טענות המבקשים בסיכומיהם
- בפתח סיכומיהם עומדים המבקשים על חובות האמונים והנאמנות המוגברות החלות על השותף הכללי ביחסיו עם השותפים המוגבלים, על חובות הגילוי החלות עליו ועל החובה שלא להימצא בניגוד עניינים.
- לטענתם, נוכח העובדה שיחסי אמון הם הבסיס בלעדיו אין לשותפות, די בפגיעה באמון כדי להצדיק את פירוק השותפות כעולה מהוראות סעיפים 45(4) ו-45(6) לפקודת השותפות.
- בענייננו, נטען, די בכל אחת מעילות אלה כדי להצדיק את קבלת הבקשה שכן השותף הכללי לא רק הפר את הסכם השותפות שעה ששלשל לכיסו כספים מאחורי גבם של המשקיעים בניגוד להוראות ההסכם, אלא גם פעל בניגוד עניינים מובהק, שעה שניכס לעצמו, בהסתר, לא פחות מ-25% מהזכויות בנכס.
- לטענת המבקשים, הוכח שהשותף הכללי נטל מכספי ההשקעה של השותפים המוגבלים בדרך של גביית דמי תיווך שהוסתרו מעיניהם באמצעות משיכתם מתוך הכספים שהועברו לגרמניה, כי השותף הכללי נטל "דמי הצלחה" שהוסוו כ"הוצאות הקמה", עת היו למעשה "'עמלת גיוס' נוספת", וכי רק לאחר שהמשיבה אולצה למסור חשבוניות במסגרת ההליך, תוך ניסיונות להתחמק ממתן מידע הסתבר כי גם כספים נוספים ניטלו על ידה באמצעותFM1 - פעולות המקימות אובדן אמון אשר כשלעצמו מקים עילה לפירוק השותפות, וכי גרסת הכזבים המתגלגלת לא הותירה ספק בדבר אובדן אמון מוחלט במשיבה. כך, בעוד בתשובתה לבקשת הפירוק הודתה המשיבה כי שלשלה לכיסה את הסכום של כ- 378,000 אירו אך טענה כי מדובר ב"דמי הצלחה" לגיטימיים על פי סעיף 5.2 להסכם השותפות, ציין יגיל בחקירתו כי מדובר ב"דמי תיווך" או "עמלות גיוס", בעוד ששובל הגדירם כ"דמי הצלחה וייזום", ואילו חרמון התייחס אליהם כ"מס יזמות". אשר לגילוי הכוונה ליטול סכומים אלו גרסו יגיל וחרמון בעדויותיהם לראשונה, וללא מסמך מתעד או עדות תומכת מאת נמען כלשהו כי אף שהדבר לא צוין במסמכי ההסכמים היו מיידעים בכך "במיילים או בעל פה" מי מהשותפים המוגבלים ששאל, אף הוצגה תכתובת סותרת. בהמשך, נטען מפי מצהירי המשיבה כי הסכומים שניטלו על ידם נמוכים מאלו שלשיטתם נטל מולר שלא כדין.
- לשיטת המבקשים, בנוסף הוכח כי השותף הכללי קיבל זכויות בנכס בשיעור 25% מאחורי גבם של המשקיעים תוך הפרה בוטה של חובת הגילוי והאמון המוטלות עליו על פי דין. בנוסף הוכח כי גרסת ההגנה של המשיבה גם בעניין זה הייתה כוזבת ומטעה. כך, המשיבה הציגה למשקיעים מצג מפורש לפיו סך ההון העצמי הנדרש מהמשקיעים עומד על 2,700,000 אירו, תמורת קבלת בעלות על 50% מהנכס, בעוד 50% הנותרים נשארים בידי שותף מקומי, האחראי על תחזוקה שוטפת של הנכס. אלא שבניגוד למצגים אלה התברר לשותפים המוגבלים כי השותף המקומי קיבל לידיו ומחזיק רק 25% מהזכויות בנכס, בעוד 25% הנותרים מן הזכויות בו הינן של השותף הכללי, כל זאת מבלי שהשותף הכללי השקיע בשותפות וברור שהדבר נעשה על חשבונם של השותפים המוגבלים, אשר היו יכולים לקבל 75% מן הזכויות בנכס. גם בעניין זה, נטען, העובדות לא הוכחשו על ידי המשיבה אשר הודתה הן בכך שקיבלה לידיה 25% מהזכויות בנכס, הן בעובדה שלא שילמה עבור זכויות אלה והן בעובדה שהיא הסתירה עובדות אלה מעיני השותפים המוגבלים, עת ההתייחסות הפרטנית לחלקו של השותף הגרמני "מהווה הודאת בעל דין כי מדובר בעניין רלוונטי ביותר".
- בנוסף נטען כי גרסת ההגנה של המשיבה בתשובתה לבקשת הפירוק לפיה נטילת 25% מהרווחים בנכס לידיה היטיבה עם "הצד הישראלי", לא רק שהיא מופרכת על פניה, אלא מדובר בניסיון נוסף להטעות את בית המשפט שכל בכל מקרה מדובר בזכויות ל"רווח" ולא במניות המקנות זכויות הצבעה בשותפות הגרמנית או בחברה ההולנדית, כך שניכוסן של הזכויות בנכס שלא הוקצו לשותף הגרמני לשותף הכללי מהווה הפקת טובת הנאה שלא כדין מצד נאמן.
- לטענת המבקשים גם גרסתה החדשה של המשיבה לפיה עניין זה אינו קשור למשקיעים כלל אינה יכולה לעמוד משלא יכול להיות חולק כי השותף הכללי חייב להיות שקוף בנוגע לטובות הנאה שהוא מקבל מהעסקה ובפרט משהמשיבה ראתה לנכון להציג למשקיעים כי היא מחויבת להציג מידע בנושא למשקיעים.
- בנוסף נטען כי הוכח שהמשיבה בתשובתה לבקשת הפירוק הציגה גרסת כזב לעניין ההפרשים בין סכום ההשקעה בשותפות להשקעה בשותפות הגרמנית, זאת לאור תצהיר משלים המהווה הודאת בעל דין בהפרה חמורה נוספת של חובות האמון המוגברות המוטלות על המשיבה. כך, בבקשת הפירוק נטען כי השותף הכללי הציג למבקשים מצג לפיו תידרש השקעה בהון עצמי של 2.7 מיליון אירו כדי לקבל 50% מן הזכויות בנכס ואולם עיון בדוחות הכספיים של השותפות העלה שהשקעתם הכוללת של כלל השותפים המוגבלים בשותפות הגיעה לסכום של 21,516,485 ₪, שהינם שווי ערך לכ-5.18 מיליון אירו. מנגד התברר כי על אף הסכום שגויס, הועבר לגרמניה סך של כ-4 מיליון אירו בלבד כך שקיים פער בלתי מוסבר בסך של כ-1.8 מיליון אירו אשור גויס מכספי המשקיעים אולם כלל לא הושקע בנכס בגרמניה. גם בעניין זה הודתה המשיבה בעובדות אלא שלטענתה פער זה נובע מ"עלויות נלוות של העסקה" לרבות דמי הצלחה, הוצאות נוספות בגין מס רכישה בשיעור 6.5%, הערכות שווי, עמלות בנקים, עלויות בדיקת נאותות, יועץ מס, שכ"ט נוטריונים והוצאות משפטיות, לגביהם לא הציגה המשיבה ולו אסמכתא אחת. גם לאחר שנדרשה בהחלטות בית המשפט להגיש חשבוניות שהוציאה לשותפות פיט 3, הגישה לתיק בית המשפט רק חשבוניות שהוציאה לחברה ההולנדית שאין בהן כל אזכור לפיט 3, בלא כל ביטוי ל"מסלול המלא" של מעבר הכסף, ושאינו מספק על מנת לכלול בדו"חות פיט 3 "הוצאות הקמה" המיוחדות לה.
- למעשה, במקום להציג קבלות המוכיחות תשלומים שהוציאה המשיבה בגרמניה, היא צירפה קבלות של סכומים בהיקף של 938,334 אירו שקיבלה כדמי הצלחה נוספים, מן החברה ההולנדית, שאף הם הוסתרו מעיני המשקיעים.
- נטען כי האמור אינו מותיר ספק בדבר הצורך בפירוק השותפות ומינוי מפרק אשר ישלוט על הכספים חלף המשיבה. המשיבה הוכיחה כי אינה ראויה לאמון, כי היא מסתירה מעיני השותפים המוגבלים מידע מהותי, כי אינה מהססת לפעול בניגוד עניינים, תוך פגיעה באינטרסים של המשקיעים, הפרת חובות השקיפות והאמון וגניבה מכיסם לטובתה האישית מאחורי גבם.
- לטענת המבקשים טענת המשיבה בדבר "נזק אדיר" שייגרם כתוצאה ממינוי מפרק היא "סערה בכוס מים" משהשותפות הישראלית כלל אינה צד להליכים בגרמניה וממילא לפירוקה לא תהא שום השפעה על המשך ניהול ההליכים בגרמניה, מש"המפרק לא אמור להחליף את עוה"ד הגרמניים וזו לא תכלית מינויו". ומעבר לכך - בהחלטת בית המשפט לערעורים באמסטרדם מיום 20.7.2023, אשר הוגשה לתיק בית המשפט לצד תרגום לעברית בהתאם להחלטה מיום 17.1.2024 נאמר כי מנהלי המשיבה אינם משתפים פעולה עם בעל התפקיד שמונה על ידו וכתוצאה ממעשיהם ומחדליהם "מרחף על FM1... תרחיש פשיטת רגל...".
- לבסוף נטען כי חרף מכבש הלחצים שהפעילה המשיבה על יתר השותפים המוגבלים, רק ששה שותפים (ביניהם חרמון) נאותו לחתום על נוסח ההתנגדות שהוכתב על ידי המשיבה, וגם זאת ללא תצהיר כנדרש בעוד מנגד הוגשו 12 תצהירים של שותפים נוספים התומכים בבקשת הפירוק כך ש-37 מתוך 69 השותפים המוגבלים בשותפות תומכים בבקשת הפירוק עוד רק 6 מתנגדים לו.
טענות המשיבות בסיכומיהן
- המשיבות בסיכומיהן טוענות כי עילת "אבדן אמון" עליה מבוססת הבקשה לא הוכחה, זאת בין היתר משאובדן אמון היא טענה אובייקטיבית הנשענת על יסודות סובייקטיביים ומשהבקשה הושתתה על עדות אחת ויחידה של המבקש 1, אשר אינה יכולה להרים את הנטל בדבר אובדן אמון מצד כלל המבקשים.
- לטענת המשיבות, מכוח עיקרון תום הלב החל על שימוש בזכויות, יש לבחון האם לא ניתן להסתפק בסעד פחות דורסני וקיצוני מסעד הפירוק וכי בענייננו המבקשים כלל לא התייחסו לאפשרות השימוש בסעד קיצוני פחות באופן שמעיד על חוסר תום הלב. בענייננו, נטען, סעד של פירוק ומינוי כונס נכסים לא רק שיהיה חסר תועלת, אלא רק ירע את מצבם של כל הגורמים המעורבים בדבר, ובעיקר של המבקשים עצמם, למעט מולר שירוויח מכך. לחלופין, נטען, כי אף בית המשפט יקבל את טענות המבקשים, ניתן להסתפק בסעדים דורסניים פחות כגון מתן צו האוסר על ביצוע דיספוזיציה בכספים שייגבו ממכירת הנכס של השותפות ו/או ייגבו ממולר, על הפקדת הכספים בקופת בית המשפט או בחשבון נאמנות של באי כוח הצדדים ועוד.
- בנוסף נטען כי סעיף 9.2 להסכם השותפות קובע כי היא תפורק "אך ורק" במקרים שפורט שם ובכלל זה החלטה של השותף הכללי לפרק את השותפות, במצד שבו יינתן צו לפירוק השותף הכללי, מינוי כונס נכסים על נכסי השותף הכללי או אם יוכרז השותף הכללי כחדל פירעון. בענייננו, נטען, לא מתקיים אף לא אחד מהתנאים המנויים בהסכם השותפות עליו מסתמכים המבקשים עצמם ומשך לא קמה למבקשים עילה לפירוק השותפות ובפרט משהוראות פקודת השותפות הן דיספוזיטיביות כך שיש לכבד את הסכמת הצדדים כמפורט בהסכם. לטענת המשיבות ברור כי סעיף 9.2 להסכם השותפות מהווה הוראה מפורשת בהסכם או לכל הפחות מצביע על נסיבות ברורות המבססות כוונה שכזו. משכך ורק מטעם זה, נטען, יש לדחות את הבקשה העיקרית.
- לטענת המשיבות ההליך דנא כולו נולד בחטא שכן המבקשים נקטו בהליך לפי תקנה 54 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018, חלף הגשת תביעה אזרחית כדין, באופן שפגע פגיעה קשה בזכותן העל-חוקתית לגישה לערכאות של המשיבות. זאת, נטען, עשו המבקשים באופן מודע ובמזיד, שעה שהחברה ומנהליה היו עסוקים בהתמודדות בטענות הסרק של אותם מבקשים (או לפחות חלקם) בבקשה למתן צו לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון אשר נדחתה תוך חיוב המבקשים בהוצאות וכך גם ערעור שהוגש לבית המשפט העליון.
- המשיבות מוסיפות וטוענות כי המבקשים ו/או באי כוחם מצויים בקשר רציף והדוק עם מולר, אשר מזין אותם במידע כוזב והם מופעלים על ידו כ"בובה על חוט" ואשר לגביו נקבע כי מדובר בנוכל שגזל מהשותפויות סכום של כ-11 מיליון אירו. לטענת המשיבות, חרף העובדה שמולר, כעולה משורה של החלטות של ערכאות שיפוטיות בגרמניה ובהולנד, הוא המעוול אשר פגע במזיד בחברות שמחזיקה החברה ההולנדית תוך ניצול שליטתו שלא כדין, המבקשים ובא כוחם פועלים בצוותא חדא עמו באופן שמעורר תמיהות אודות ניקיון כפיהם, עת המבקש העיד כי נסמך על דברים שנמסרו לו מאת באי כוחו, לא שוחח עם מולר ולא קרא את ההחלטות השיפוטיות שניתנו בקשר אליו כך.
- לטענת המשיבות עסקינן בשותפות מוגבלת ולא בשותפות רגילה וכי בעניינו אין מבוי סתום שמונע מהשותפות לקדם את ענייניה וההיפך הוא הנכון - ענייני השותפות מקודמים במרץ ובהצלחה על ידי השותף הכללי ו"בסהגבלים עסקיים נותר לגבות את הכספים שנגנבו ע"י מולר ושהוא כבר חויב לשלם לשותפות". עוד טוענות המשיבות כי קיים הבדל תהומי בין שותפות "רגילה" לבין שותפות מוגבלת כבעניינו, באופן ששומט את הקרקע מכל טענות המבקשים זאת כיוון שבשותפות מוגבלת כלל לא יכול להיווצר מבוי סתום משכל ההחלטות הניהוליות מצויות בידי גורם אחד - השותף הכללי. לטענת המשיבות, בהתאם לפסיקה, על מנת שבית המשפט יעשה שימוש בסעד כה חריג וקיצוני, יש להוכיח שני תנאים מצטברים. האחד, כי יחסי האמון נפגעו; והשני, כי מעשיו של השותף לא עולים בקנה אחד עם חובותיו כשותף. לחילופין, נקבע בפסיקה כי יש צורך להוכיח שלושה תנאים מצטברים אחרים והם כי קיימת סכנה לנכסי השותפות, כי השותף נהג בהתנהגות בלתי הולמת וכי הסכנה לנכסי השותפות היא בשל ההתנהגות הבלתי הולמת של השותף. בעניינו, נטען, עסקינן באי-אמון מלאכותי הנובע מכך שהמבקשים פועלים כזרועו הארוכה של מולר ומוזנים מדברי הבעל שלו. ממילא, נטען, לא הוכח כי "מעשיו של השותף לא עולים בקנה אחד עם חובותיו כשותף". כך, נטען, המחלוקת העיקרית לטענת המבקשים עצמם, הינה כי לשיטתם MHR לא הייתה רשאית לגבות עמלות ו/או הוצאות ו/או דמי הצלחה כפי שגבתה בפועל. מנגד, לשיטת המשיבה כל פעולותיה כשותף כללי היו גלויות, ידועות ושקופות, הן מראש והן לאורך כל הדרך והשותף הכללי היה רשאי גם רשאי לגבות את כל הסכומים שנגבו על ידו. המשיבות מוסיפות וטוענות כי המבקשים לא טענו ולא הצהירו כי אם היו יודעים מראש את כל אחת מטענותיהם המלאכותיות הנוכחיות, אזי הם לא היו מתקשרים בהסכם השותפות מלכתחילה וכי טענה לאובדן אמון בקשרי שותפות משולה למעין טענת הפרה יסודית במישור ההסכמי, או למצער לטענה בדבר מצגי שווא כך שהיה על המבקשים לטעון ולהצהיר כי אם היו יודעים בטרם חתמו על הסכם השותפות את שלטענתם התגלה להם רק בדיעבד, אזי הם לא היו נכנסים לשותפות לכתחילה.
- על יסוד האמור נטען כי לכל היותר עסקינן במחלוקת כספית שולית יחסית מבחינת היקפיה, ביחס לגביית העמלות על ידי החברה וברי כי מחלוקת כנה כאמור אינה מקיימת את התנאי המצטבר השני לפיו מעשיו של השותף לא עולים בקנה אחד עם חובותיו.
- נטען כי גם החלופה השנייה שנקבעה בפסיקה אינה מתקיימת בעניינו משלא הוכח כי קיימת התנהגות בלתי הולמת של החברה (זאת משהוכח כי הנזקים שנגרמו לשותפות נגרמו כתוצאה מפועלו הנפסד של מולר), משלא הוכח שיש סכנה לנכסי השותפות ומשלאור האמור אין צורך לבחון את התנאי המצטבר השלישי לקשר סיבתי בין ההתנהגות הבלתי הולמת לבין הסכנה לנכסי השותפות.
- לטענת המשיבות המבקשים ביססו טיעונם על שורה של פסקי דין אשר אין בהם רלוונטיות לענייננו משעוסקים הם בחברות או שותפויות שנקלעו למבוי סתום, מה שאין כן בענייננו.
- מבחינה מהותית, נטען, אין טעם בפירוק השותפות שכן הנכס כבר נמכר וכל שנותר הוא להשיב את הכספים שמולר גזל כך שמינוי מפרק יגרום נזקים אדירים, בעיקר למבקשים.
- לטענת המשיבות, נכס השותפות הגרמנית נרכש בסכום של כ-12 מיליון אירו ונמכר לצד שלישי בסכום של כ- 18 מיליון אירו, ואילו "מולר גנב 6.5 מיליון אירו וכתוצאה מכך לא ניתן לחלק את הכספים למבקשים". נטען כי המבקשים בחרו שלא להעיד את פטריק מולר, ואף לא ביקשו להעידו בהיוועדות חזותית, והימנעותם מהעדת עד שעדותו עשויה הייתה להיות רלבנטית, מקימה חזקה לפיה אם היה מעיד אזי עדותו הייתה פועלת לרעתם. על כן, טוענות המשיבות כי גרסתן לא נסתרה.
- במצב דברים זה, נטען, לא ברור במה יועיל פירוק השותפות משכל בעל תפקיד שיתמנה יידרש להמשיך בהתקשרות עם עורכי הדין הגרמניים הפועלים מטעם השותפות ולפעול לגביית הכספים ממולר. לטענת המשיבות הדבר יביא בהכרח לעיכוב משמעותי בקידום ענייני השותפות, ולעלויות גבוהות ומיותרות, שלא בהלימה לאינטרסים של כל המעורבים. לעמדת המשיבות, בהיעדר תועלת לפירוק, הגשת הבקשה לפירוק השותפות מהווה שימוש בחוסר תום לב בזכות משפטית שדי בו על מנת לדחות הבקשה.
- לטענת המשיבות טענת אי האמון שבפי המבקשים היא טענה מלאכותית. המבקשים מלינים על נטילת עמלות ו/או הוצאות ו/או דמי הצלחה כביכול שלא כדין, ועל סמך זאת טוענים לאי אמון אלא שמדובר במחלוקת משפטית קלאסית שנדרש להכריע בה תוך ניהול הליך מתאים, ושממילא לא מקנה את הזכות לפירוק השותפות. כך למשל, בבקשה העיקרית טענו המבקשים כי הובטחה להם כביכול תשואה קבועה של 10% בשנה אך הוכח כי התחייבות כאמור מעולם לא ניתנה אלא להיפך, הוצגו בפניהם מלוא הסיכונים הכרוכים בהשקעה מעבר לים עד שטענה זו נזנחה על ידם.
- נטען כי מסיכומי המבקשים עולה כי רוב טענותיהם עוסקות בכך שהחברה גבתה לשיטתם עמלות ו/או דמי הצלחה כביכול שלא כדין ותוך הסתרתם מהמבקשים, אלא שהדברים נכתבו ברחל בתך הקטנה בסעיף 5.2 להסכם השותפות ועל פי עדותו של יגיל, משקיע אשר הטריד אותו דבר מה בהסכם, קיבל תשובות מפורטות ומלאות מנציגי החברה, וכי מחלוקת שולית בהיקפה היחסי באשר לשיעור ההוצאות עשויה לכל היותר להוות עילה להגשת תביעה כספית מתאימה והדבר אינו מהווה עילה מספקת לסעד כה חריג וקיצוני של פירוק שותפות.
- לטענת המשיבות, השימוש ברטוריקה של "גניבת כספי ההשקעה" נועדה על מנת לייצר "דרמה צבעונית", מתוך תקווה שמכוחה בית המשפט יתרשם שיש צורך בסעד כה דרסטי של פירוק שותפות ומינוי כונס נכסים. יתר על כן, משמדובר בטענת מרמה מוטל על המבקשים נטל הוכחה מוגבר, בו לא עמדו.
- ביחס לטענה לפיה הוצאות התיווך שנקבעו ברחל בתך הקטנה בסעיף 5.2 להסכם השותפות הן כביכול "הוצאות המשולמות לצדדים שלישיים", נטען כי מדובר בהנחה סתמית וכבושה של המבקשים, אשר לאור חולשת טענותיהם בדו המצאה חדשה. ממילא, נטען, טענה זו לא נטענה אלא בסיכומים ומהווה הרחבת חזית אסורה.
- לטענת המשיבות, "אי אמון" איננה מילת קסם שבגינה ניתן להורות על סעד כה חריג וקיצוני של פירוק שותפות וכי סעד זה יגרום נזקים אדירים משלאורך כל הדרך, מי שעמד בקשר עם מולר היא המשיבה באמצעות מנהליה, הם מי שמכירים את הדברים מראשיתם ועד אחריתם והיחידים שיכולים להעיד בהליכים המשפטיים בגרמניה שעה שהמבקשים ובאי כוחם מצויים בניגוד אינטרסים אינהרנטי לאור שיתוף הפעולה שלהם עם מולר. בנוסף נטען כי הגם שב"כ המבקשים חזר בו מעתירה זו, העובדה שהמבקשים העזו לבקש למנות ככונס נכסים עורך דין ממשרדו של בא כוחם רק מלמדת שביסוד הבקשה לא עומדים טעמים ממשיים.
- לבסוף נטען כי מערכת היחסים של המשיבה מול מולר אינה מעניינם של המבקשים משאין ולא יכולה להיות מחלוקת כי למבקשים הובטחו 50% מהזכויות שיתקבלו ממכירת הנכס ובכך לא נוצר כל שינוי וממילא לא נגרם למבקשים כל נזק מכך.
- בנוסף נטען בהקשר זה כי אמנם העובדה שלחברה הזכות לקבל 25% מרווחי הנכס, ככל שיהיו, אינה מקנה לה זכויות הצבעה עודפות, אולם העובדה שגם החברה צריכה להרוויח מהגעת הכספים ארצה מהווה הוכחה חותכת לכך שהחברה והמבקשים נמצאים באותו צד ויש להם אינטרס משותף מובהק. גם בעניין זה נטען כי לכל היותר יכולה הטענה לשקף תובענה כספית, שאין בה כדי להביא לכדי פירוק השותפות, בוודאי שלא בשלב הנוכחי שבו הנכס כבר נמכר וכל שנותר הוא לגבות את הכספים ממולר.
טענות המבקשים בסיכומי התשובה מטעמם
- במסגרת סיכומי התשובה מטעמם טענו המבקשים כי בהיעדר תשובה עניינית לטענות המבקשים, בחרה משיבה לתקוף את המבקשים ואת שלוחם בטענה כי המבקשים הם "מריונטות" של מולר ש"מזין אותם במידע כוזב" אלא שמסיכומי המשיבות לא ניתן הלבין מהו אותו "מידע כוזב" או "מוטה ומטעה", ולא בכדי, משהעובדות והמסמכים שהתקבלו ממולר, שגרמו לאובדן האמון ושימשו בסיס לבקשת הפירוק, לא הוכחשו על ידי המשיבה, והסתברו כנכונים, מהימנים ומדויקים.
- לטענת המבקשים, בפסק הדין של בית המשפט לערעורים בהולנד מיום 6.12.2023, שניתן לאחר שהוגשו סיכומי המבקשים בתיק זה, נקבעו קביעות חמורות ביותר כלפי המשיבה ונושאי המשרה בה, לפיהן העמידו בסכנת פשיטת רגל את השותפות ופעלו על חשבון המשקיעים, הרלבנטיות יותר ועולות בחומרתן על הקביעות שנקבעו נגד מול בפסקי הדין שהובאו על ידי המשיבה.
- לטענת המבקשים אין יסוד לטענת המשיבות לפיהן אין די בתצהיר אחד משסעיפים 45(4) ו-45(6) לפקודת השותפויות אינם קובעים חובה להוכיח אובדן אמון סובייקטיבי של כל אחד מחברי השותפות ומשאין חולק כי כל השותפים קיבלו לידיהם את בקשת הפירוק ואת תצהירה של המבקשת, כך שהם ידעו והכירו אותו היטב. ממילא נטען, יש לדחות את הטענה בהיותה הרחבה חזית אסורה.
- לטענת המבקשים, אין יסוד לטענת המשיבות בעניין הצורך להעיד את מולר משהמשיבה אינה מכחישה את תוכן הדברים שמסר מולר למבקשים בנוגע לכל אחד משלושת היסודות העובדתיים המרכיבים את בקשת הפירוק - דמי התיווך שגבתה והיקפם, הזכויות שקיבלה בנכס, והיקף הכספים שהועברו לשותפות הגרמנית כהלוואה - ומשכך לא היה כל צורך להעיד את מולר.
- לטענת המבקשים, אין יסוד לטענת המשיבה לפיה סעיפים 45(4) ו-45(6) לפקודת השותפויות חלים רק במקרה של "מבוי סתום" ואינם חלים לעולם על שותפות מוגבלת שבה רק השותף הכללי מקבל החלטות. ממילא, נטען, בקשת הפירוק נסמכת גם על סעיף 45(6) לחוק, שהינו סעיף סל המותיר לבית המשפט שיקול דעת רחב ומכוחו מוסמך בית המשפט להורות על פירוק כל אימת שנוצרו נסיבות העושות, לדעת בית המשפט, את פירוק השותפות למעשה של צדק ויושר. זהו סעד מן היושר, ואין לכבול את ידיו של בית המשפט מלהעניק סעד של פירוק כאשר שותף כללי גנב והסתיר מהשותפים המוגבלים, בדיוק כשם שלא ניתן להתנות על החברה לפעול בתום לב. לטענת המבקשים דין טענה זו להידחות גם בהיותה הרחבת חזית.
- לטענת המבקשים, אין יסוד לטענת המשיבה כאילו בהתאם לפסיקה קיימים תנאים מצטברים לפירוק ומכל מקום תנאים אלה מתקיימים בענייננו. אף יסוד לטענה לפיה ההסכם חזה מצב של בעיות והותיר את שיקול הדעת בידי השותף הכללי בלבד משטענה זו רלוונטית לניהול שוטף במהלך העסקים הרגיל אך לא במקרה של גניבה ומעילה באמון.
- המבקשים טוענים כי יש לדחות את הטענה כאילו לא הוכח שאילו המבקשים היו יודעים על הכספים שהמשיבה גנבה מהם הם לא היו מתקשרים בהסכם, "משל לקבצן שגנב כסף מכיסו של פלוני" הטוען כי לו היה מבקש היה נענה בחיוב, עת השתלשלות העניינים בפועל, נטילה חד צדדית של כספים תוך הסוואתה וטשטושה הנמשכים - רובצת לפתחה של המשיבה. הם מוסיפים כי בקשת הפירוק לא עוסקת בכספי מכירת הנכס שהמשיבה טוענת שהועברו ב"מרמה" על ידי מולר לשותפות אחרת שבשליטת המשיבה אלא בכספי ההשקעה שאין חולק שהגיעו לכיסה של המשיבה, כבר מיומה הראשון של ההשקעה או שאין הסבר להיעלמותם.
- בכל הנוגע לטענה לפיה ככל שימונה מפרק כל שיהיה עליו לעשות הוא להמשיך בהתקשרות עם עורכי הדין הגרמניים שפועלים מטעם השותפות ולפעול לגביית הכספים ממולר, נטען כי המשך ההתקשרות עם עורכי הדין הגרמניים אין בה מומחיות עסקית מיוחדת וכל מפרק יוכל לבצעה, עת תפקידו יכלול גם בדיקות וחקירות ביחס לסכומי העתק שנעלמו מהשותפות בתקופת ניהולה על ידי המשיבה וסכומי היתר שנטלה האחרונה, ובלא מינויו לא ניתן יהיה להשיב את הגזילה, שהרי המשיבה וודאי לא תפעל כדי לתבוע את עצמה.
דיון והכרעה
- סעיף 45 לפקודת השותפויות עוסק ב"פירוק על פי בית המשפט" (במובחן מ"פירוק השותפות מאליה או בידי שותף" בו עוסק סעיף 41 לפקודה) ומורה כי:
"בית המשפט רשאי, על פי בקשת שותף, לצוות על פירוק השותפות באחת מאלה: