ביום 12.2.15 הועברו לרמ"י נתונים נוספים, שגם הם לא הספיקו לטעמה. אולם, היא הסכימה להמתין בפעם האחרונה לקבלת הנתונים תוך 60 ימים נוספים (מכתב מיום 23.2.15; נספח 11יז לתביעה).
- על רקע זאת, ביום 5.5.15 העבירו שלוש המחצבות לרמ"י מידע נוסף ביחס לשנים הרלוונטיות. הפעם המידע הכיל גם את הנתונים של חברת אבן וסיד, של חברת המהפך (ככל הנראה מדובר במחצבות הר-טוב) ושל חברת שפיר. הנתונים הועברו ישירות לרמ"י כדי לשמור על סודיותם. בנוסף לכך, ביום 25.5.15 הועברה לרמ"י חוות דעת מומחה נוספת מטעם שלוש המחצבות. עם זאת, רמ"י שבה וטענה שהנתונים שהוגשו לה היו חלקיים וחסרים בצורה משמעותית, הן באופן כללי והן בפרט לגבי אבן וסיד. ולכן היא לא הייתה יכולה לקבוע את המחיר המשוקלל לשנים 2005-2001 גם בשלב זה.
- הזמן חלף, ומשלא נרשמה התקדמות הגישו (ביום 21.4.16) שלוש המחצבות תביעה כספית נגד רמ"י לאכיפת פסק הדין משנת 2012 (תיק אזרחי (מחוזי י-ם) 42704-04-16; נספח 11טז; להלן: תביעת 2016). שלוש המחצבות עתרו לתשלום בסך כ-26.7 מיליון ₪.
בין הצדדים התנהל משא ומתן, שבסיומו הם הגיעו לפשרה ולפיה רמ"י תשלם לשלוש המחצבות סכום כספי בסך כולל של כ-16 מיליון ₪. ביום 21.11.16 ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה). כל זאת מבלי שרמ"י מודה בדבר: "מבלי להודות בטענה ו/או בחבות כלשהי". המחצבות התחייבו (כל אחת בנפרד) במסגרת הפשרה לקיים את הוראות חוזי ההרשאה בינן ובין רמ״י, ולעמוד בתנאי השיווק המינימלי של החומרים בהתאם להחלטות המועצה (ראו את הסכמי הפשרה, שקיבלו תוקף של פסק דין, המצ"ב כנספחים 11יח-כ לתביעה).
- יובהר כי הסכם פשרה אושר לפני כן על ידי ועדת הפשרות המרכזית ברמ"י. כפי שגם מציינת אבן וסיד, ההחלטה הרשמית של הוועדה לא הוצגה לפניי, אלא רק "טיוטת החלטה" (נספח 42 לתצהיר מר בז'רנו מטעם התובעת). אבן וסיד טוענת גם כי ביסוד ההסכמה על הפשרה עמד סירוב הפרקליטות להגן על עמדת רמ"י בהליך משפטי. רמ"י מתנגדת לכך, וטוענת כי הפרקליטות לא סירבה להגן על עמדתה.
- אבן וסיד סבורה כי הסכום ששולם לשלוש המחצבות מהווה החזר כספי בגין גביית היתר שבוצעה על ידי רמ"י בשנים 2005-2001.
על רקע זה, פנה ביום 14.2.17 מנכ"ל אבן וסיד במכתב למנהל רמ"י, וביקש לקיים פגישה בנדון (נספח 12 לתביעה). משלא נתקבל מענה, נשלח ביום 27.3.17 מכתב נוסף - הפעם ליועץ המשפטי של רמ"י (נספח 13 לתביעה). בחלוף כשלושה חודשים, ביום 4.7.17, נתקבל מענה מטעם רמ"י (נספח 14 לתביעה), ובו היא דחתה "מכל וכול" את עמדת אבן וסיד.
- בהמשך לכך, אבן וסיד הגישה את התביעה הנוכחית ובה היא עותרת לקבל את כספי גביית היתר אשר נגבו ממנה, לשיטתה, על ידי רמ"י, ולחלופין להצהיר ולקבוע שניתן לקזזם.
אך לפני שאפנה לעמוד על טענות הצדדים בתובענה שלפני, נסיט המבט לעבר מחצבה אחרת, שגם היא תבעה את רמ"י, והפעם בבית משפט זה. היה זה בתיק אזרחי (מחוזי ת"א) 44230-05-18 מחצבות הר טוב בערעור מיסים נ' רשות מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים; 2020) (להלן: עניין הר טוב). כפי שנראה מיד, תביעתה של הר טוב נדחתה על הסף תוך שנקבע כי עילת התביעה התיישנה. קביעה זו אושררה לאחר מכן גם בבית המשפט העליון. יחד עם זאת בית המשפט ביטל את קביעת בית המשפט המחוזי כי גם הסעד ההצהרתי שעניינו קיזוז התיישן. נקבע כי סוגיה זו לא נדרשה לצורך ההכרעה, ושטענות הצדדים ביחס לכך שמורות ללא נקיטת עמדה.
- ראוי יהיה לעמוד על ההתדיינות המקבילה ביתר פירוט, נוכח קרבתה לענייננו.
עניין הר טוב - הפסיקה בבית משפט זה ובבית המשפט העליון
- עניין הר טוב עסק במחצבה אחרת, שטענה כי רמ"י גבתה ממנה ביתר בשנים 2005-2001. הר טוב נסמכה, בין היתר, על הסכם הפשרה בין רמ"י ובין שלוש המחצבות. היא סברה כי ההסכם מקים לה עילת תביעה להשבת הכספים, ושתוצאה אחרת תעלה כדי הפליה, שכן על התמלוג להיות אחיד וארצי. עוד הועלתה טענת קיזוז.
רמ"י טענה כי יש לדחות את התביעה, בין היתר מאחר שהסכם הפשרה איננו מלמד דבר על יתר המחצבות ושעילת התביעה התיישנה ממילא.
- רמ"י הגישה בקשה לסילוק על הסף בטענת התיישנות, וחברי, כב' השופט שילה, החליט כי זו תתברר תחילה. טענת ההתיישנות התקבלה. נפסק כי החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות אינם מתקיימים, בשים לב לכך שהסכם הפשרה איננו חל על יתר המחצבות. עוד נקבע שאין צידוק לבצע קיזוז עתידי; ושהסכם הפשרה איננו מפלה את הר טוב.
אשר למועד שבו התגבשה עילת התביעה של הר טוב, נקבע כי "התובעת [הר טוב] היתה מודעת לטענות בדבר גבייה ביתר עוד בשנת 2000 והיא יכולה היתה לאסוף מידע הן מהעמותה שטיפלה בעניין והן ממחצבות אחרות ולגבש תחשיב לתביעה. אי ידיעת הסכום המדויק של התביעה, דהיינו מה המחיר המדויק של מחיר המכירה הארצי המשוקלל, לא מאריכה את תקופת ההתיישנות" (פסקה 7). מכאן שהר טוב יכלה להגיש את התביעה לכל המאוחר בשנת 2012 (בנוגע לשנת 2005), הגם שלא ידעה באותה עת לחשב את ההחזר המדויק המגיע לה. למעשה, כך עשו שלוש המחצבות בהגישן את התביעה בשנת 2008.