנק לערעור, ובהחלטה מיום 8.8.2024 ניתנה להם הרשות לעשות כן. בתגובתם טענו המערערים, בתמצית, כי יש לדחות את טענת הבנק לפיה פסק הדין בבקשת רשות הערעור הקים מעשה בית דין. זאת, לעמדתם, משעה שטענותיהם כלל לא נדונו ולא הוכרעו לגופן במסגרתו. כל שנקבע באותו הליך הוא כי לא נותרה יריבות מעשית בין המערערים לבין הבנק מאחר שהבנק קיבל את מלוא חובו בפועל. לא הייתה כל כוונה לפגוע באפשרותם של המערערים להעלות את טענת הקיזוז במסגרת הערעור דנן. ודאי לא כלפי יתר המשיבים. הדבר אף עולה בבירור מדברי המותב שלפניו התקיים הדיון בבקשת רשות הערעור ומפסק הדין שניתן על ידו.
דיון והכרעה
20. לפי הסמכות הנתונה לנו בתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ראינו להכריע בערעור על יסוד החומר שבכתב שלפנינו.
21. תחילה וכדי לסלק אבני נגף מהדרך, נאמר כי לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לדחיית הטענות בדבר ההתחייבות למכור לרוכשים דירות מחולקות. כפי שציין בית המשפט בפסק דינו, לא הייתה טענה כי הדירות אשר נמסרו לרוכשים שונות מהמפרט ומהתכנית שצורפו להסכמי המכר. על כן ההסתמכות על מודעת פרסום שלא קיבלה ביטוי בהסכם אינה יכולה לעמוד, חלף האמור בהסכמים. כמו כן, אין מקום להסתמך על פסק הדין שניתן בתובענה, שכן כל שנאמר שם מתייחס לשיעור דמי השכירות החודשי לו זכאי כל רוכש מכך שיכל להשכיר את דירתו כמפוצלת, אך לא נקבע כלל ממצא פוזיטיבי לגבי הטענה שהייתה התחייבות למסירת דירות מפוצלות לרוכשים. מה גם, שמנהלת ההסדר הייתה רשאית לדון בעניין שיעור הפיצויים המגיעים למערערים על פי הסמכות הנתונה לה "להציץ מעבר לפרגוד" (סעיף 211 לחוק חדלות פירעון; ראו גם: ע"א 7753/21 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 15 [נבו] (28.4.2022)), ואין כל פסול בכך שבית המשפט אימץ עמדה זו. על פניו, יש גם לדחות את הטענה כי ויתור המערערים על זכות הקיזוז מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. במקרה זה, מדובר בתנאי לגיטימי בהחלט בעל היגיון עסקי מהמדרגה הראשונה, שעה שהבנק העניק אשראי לחברה כדי לאפשר לה להקים את הפרויקט. תנאי מעין זה מקובל ביותר בפרויקטים של בנייה, אינו מקפח כלל את רוכש הדירה ועומד יפה במבחן ההגינות והראוי בחוזים מעין אלו (וראו לדוגמה דיון נרחב בסוגיה: רע"א 1901/20 טרוים מילר בע"מ נ' Facebook Ireland Limited [נבו] (26.7.2022)).
22. נפנה אפוא לשאלה העיקרית העומדת לפתחינו, והיא השאלה המשפטית בדבר קיומה של זכות קיזוז בענייננו.
23. מושכלות יסוד בהליך חדלות פירעון הן, כי חל עיקרון השוויון בין הנושים. עיקרון זה קבוע כיום בסעיף 232 לחוק חדלות פירעון הקובע כי: "החובות בכל דרגה בסדר הפירעון ייפרעו לכל הנושים באותה דרגה בשיעור שווה לפי סכומיהם ובלי כל העדפה". עיקרון השוויון בא למנוע את מרוץ הנשייה, ומהווה כדברי בית משפט זה מקדמת דנא אחד מאבני היסוד בדיני חדלות פירעון (ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) נ' אגרא – אבן יהודה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד מט(2) 133, 169 (1995) (להלן: עניין הספקה); וראו גם לדוגמה: ע"א 1148/21 רייס נ' גולדברגר, פסקה 57 [נבו] (11.12.2022); רע"א 5658/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' קנית ניהול השקעות ומימון בע"מ, פסקה 27 [נבו] (6.10.2010) (להלן: עניין בנק לאומי); ע"א 2146/06 ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט – מפרק, פסקה 19 [נבו] (18.11.2010) (להלן: עניין ברק); ע"א 679/17 מרכז לוגיסטי בי רבוע נדל"ן בע"מ נ' אורתם סהר הנדסה בע"מ, פסקאות 36-33 [נבו] (11.2.2018) (להלן: עניין אורתם סהר); ע"א 10208/16 קרסו מוטורס בע"מ נ' Better Place Inc., פסקה 30 [נבו] (13.12.2017)). פועל יוצא מעקרון השוויון בדיני חדלות הפירעון הוא שעובר לכניסת חייב להליך חדלות פירעון, כל נושה חופשי לפעול לגביית חובו לפי הוראות הדין כראות עיניו; אך עם פתיחת ההליך, הוא הופך להליך קולקטיבי בו הגבייה היא משותפת, וככלל נשללת האפשרות של נושי החייב להגיש תביעות פרטיות לגביית חובם (סעיפים 3 ו-25(א)(1)-(3) לחוק; ראו בעניין זה גם: ע"א 8158/21 שוקחה נ' עו"ד אופיר דידי, פסקאות 26 ו-29 [נבו] (4.1.2022); עניין אורתם סהר, פסקה 34).
24. היוצאים מהכלל האמור הינם אותם חובות הזוכים לעדיפות נשייתית המפורטים בסעיף 231 לחוק, וכן אותם נושים המוגדרים כ"בעלי זכויות פירעון מיוחדות". על נושים אלה, המפורטים בפרק ו' לחלק ד' לחוק, נמנים נושים מובטחים, נושים בעלי נכס הכפוף לשיור בעלות, נושים בעלי זכות עיכבון ונושים בעלי זכות קיזוז לפי סעיף 255 לחוק. כמו כן, בין יתר הנושים הנהנים מעדיפות נשייתית ישנם כאמור נושים מובטחים לגביהם אף נקבע כי הם יוצאים מכללו של הליך חדלות הפירעון, והם רשאים לממש את הבטוחה שבידם חרף ההליך. וחשוב להדגיש, כי בכל הנוגע להוראות הדין העוסקות בנושים בעלי עדיפות נשייתית, נטיית בתי המשפט הייתה מאז ומתמיד לפרש הוראות אלו בצמצום כדי שלא לפגוע יתר על המידה בעיקרון השוויון (ע"א 650/88 יריב הספקה לחקלאות בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק), פ"ד מז(5) 144, 145 (1993); עניין בנק לאומי, פסקה 27; ע"א 3929/02 לוין כרם נ' עו"ד גד שילר, הנאמן על נכסי פושט הרגל גדעון לוין, פ"ד נח(5) 364, 372 (2004)). נטייה זאת לא נס ליחה (רע"א 8038/20 ב.ר.ן יזמות והשקעות בע"מ נ' חיים ומשה מנגד בע"מ (בפירוק), פסקה 19 [נבו] (26.1.2021)).
25. ובאשר לזכות הקיזוז העומדת בלב טענות המערערים. לא מכבר הרחבתי בנושא (במסגרת בש"פ 8470/22 בנק לאומי לישראל נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-7 [נבו] (24.10.2023)), ועל כן אחזור על הדברים בקיצור וככל שהם נצרכים לענייננו.
26. זכות הקיזוז מעוגנת בשני מקורות עיקריים: סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) וסעיף 255 לחוק חדלות פירעון. הזכות המעוגנת בסעיף 53(א) לחוק החוזים היא זכות חוזית המתגבשת מכוח קיומם של "חיובים כספיים שהצדדים חבים זה לזה", והיא נועדה לאפשר אכיפת התחייבות צד כלפי רעהו תוך חיסכון בנקיטת הליכים משפטיים מיותרים (ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 177, 199 (1995)). בנוסף לזכות החוזית, במצב של חדלות פירעון ניתנה כאמור התייחסות מפורשת לזכות הקיזוז במסגרת סעיף 255 לחוק חדלות פירעון (ובעבר בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה); וראו את השווה והשונה בין שני הסעיפים: רע"א 2512/17 פינצב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 18 לחוות דעתי [נבו]10.4.2018)). סעיף זה קובע כך:
נושה רשאי לקזז חוב עבר שהחייב חב לו כנגד חוב עבר שהוא חב לחייב, כערכם במועד מתן הצו לפתיחת הליכים, ולהגיש תביעת חוב על היתרה, בהתקיים אחד מאלה:
(1) חובות החייב והנושה כרוכים זה בזה;
(2) נטילת חובות הדדיים וההסתמכות על זכות הקיזוז הן חלק ממהלך עסקיו הרגיל של החייב או הנושה, וחוב העבר שהנושה מבקש לקזז נוצר במסגרת עסקיו ההדדיים עם החייב;
(3) החובות ניתנים לקיזוז לפי חוק קיזוז מסים, התש"ם-1980, או לפי סעיפים 312 או 315 לחוק הביטוח הלאומי.
הסדר זה מקנה אפוא לנושה העומד בתנאים המפורטים בסעיף מעמד בכורה על פני הנושים "הרגילים" של החייב, הדומה לשעבוד קנייני (עניין ברק, פסקה 18). הוא נועד למנוע אי-צדק היכול להיגרם לאחד הצדדים עקב פתיחה בהליכי חדלות פירעון (ע"א 41/68 קופלמן נ' הנאמן בפשיטת-רגל של מאיר גרבר, פ"ד כב(2) 19, 22 (1968); ע"א 4548/91 משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית שיתופית בע"מ נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ, פ"ד נג(4) 8, 16 (1999) (להלן: עניין משקי עמק הירדן)), והוא משנה באופן מהותי את היקף הנשייה של הנושה בעל זכות הקיזוז (עניין ברק, פסקה 23). אך דווקא משום כך, גם זכות זו צריכה להתפרש באופן זהיר ומצמצם (עניין הספקה, עמ' 153; עניין ברק, פסקה 41).
27. ויוטעם כי הסדר הקיזוז הקבוע בסעיף 255 לחוק מחד גיסא חי לצד זכות הקיזוז הקבועה בסעיף 53(א) לחוק החוזים, אך מאידך גיסא בהליך חדלות פירעון, הוא גובר על רעותו בחוק החוזים. וכך נאמרו הדברים בעניין משקי עמק הירדן, בקשר לסעיף 74 לפקודה הנכונים גם היום:
"שתיים הן הוראות הקיזוז הבאות בחשבון במקרה שלפנינו: הוראת סעיף 53 לחוק החוזים והוראות סעיף 74 לפקודה, ולא הרי זו כהרי זו – מטרת הסעיף הראשון היא למנוע תביעות הדדיות, ואילו מטרת הסעיף השני היא למנוע אי-צדק העשוי להיגרם עקב פשיטת הרגל, שאחד הצדדים לעיסקה יזכה במלוא חובו, ומשנהו אך בדיבידנד על חובו הנגדי [...] בהיות סעיף 74 לפקודה דין מיוחד, דוחה הוא מפניו, כל אימת שהוא חל, את סעיף 53 לחוק החוזים. לעומת זאת, כל אימת שעמדה זכות קיזוז לפלוני לפני פשיטת הרגל, אין היא נשללת ממנו עם פשיטת הרגל [...]. המועד הקובע לזכות הקיזוז לפי סעיף 74 לפקודה הוא, לעניין דיני פשיטת הרגל, מועד צו הכינוס, אך אין זה הכרחי שזמן פירעון החובות נושא הקיזוז כבר יגיע ביום מתן צו הכינוס או שסכום החוב יהיה ידוע באותו יום. הוראות אלו טעונות התאמה לדיני הפירוק ונפסק שהמועד המקביל לצו הכינוס בדיני הפירוק הוא מועד צו הפירוק ולא מועד הגשת הבקשה לפירוק..." (שם, עמ' 17-16).
השאלה הניצבת לפנינו היא קיומה של זכות קיזוז (הן לפי סעיף 53 לחוק החוזים והן לפי סעיף 255 לחוק חדלות פירעון) כאשר מדובר בהסכם בו הומחו זכויותיו של צד להסכם, לצד שלישי. בכל הנוגע לזכות הקיזוז החוזית, יש ממש בטענת המערערים לפיה אין בעובדה שהבנק אינו צד להסכם המכר, ושטענת הקיזוז מועלית ביחס לחוב של החברה, כדי לשלול מהם בהכרח את האפשרות להעלותה כלפי הבנק. במסגרת הסכם המכר שבין החברה לבין המערערים חתמו הצדדים בין היתר על נספח ז' להסכם, שהוגדר על ידם כחוזה לטובת צד שלישי – הבנק (סעיף 13.17 להסכם המכר). באותו נספח צוין כי החברה ממחה לבנק על דרך שעבוד, לפי חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המחאת חיובים), את כל זכויותיה כלפי המערערים. בעניין זה סעיף 37 לחוק החוזים קובע ביחס לחוזה לטובת צד שלישי כי: "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיוב תעמוד לו גם כלפי המוטב". על פי פשוטם של דברים אפוא, בנסיבות מקרה זה החייב (המערערים), יכול להעלות כלפי המוטב (הבנק), כל טענה שיש לו כלפי הנושה (החברה) (וראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים ג 185 (2003); וראו עמדה אחרת אצל המלומדים גבריאלה שלו ואפי צמח בספרם דיני חוזים 749-748 (מהדורה רביעית, 2019) בו הם סבורים כי "טענת הקיזוז אינה נובעת מן החוזה שהוא מקור זכותו של המוטב, אלא מיחסים אחרים, חיצוניים. על כן אין החייב יכול להעלות כלפי המוטב טענת קיזוז הנובעת מחוב שחב לו הנושה מעסקה אחרת. קיזוז חוב הנובע מעסקה אחרת אינו טענה 'בקשר לחיוב'").
28. מסקנה זו גם עולה בקנה אחד עם סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים קובע כי: "המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה". על פי פשוטם של דברים אפוא, אין בהמחאת הזכויות מהממחה (החברה) לנמחה (הבנק), כדי למנוע מהחייב (המערערים) להעלות טענת קיזוז כלפי הנמחה. דברים אלו נאמרו מפורשות במסגרת פסק הדין בעניין ע"א 8357/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פ"ד סא(3) 214 (2006) (להלן: עניין מינהל מקרקעי ישראל) הדומה בנסיבותיו לענייננו, כדלקמן:
"ההסדר שבסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע הסדר כללי לעניין זכות הקיזוז כזכות מהותית בדיני חיובים, העומדת לחייב כדרך של קיום חיובו לנושה, ולפיו:
'חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים'.
ככל שבדיני המחאת חיובים עסקינן, הבנק הנמחה אכן אינו בא בנעליו של הקבלן לכל דבר ועניין בקשר עם העסקה אשר ממנה נובעת הזכות הנמחית. לפיכך, אף שחוזה הפרוגרמה וחוזה הפיתוח הם עסקה אחת והמינהל ומשרד הבינוי והשיכון הינם שני אורגנים של יישות אחת, הצדדים לעסקה היו ונשארו הקבלן מזה והמינהל ומשרד השיכון מזה, ואילו הבנק אינו אלא צד שלישי שלו הומחו זכויות, אך לא חיובים של הקבלן על פי אותה עסקה. אולם, בכך אין בהכרח כדי לשלול מן המינהל את זכות הקיזוז כלפי הבנק, זכות אשר הייתה עומדת לו, ללא ספק, כלפי הקבלן אלמלא ההמחאה. על פי הגישה שאומצה בפרשת גרבוב, ממשיכה זכות הקיזוז ללוות את ההמחאה בהיותה זכות מהותית שניתנה למינהל (החייב) כצד לחוזה על פי דין. היא נותרת בידיו כטענת הגנה פוטנציאלית וכדרך לקיום החיוב על ידו, הגם שהומחה בינתיים לבנק, והוא רשאי להפעילה עם התגבשות החיוב נשוא הקיזוז, במתן הודעת קיזוז לנמחה. אכן, אין טעם ענייני היכול להצדיק את ההבחנה שמבקש הבנק לעשות בין הפעלת זכות קיזוז על ידי החייב נגד הנמחה, מקום שזו התגבשה לפני שנודע לחייב על ההמחאה, לבין הפעלתה לגבי זכות קיזוז שהתגבשה לאחר אותו מועד.
אחד הרציונלים שביסוד דוקטרינת הקיזוז הוא עקרון ההגינות. [...] רציונל זה שריר וקיים גם ככל שמבקש החייב להפעיל את זכות הקיזוז כלפי נמחה בגין אותה עסקה, בין לפני שנודע לו דבר ההמחאה ובין לאחר מכן. באיזון בין האינטרסים של החייב מזה ושל הנמחה מזה, אין במתן אפשרות קיזוז לחייב משום פגיעה ממשית באינטרסים של הנמחה. הנמחה, כך יש להניח, ער לחיובים ההדדיים של הצדדים לחוזה אשר ממנו נובעת הזכות שהומחתה והוא צריך להביא בחשבון מראש את הסיכון הקיים בכל המחאה שאינה מוחלטת, כי אם יפר או לא יקיים הממחה את חיוביו על פי החוזה לא תתגבש הזכות שהומחתה לו או שתעמוד לחייב כנגדה זכות קיזוז" (שם, עמ' 238-237).
29. אלא שבד בבד עם האמור, בידם של הצדדים להתנות על היקף תחולתה של ההמחאה בהיותה על פי חוק המחאת חיובים מעצם טבעה דיספוזיטיבית וניתנת להתנאה (ע"א 4506/91 אהרוני נ' א.ש.ת. כספים בע"מ, פסקה 6 [נבו] (7.7.1994); עניין מינהל מקרקעי ישראל, עמ' 239). דברים אלה נכונים גם בהתייחס לסעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים כאשר המחאת הזכות נעשתה במעורבות החייב, שאז בידם של הצדדים לצמצם את היקף ההגנות שניתן להעלות מכוחו (ע"א 573/73 שמן תעשיות בע"מ נ' אי. אס. אל. – חברה לשירותי תעשיה בע"מ, פ"ד כח(2) 737, 745 (1974); עניין מינהל מקרקעי ישראל, עמ' 240; מיגל דויטש דיני המחאת חיובים 269 (2018) (להלן: דויטש); ע"א 330/75 גרבוב נ' רשות הנמלים בישראל, פ"ד לא(3) 146 (1977)).
30. ואכן בענייננו, עיון בהסכם המכר מגלה כי הצדדים לו התנו באופן מפורש וחד משמעי על האפשרות של המערערים להעלות כלפי הבנק, אליו הומחו זכויותיה של החברה, טענות העומדות להם כלפי החברה. וכפי שהדברים צוינו מפורשות בסעיף 13.18 להסכם המכר בהאי לישנא:
"מוסכם בזה, כי אין לבנק המלווה כל אחריות או מחויבות מכל מין וסוג שהם כלפי הרוכש בקשר לבניה ולחוזה למעט התחייבויותיו הכתובות והמפורשות של הבנק בגוף כתב הערבות שימסרו לרוכש על ידי הבנק המלווה. לרוכש אין ולא תהיינה כל זכויות, טענות, דרישות ו/או תביעות מכל מין וסוג שהם כלפי הבנק המלווה, למעט זכויותיו על פי הערבויות הבנקאיות שקיבל ו/או יקבל מאת הבנק" (ההדגשה הוספה).
לכך מצטרפות הוראות נוספות בהסכם המכר המלמדות כי המערערים ויתרו על האפשרות להעלות טענת קיזוז כלפי הבנק והתחייבו לשלם לבנק את התמורה עבור הדירות באופן עצמאי ונפרד ממערכת החיובים שלהם עם החברה. כך בסעיף 3(ב) לנספח ד' להסכם, בו נקבע כי תמורת הדירות תועבר ישירות לחשבון החברה בבנק באמצעות שוברי תשלום שימסרו לרוכש במעמד החתימה על הסכם הרכישה; כך בסעיף 4 לנספח ד' להסכם, לפיו על הרוכש לשלם את מלוא הסכום הנקוב בהסכם לא יאוחר מ-7 ימים לפני מסירת הדירה; וכך בסעיף 5 לנספח ד' להסכם, בו נקבע כי במועד מסירת הדירה לא תוותר כל יתרה לתשלום. בצדק אפוא גם קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו בתובענה כי סעיפים אלה מצביעים על כך שהחיוב לתשלום הכספים לא קיים לטובת החברה, אלא לטובת הבנק בלבד. לחברה לא נותרה אפוא כל זכות בכספים. דברים אלו נאמרו אגב רצון הרוכשים לעקל את הכספים שבידי הבנק ובית המשפט סרב לעשות כן, בקבעו שאין לחברה עוד זכויות בכספים. הדברים נכונים גם בענייננו כאשר רצון הרוכשים הוא לקזז את הפיצויים המגיעים להם בגין האיחור במסירת הדירות מתוך הכספים שכיום אין לחברה עוד זכויות כלשהן בהם.
31. מה לנו אפוא יותר מהאמור בהסכם באופן המפורש ביותר כי טענות המערערים שבידם לקזז את חובותיהם כלפי הבנק אל מול הפיצויים שנפסקו להם נגד החברה, אינן מן העניין. זאת ודאי בשים לב לאמור לעיל כי מהדין להמעיט במתן עדיפות נשייתית בהליך חדלות פירעון למי מנושי החייב, ולפרש בצמצום את זכות הקיזוז העדיפה על פני החובות האחרים של החברה.
32. בשל כל האמור ובשל כך שלא ראיתי ממש בטענותיהם הנוספות של המערערים, דעתי היא כי דין הערעור להידחות.
סיכומו של דבר, אציע לחבריי שהערעור ידחה, וכי בנסיבות העניין, המערערים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות מנהלת ההסדר, החברה, הבנק והממונה בסך של 15,000 ש"ח לכל אחד מהם.