הר טוב טענה אמנם כי עילת התביעה התגבשה רק בשנת 2015, מהטעם שאז קבעה רמ"י את המחיר המשוקלל. טענה זו נדחתה: "אין יסוד לטענת התובעת שרק בחודש מאי של שנת 2015 התגבשה עילת התביעה מאחר שרק אז נודע מהו מחיר המכירה הארצי. לא הוכח כלל שאפילו היום ידוע מהו אותו מחיר. הרשות טענה לאורך כל הדרך שהיא לא מסכימה עם הנתונים שהוגשו לה והתובעת לא המציאה ולו מסמך אחד שבו הרשות מודה בחישוב שהגיעו אליו שלוש המחצבות בשנת 2015, שעה ששלחו לרשות חשבוניות ואסמכתאות רבות נוספות, שמשום מה במשך שנים הם נמנעו מלהעביר לרשות בניגוד לפסה"ד" (פסקה 4; ההדגשה במקור).
הר טוב טענה שהיא כלל לא ידעה על תביעת 2008, ולכן לא הצטרפה אליה ולא הגישה הליך נפרד מטעמה. גם טענה זו נדחתה. נקבע כי הר טוב ידעה על אודות ההליך, למצער עד למועד מחיקת האיגוד מהתביעה. לפיכך, נפסק ש"התובעת ישבה בחיבוק ידיים ולא ביקשה להצטרף להליך הראשון" (פסקה 14).
- על רקע זה נפסק שבוססה טענת ההתיישנות שהעלתה רמ"י. עוד נפסק כי גם החריגים, המאריכים את תקופת ההתיישנות, אינם מתקיימים.
אשר לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), שעוסק בהתיישנות שלא מדעת, נקבע: "לא ניתן לומר שנעלמו מהתובעת עובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף 'בזהירות סבירה' לא ניתן היה לקבלן. הטענות בדבר גביית יתר, עלו ע"י העמותה עוד בשנת 2000" (פסקה 16).
אשר לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, שעניינו בהודאה בקיום הזכות מצד הנתבע, נקבע: "הנתבעת לא הודתה בהליך הראשון שקיימת זכות להשבה כספית למחצבות. היא הסכימה לערוך בדיקה ביחס לשלוש המחצבות בלבד והוסכם שהדבר מותנה בכך שהמחצבות יעבירו נתונים בתוך 90 יום ואם לא יעשו כן, התביעה תידחה. אין מחלוקת שהנתונים הנדרשים לא הועברו במלואם בתוך 90 יום ואף התובעת טוענת שהם הועברו רק בשנת 2015 דהיינו שלוש שנים לאחר ההסכמה הנ"ל שקיבלה תוקף של פסק דין. גם בפסק הדין שניתן בשנת 2016 נאמר במפורש שמדובר 'בהסדר פשרה' ולא קיימת הודאה מצד הנתבעת בדבר קיומה של זכות להשבה או כי בוצע על ידה חישוב שגוי" (פסקה 18).
- כמו כן, נקבע כי התביעה לסעד הצהרתי בעניין הקיזוז התיישנה אף היא, זאת מפני שהר טוב ישנה על זכויותיה. "הנתבעים הסתמכו על כך שהסכם הפשרה אליו הגיעו עם שלוש המחצבות לא יחול על מחצבות אחרות והמנהל הדגיש שיעמוד על טענת ההתיישנות ביחס להגשת תביעות דומות ע"י מחצבות אחרות (מכתב עו"ד אהרוני לעו"ד טישמן מיום 26.2.13). בנוסף, התובעת 'ישנה' על זכויותיה, בחרה 'לשבת על הגדר' משך שנים וכעת מנסה להתחמק ממחסום ההתיישנות על ידי העלאת טענה בדבר אי התיישנות התביעה לסעד הצהרתי" (פסקה 24). לכן, נפסק שלא ניתן לערוך קיזוז מתמלוגים עתידיים שהר טוב תהיה חייבת לרשות (פסקה 26).
- הר טוב טענה גם שהיא הופלתה לרעה על ידי רמ"י, שכן היא הסכימה להתפשר רק עם שלוש המחצבות. גם טענה זו נדחתה, שעה שהתשלום לשלושת המחצבות שולם במסגרת פשרה מבלי להודות בחבות (פסקה 27). לכן, אין מוטלת על רמ"י כל חובה להתפשר עם מי שלא טרח להגיש נגדה תובענה.
- על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ערעור אזרחי 6600/20 מחצבות הר טוב בערעור מיסים נ' רשות מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים; 2022).
בית המשפט העליון (מפי כב' השופטים מינץ, גרוסקופף וכשר) אימץ במלואו את פסק דינו של כב' השופט שילה, על קביעותיו ומסקנותיו המשפטיות, למעט הקביעה הנוגעת לשאלת הקיזוז. וכך נפסק: