אלא שרמ"י לא הודתה בשום שלב בכך שהיא גבתה ביתר. אדרבא - בהסכם הפשרה מודגש היטב כי רמ"י אינה מודה בקיומה של הזכות. לא רק זאת; הוכח לפניי כי רמ"י גם הדגישה לאורך ההליך שהיא פועלת מול שלוש המחצבות לפנים משורת הדין, ובשים לב לכך שעילת התביעה של יתר המחצבות התיישנה. כזכור, כך ציין עו"ד אהרוני מטעם הרשות במכתבו (מיום 26.2.13) לעו"ד טישמן, שייצג את שלוש המחצבות. הוא הסביר כי ההסכמה "לתשלום למרשותיך ניתנה לפנים משורת הדין ובכפוף להחלטת איגוד המחצבות למחוק עצמו מהתביעה ועמידת המינהל על טענות ההתיישנות ביחס להגשת תביעות דומות ע"י מחצבות אחרות" (נספח 17 לתצהיר אהרוני).
דהיינו, לא רק שרמ״י לא הודתה בקיום הזכות - היא גם טענה להתיישנות. וכפי שנקבע בסעיף 9, הודאה נחשבת לצורכי סעיף 9 כאשר נלווית לה טענת התיישנות.
גם כאן מקובלת עלי עמדתו של חברי, כב' השופט שילה, כפי שפסק בעניין הר טוב. הוא קבע שרמ"י "לא הודתה בהליך הראשון שקיימת זכות להשבה כספית למחצבות. היא הסכימה לערוך בדיקה ביחס לשלוש המחצבות בלבד והוסכם שהדבר מותנה בכך שהמחצבות יעבירו נתונים בתוך 90 יום ואם לא יעשו כן, התביעה תידחה [...] גם בפסק הדין שניתן שבשנת 2016 נאמר במפורש שמדובר 'בהסדר פשרה' ולא קיימת הודאה מצד [רמ"י] בדבר קיומה של זכות להשבה או כי בוצע על ידה חישוב שגוי" (שם, בפס' ד.18. לפסק הדין).
- אינני סבור אפוא שיש בהסכם הפשרה משום הודאה בקיום הזכות. אין בו הודאה בעובדות שעומדות ביסוד הזכות - שנוגעות לגביה ביתר; וממילא גם לא הודאה בעצם קיומה של הזכות. ודאי שאין המדובר בהודאה ברורה ומפורשת. וכאמור, גם אם נראה בכך משום הודאה - ואין אני סבור כך - הרי שנלווה לה טענת התיישנות, מה שמוציא אותנו מגדרי הסעיף מעיקרא.
- ואשר לסכום ששולם לשלוש המחצבות: כזכור, כתב התביעה מטעמן עמד על כ-27 מיליון ₪, אך הסכם הפשרה נחתם על 16 מיליון ₪. הפער הוא משמעותי. הוא משקף קיומה של פשרה בין הצדדים - אך אין בו כדי ללמד על הודאה בקיומה של הזכות (בדרך של ביצוע מקצתה). המחלוקת לגבי מחיר המכירה המשוקלל נותרה בעינה. כפי שיוסבר בהמשך לא בוסס שבמסגרת זו גובש מחיר מכירה משוכלל (ראו להלן בפסקה 90). תשלום כזה, כשלעצמו, אינו מוכיח את יסודות הסעיף. כך נקבע בעניין לוי, והדברים רלוונטיים גם לענייננו.
- אכן, במסגרת הפשרה המדינה שילמה סכומים נכבדים. ועדיין דובר בפשרה, שבה רמ"י ערכה ניהול סיכונים. העובדה כי הייתה נכונה לשלמם מראה כי היא סברה שהיה סיכוי שטענות שלוש המחצבות תתקבלנה. ועדיין, היא העמידה לנגד עיניה את התיישנות יתר התביעות הפוטנציאליות. ייתכן כי אם הייתה סבורה שהאחרות לא התיישנו לא הייתה מגיעה לפשרה האמורה.
על רקע זה אין ללמוד מהפשרה משום הודאה בקיומה של הזכות. במקרים רבים מתדיינים מבקשים לסיים את המחלוקת ו"לרכוש" ודאות. וגם המדינה כצד יכולה לשקול שיקולים אלה. כפי שציין כב' השופט שילה בעניין הר טוב "תהא הסיבה אשר תהא לכך שהרשות הסכימה לשלם לשלוש המחצבות סכום משמעותי בסך של 16 מיליון ₪, אין בכך משום הודאה בנכונות טענות המחצבות [...] כך גם העיד עו"ד אהרוני, שלדבריו הנתבעת החליטה 'לקנות סיכון' (עמ' 24 שורה 5) והיה ברור לרשות שאין לפשרה השלכות רוחב ומדובר בשלוש המחצבות בלבד" (שם, בפס' ד.20 לפסק הדין).
- קבלת עמדת התובעת עלולה להציב תמריצים שליליים ולא מידתיים שיקשו על המדינה להגיע לפשרות. תמריצים אלה עלולים לחתור תחת מוסד הפשרה עצמו, ששיטת המשפט שלנו חפצה ביקרו. כבר לפני עשרות בשנים נכתב כי ״בישראל הנטייה המקובלת היא לעודד פתרון של פשרה בסכסוכים משפטיים. צדדים שנאותו להתפשר זוכים לשבח מפי בית המשפט [...] משובחת הפשרה שהיא באה בהסכמת שני הצדדים ומרבה שלום בעולם״ (יעקב בזק, "יישוב סכסוכים משפטיים בדרך של פשרה" הפרקליט כז 325, 326-325 (תשל"א-תשל"ב); ועוד יש להזכיר את גישת כב׳ המשנה לנשיא רובינשטיין אשר תמיד חתר לפשרה בין הצדדים, גם תחת כותלי בית המשפט. ראו: אהוד ערן "השופט אליקים רובינשטיין: מהדר בכל דיניו אחר הפשרה" ספר אליקים רובינשטיין 453 (אהרן ברק, מרים מרקוביץ-ביטון, אילה פרוקצ'יה, רינת סופר עורכים, 2021)).
שיקול זה מוסיף קושי לקבל את עמדת התובעת. לא לשווא קבעה הפסיקה זה מכבר כי הצעת פשרה איננה הודאה בזכות: "הצעת פשרה כשמה כן היא, אינה הודאה בזכות, אלא הצעה לצרכי פשרה" (ערעור אזרחי 7599/18 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח, פס' 6 לפסק הדין של כב' השופט, כתוארו אז, עמית (פורסם במאגרים; 2020)). לגישה זו, לפיה הסכם פשרה איננו הודאה בזכות, יש אחיזה גם בספרות המלומדים. כך, גלעד מציין כי "לא מאחורי כל ניסיון פשרה עומדת הכרה של הנתבע בקיומה של זכות ל[תובע] כלפיו" (בעמ' 400).