תא (ת"א) 35901-09-22 דן רביד ו-24 אח' נ' אם.אייץ.אר 1 ניהול השקעות בע"מ

החלטה

1. בפניי בקשה לפירוק השותפות המוגבלת אפ.אי.טי 3 דרמשטט גרמניה השקעות נדל"ן (להלן: "פיט 3", "השותפות המוגבלת" או "השותפות") לפי סעיפים 45(4) ו-45(6) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה - 1975 (להלן: "פקודת השותפויות") שהגישו המבקשים, 25 מתוך 69 השותפים המוגבלים בשותפות המוגבלת, כנגד השותף הכללי בשותפות המוגבלת, חברת אם.אייץ'.אר 1 ניהול והשקעות בע"מ (להלן, לפי הקשר הדברים: "MHR" "המשיבה" או "השותף הכללי"). יצוין כי מלבד ההליך שבכותרת מתנהלים בבית משפט זה הליכים נוספים שעניינם בבקשה לפירוק שותפויות מוגבלות נוספות בהן משמשת המשיבה כשותף הכללי, בנסיבות דומות.
רקע
2. השותפות המוגבלת היא שותפות ישראלית המחזיקה 50 מתוך 100 "Tracking Share A" (להלן: "מניות עקיבה A") נטולות זכויות הצבעה בחברה הולנדית בשם FM1 Invest Germany BV (להלן: "החברה ההולנדית" או "FM1"). המניות המחזיקות בזכויות ההצבעה בחברה ההולנדית מוחזקות, בחלקים שווים, על ידי MHR ועל ידי השותף העסקי הגרמני, מר פטריק מולר (להלן: "מולר"). יתר מניות העקיבה A, קרי 50 מניות נוספות, מוחזקות אף הן בחלקים שווים על ידי מולר ועל ידי MHR.
3. החברה ההולנדית מחזיקה ב-100% מזכויות השותף המוגבל בשותפות הגרמנית M Object Dramstadt GMBH & Co. KG (להלן: "השותפות הגרמנית"), שהיא בעלת הזכויות בנכס מניב בכתובתEschollbrücker Str. 26 בעיר דרמשטדט שבגרמניה. השותף הכללי בשותפות הגרמנית היא חברת MOD Verwaltungesegesellschaft Mbh (להלן: "MOD").
4. בין השותפות המוגבלת לבין השותפות הגרמנית נחתם הסכם הלוואה במסגרתו הלוותה השותפות המוגבלת לשותפות הגרמנית סך כולל של 4 מיליון אירו לצורך רכישת נכס מקרקעין בגרמניה על ידי השותפות הגרמנית.
5. השותפים המוגבלים בשותפות המוגבלת, והמבקשים ביניהם, חתמו על מסמכים שונים לצורף הצטרפותם כשותפים מוגבלים בשותפות ובכלל זה חתמו הם על "טופס הצטרפות" ועל "הסכם שותפות מוגבלת". בשני המסמכים מצוינת MHR כשותף הכללי של השותפות. בטופס ההצטרפות צוין, בין היתר, כי "המשקיע מעוניין להצטרף לשותפות, כשותף מוגבל..." ובהסכם השותפות צוין, בין היתר, כי "השליטה המלאה והבלעדית על ניהולה ועסקיה של השותפות והסמכויות לפעול בשמה ולחייבה תהיינה בידי השותף הכללי" (סעיף 3.2 להסכם השותפות) וכי "השותפים המוגבלים לא ישתתפו בניהול השותפות או עסקיה ולא יעשו בשם השותפות המוגבלת כל פעולה משפטית" (סעיף 3.4 להסכם השותפות).
6. ביום 15.9.2022 הגישו המבקשים, הנמנים עם השותפים המוגבלים בשותפות המוגבלת, בקשה לפירוק השותפות המוגבלת, במסגרתה התבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 45(4) ו/או לפי סעיף 45(6) לפקודת השותפויות ולהורות על פירוקה של השותפות המוגבלת, נוכח מעשים חמורים שבוצעו, לטענת המבקשים, על ידי השותף הכללי בשותפות המוגבלת ואשר אליהן, על פי הנטען, נחשפו רק לאחרונה.
7. במסגרת הבקשה נטען, בתמצית, כי בשנים 2015-2016 פעל השותף הכללי לגיוס משקיעים מישראל להשקעה בנכס נדל"ן מסחרי בגרמניה וכי במסגרת זו הוצגו להם מצגים שונים. בדיעבד, כך נטען, התברר למבקשים כי הצעת השותף הכללי לרכישת נירות ערך בשותפות המוגבלת נעשתה תוך הפרת הוראות סעיף 15(א) לחוק ניירות ערך, התשכ"ה - 1965, אשר אוסר על הצעה של נירות ערך לציבור ללא פרסום תשקיף.
8. על פי הנטען, המצגים אשר הוצגו למשקיעים הפוטנציאליים כללו, בין היתר, מצג לפיו עלות הנכס היא 12,150,000 אירו, מתוכו יושג מימון של 9,450,000 אירו והיתרה בסך 2,700,000 אירו הינה הון עצמי הנדרש מהמשקיעים תמורת קבלת בעלות על 50% מהנכס; הנכס יוחזק על ידי שותפות גרמנית ו-50% הנותרים מהזכויות בנכס יהיו בידי שותף מקומי האחראי על התחזוקה השוטפת של הנכס.
9. במסגרת הבקשה טוענים המבקשים כי זמן קצר קודם להגשתה התגלה להם כי בניגוד להסכם השותפות, לפיו זכאי השותף הכללי לקבל דמי ניהול בשיעור של 10% מדמי השכירות שישולמו לשותפות בגין נכסיה ו-10% במקרה מימוש, השותף הכללי קיבל לידיו עמלת תיווך בסך של 378,763 יורו, כבר מיומה הראשון של ההשקעה, זאת שלא בהתאם להסכם השותפות ומאחורי גבם של המשקיעים; כי השותף המקומי קיבל לידיו ומחזיק רק ב-25% מן הזכויות בנכס בעוד 25% הנותרים מן הזכויות בו הן של השותף הכללי, זאת מבלי שהשותף הכללי השקיע בשותפות ועל חשבונם של השותפים המוגבלים; כי קיימים הפרשים לא מוסברים בין סכום ההשקעה של המשקיעים המוגבלים בשותפות – 5.18 מיליון יורו להשקעה בשותפות הגרמנית – 4 מיליון יורו, הפרש אשר מוצג בדוחותיה הכספיים של השותפות במונח "עלות השקעה ישירה" אלא, כך נטען, שבירור מול השותף הגרמני העלה כי השותפות המוגבלות לא נשאה בעלויות עסקה ששולמו לשותפות הגרמנית מעבר להשקעה הישירה.
10. לטענת המבקשים, לנוכח טענותיהם אלה, קמה עילה לפירוק השותפות על ידי בית המשפט, זאת הן מטעמי צדק ויושר והן מן הטעם שאין לשותפים המוגבלים כל אפשרות סבירה להמשיך ולנהל את עסקי השותפות עם שותף כללי, אשר לטענתם, רימה אותם ומעל בכספי השותפות, אותם גייס מידיהם תוך תרמית ומצגי שווא.
11. ביום 6.1.2023 הגישו המשיבים תשובתם לבקשה במסגרתה העלו הם, בין היתר, טענה כי דין הבקשה סילוק על הסף משסעיף 9.2 להסכם השותפות קובע כי השותפות המוגבלת תפורק אך ורק בקרות אחד מן המקרים האמורים באותו סעיף, קרי: (1) עקב החלטת השותף הכללי לפרק את השותפות (2) במצב שבו יינתן צו בדבר פירוק השותף הכללי (3) אם מונה כונס נכסים על השותף הכללי (4) אם יוכרז השותף הכללי כחדל פירעון.
12. טענת הסף שהעלתה המשיבה נדחתה בהחלטה מיום 28.3.2023.
13. לגופן של טענות המבקשים השיבו המשיבה והשותפות המוגבלת, בתמצית, כי המבקשים פועלים ממניעים זרים על מנת לנסות לפגוע בשותף הכללי וביתר השותפים המוגבלים תוך שיתוף פעולה עם השותף הגרמני כנגדו מנהלת השותפות הליכים בגרמניה; כי לא תצמח למבקשים תועלת מפירוק השותפות; כי לא היה מקום לכנות את סוגיית עמלת ההצלחה כ"גניבת כספי השקעה" וכי השימוש בטקטיקה רטורית זו לא נועד אלא ליצור את הרושם שיש צורך בסעד דרסטי של פירוק השותפות, שעה שמדובר, לכל היותר, במחלוקת כספית; כי בניגוד לנטען, הסכם השותפות קובע כי השותפות תישא בכל ההוצאות הקשורות לפעילותה, לרבות דמי הצלחה של השותף הכללי, הזכאי גם לשיפוי בגין הוצאות שנעשו עבור השותפות; כי דילול זכויותיו של השותף הגרמני, כך שנותרו בידיו 25% מהזכויות בנכס בלבד לא פגע בזכויות המבקשים; כי הפער הנובע מהעלויות הנלוות של העסקה, כולל את דמי ההצלחה של המשיבה ושל השותף הגרמני וכן הוצאות נוספות שפורטו בתשובה וכי המבקשים יכולים לדרוש מתן חשבונות ביחס להוצאות אלו.
14. ביום 12.07.2023 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה נחקר המבקש 1, מר דן רביד, המצהיר מטעם המבקשים וביום 04.01.2024 התקיימה ישיבת הוכחות בה נחקרו המצהירים מטעם המשיבה והשותפות - מר יגיל מנוביץ' (להלן: "יגיל"), מר שובל מנוביץ' (להלן: "שובל") ומר צח חרמון (להלן: "חרמון"), מנהלי השותף הכללי ובעלי מניות בו בשרשור.
סיכום טענות הצדדים
טענות המבקשים בסיכומיהם
15. בפתח סיכומיהם עומדים המבקשים על חובות האמונים והנאמנות המוגברות החלות על השותף הכללי ביחסיו עם השותפים המוגבלים, על חובות הגילוי החלות עליו ועל החובה שלא להימצא בניגוד עניינים.
16. לטענתם, נוכח העובדה שיחסי אמון הם הבסיס בלעדיו אין לשותפות, די בפגיעה באמון כדי להצדיק את פירוק השותפות כעולה מהוראות סעיפים 45(4) ו-45(6) לפקודת השותפות.
17. בענייננו, נטען, די בכל אחת מעילות אלה כדי להצדיק את קבלת הבקשה שכן השותף הכללי לא רק הפר את הסכם השותפות שעה ששלשל לכיסו כספים מאחורי גבם של המשקיעים בניגוד להוראות ההסכם, אלא גם פעל בניגוד עניינים מובהק, שעה שניכס לעצמו, בהסתר, לא פחות מ-25% מהזכויות בנכס.
18. לטענת המבקשים, הוכח שהשותף הכללי נטל מכספי ההשקעה של השותפים המוגבלים בדרך של גביית דמי תיווך שהוסתרו מעיניהם באמצעות משיכתם מתוך הכספים שהועברו לגרמניה, כי השותף הכללי נטל "דמי הצלחה" שהוסוו כ"הוצאות הקמה", עת היו למעשה "'עמלת גיוס' נוספת", וכי רק לאחר שהמשיבה אולצה למסור חשבוניות במסגרת ההליך, תוך ניסיונות להתחמק ממתן מידע הסתבר כי גם כספים נוספים ניטלו על ידה באמצעותFM1 - פעולות המקימות אובדן אמון אשר כשלעצמו מקים עילה לפירוק השותפות, וכי גרסת הכזבים המתגלגלת לא הותירה ספק בדבר אובדן אמון מוחלט במשיבה. כך, בעוד בתשובתה לבקשת הפירוק הודתה המשיבה כי שלשלה לכיסה את הסכום של כ- 378,000 אירו אך טענה כי מדובר ב"דמי הצלחה" לגיטימיים על פי סעיף 5.2 להסכם השותפות, ציין יגיל בחקירתו כי מדובר ב"דמי תיווך" או "עמלות גיוס", בעוד ששובל הגדירם כ"דמי הצלחה וייזום", ואילו חרמון התייחס אליהם כ"מס יזמות". אשר לגילוי הכוונה ליטול סכומים אלו גרסו יגיל וחרמון בעדויותיהם לראשונה, וללא מסמך מתעד או עדות תומכת מאת נמען כלשהו כי אף שהדבר לא צוין במסמכי ההסכמים היו מיידעים בכך "במיילים או בעל פה" מי מהשותפים המוגבלים ששאל, אף הוצגה תכתובת סותרת. בהמשך, נטען מפי מצהירי המשיבה כי הסכומים שניטלו על ידם נמוכים מאלו שלשיטתם נטל מולר שלא כדין.
19. לשיטת המבקשים, בנוסף הוכח כי השותף הכללי קיבל זכויות בנכס בשיעור 25% מאחורי גבם של המשקיעים תוך הפרה בוטה של חובת הגילוי והאמון המוטלות עליו על פי דין. בנוסף הוכח כי גרסת ההגנה של המשיבה גם בעניין זה הייתה כוזבת ומטעה. כך, המשיבה הציגה למשקיעים מצג מפורש לפיו סך ההון העצמי הנדרש מהמשקיעים עומד על 2,700,000 אירו, תמורת קבלת בעלות על 50% מהנכס, בעוד 50% הנותרים נשארים בידי שותף מקומי, האחראי על תחזוקה שוטפת של הנכס. אלא שבניגוד למצגים אלה התברר לשותפים המוגבלים כי השותף המקומי קיבל לידיו ומחזיק רק 25% מהזכויות בנכס, בעוד 25% הנותרים מן הזכויות בו הינן של השותף הכללי, כל זאת מבלי שהשותף הכללי השקיע בשותפות וברור שהדבר נעשה על חשבונם של השותפים המוגבלים, אשר היו יכולים לקבל 75% מן הזכויות בנכס. גם בעניין זה, נטען, העובדות לא הוכחשו על ידי המשיבה אשר הודתה הן בכך שקיבלה לידיה 25% מהזכויות בנכס, הן בעובדה שלא שילמה עבור זכויות אלה והן בעובדה שהיא הסתירה עובדות אלה מעיני השותפים המוגבלים, עת ההתייחסות הפרטנית לחלקו של השותף הגרמני "מהווה הודאת בעל דין כי מדובר בעניין רלוונטי ביותר".
20. בנוסף נטען כי גרסת ההגנה של המשיבה בתשובתה לבקשת הפירוק לפיה נטילת 25% מהרווחים בנכס לידיה היטיבה עם "הצד הישראלי", לא רק שהיא מופרכת על פניה, אלא מדובר בניסיון נוסף להטעות את בית המשפט שכל בכל מקרה מדובר בזכויות ל"רווח" ולא במניות המקנות זכויות הצבעה בשותפות הגרמנית או בחברה ההולנדית, כך שניכוסן של הזכויות בנכס שלא הוקצו לשותף הגרמני לשותף הכללי מהווה הפקת טובת הנאה שלא כדין מצד נאמן.
21. לטענת המבקשים גם גרסתה החדשה של המשיבה לפיה עניין זה אינו קשור למשקיעים כלל אינה יכולה לעמוד משלא יכול להיות חולק כי השותף הכללי חייב להיות שקוף בנוגע לטובות הנאה שהוא מקבל מהעסקה ובפרט משהמשיבה ראתה לנכון להציג למשקיעים כי היא מחויבת להציג מידע בנושא למשקיעים.
22. בנוסף נטען כי הוכח שהמשיבה בתשובתה לבקשת הפירוק הציגה גרסת כזב לעניין ההפרשים בין סכום ההשקעה בשותפות להשקעה בשותפות הגרמנית, זאת לאור תצהיר משלים המהווה הודאת בעל דין בהפרה חמורה נוספת של חובות האמון המוגברות המוטלות על המשיבה. כך, בבקשת הפירוק נטען כי השותף הכללי הציג למבקשים מצג לפיו תידרש השקעה בהון עצמי של 2.7 מיליון אירו כדי לקבל 50% מן הזכויות בנכס ואולם עיון בדוחות הכספיים של השותפות העלה שהשקעתם הכוללת של כלל השותפים המוגבלים בשותפות הגיעה לסכום של 21,516,485 ₪, שהינם שווי ערך לכ-5.18 מיליון אירו. מנגד התברר כי על אף הסכום שגויס, הועבר לגרמניה סך של כ-4 מיליון אירו בלבד כך שקיים פער בלתי מוסבר בסך של כ-1.8 מיליון אירו אשור גויס מכספי המשקיעים אולם כלל לא הושקע בנכס בגרמניה. גם בעניין זה הודתה המשיבה בעובדות אלא שלטענתה פער זה נובע מ"עלויות נלוות של העסקה" לרבות דמי הצלחה, הוצאות נוספות בגין מס רכישה בשיעור 6.5%, הערכות שווי, עמלות בנקים, עלויות בדיקת נאותות, יועץ מס, שכ"ט נוטריונים והוצאות משפטיות, לגביהם לא הציגה המשיבה ולו אסמכתא אחת. גם לאחר שנדרשה בהחלטות בית המשפט להגיש חשבוניות שהוציאה לשותפות פיט 3, הגישה לתיק בית המשפט רק חשבוניות שהוציאה לחברה ההולנדית שאין בהן כל אזכור לפיט 3, בלא כל ביטוי ל"מסלול המלא" של מעבר הכסף, ושאינו מספק על מנת לכלול בדו"חות פיט 3 "הוצאות הקמה" המיוחדות לה.
23. למעשה, במקום להציג קבלות המוכיחות תשלומים שהוציאה המשיבה בגרמניה, היא צירפה קבלות של סכומים בהיקף של 938,334 אירו שקיבלה כדמי הצלחה נוספים, מן החברה ההולנדית, שאף הם הוסתרו מעיני המשקיעים.
24. נטען כי האמור אינו מותיר ספק בדבר הצורך בפירוק השותפות ומינוי מפרק אשר ישלוט על הכספים חלף המשיבה. המשיבה הוכיחה כי אינה ראויה לאמון, כי היא מסתירה מעיני השותפים המוגבלים מידע מהותי, כי אינה מהססת לפעול בניגוד עניינים, תוך פגיעה באינטרסים של המשקיעים, הפרת חובות השקיפות והאמון וגניבה מכיסם לטובתה האישית מאחורי גבם.
25. לטענת המבקשים טענת המשיבה בדבר "נזק אדיר" שייגרם כתוצאה ממינוי מפרק היא "סערה בכוס מים" משהשותפות הישראלית כלל אינה צד להליכים בגרמניה וממילא לפירוקה לא תהא שום השפעה על המשך ניהול ההליכים בגרמניה, מש"המפרק לא אמור להחליף את עוה"ד הגרמניים וזו לא תכלית מינויו". ומעבר לכך - בהחלטת בית המשפט לערעורים באמסטרדם מיום 20.7.2023, אשר הוגשה לתיק בית המשפט לצד תרגום לעברית בהתאם להחלטה מיום 17.1.2024 נאמר כי מנהלי המשיבה אינם משתפים פעולה עם בעל התפקיד שמונה על ידו וכתוצאה ממעשיהם ומחדליהם "מרחף על FM1... תרחיש פשיטת רגל...".
26. לבסוף נטען כי חרף מכבש הלחצים שהפעילה המשיבה על יתר השותפים המוגבלים, רק ששה שותפים (ביניהם חרמון) נאותו לחתום על נוסח ההתנגדות שהוכתב על ידי המשיבה, וגם זאת ללא תצהיר כנדרש בעוד מנגד הוגשו 12 תצהירים של שותפים נוספים התומכים בבקשת הפירוק כך ש-37 מתוך 69 השותפים המוגבלים בשותפות תומכים בבקשת הפירוק עוד רק 6 מתנגדים לו.
טענות המשיבות בסיכומיהן
27. המשיבות בסיכומיהן טוענות כי עילת "אבדן אמון" עליה מבוססת הבקשה לא הוכחה, זאת בין היתר משאובדן אמון היא טענה אובייקטיבית הנשענת על יסודות סובייקטיביים ומשהבקשה הושתתה על עדות אחת ויחידה של המבקש 1, אשר אינה יכולה להרים את הנטל בדבר אובדן אמון מצד כלל המבקשים.
28. לטענת המשיבות, מכוח עיקרון תום הלב החל על שימוש בזכויות, יש לבחון האם לא ניתן להסתפק בסעד פחות דורסני וקיצוני מסעד הפירוק וכי בענייננו המבקשים כלל לא התייחסו לאפשרות השימוש בסעד קיצוני פחות באופן שמעיד על חוסר תום הלב. בענייננו, נטען, סעד של פירוק ומינוי כונס נכסים לא רק שיהיה חסר תועלת, אלא רק ירע את מצבם של כל הגורמים המעורבים בדבר, ובעיקר של המבקשים עצמם, למעט מולר שירוויח מכך. לחלופין, נטען, כי אף בית המשפט יקבל את טענות המבקשים, ניתן להסתפק בסעדים דורסניים פחות כגון מתן צו האוסר על ביצוע דיספוזיציה בכספים שייגבו ממכירת הנכס של השותפות ו/או ייגבו ממולר, על הפקדת הכספים בקופת בית המשפט או בחשבון נאמנות של באי כוח הצדדים ועוד.
29. בנוסף נטען כי סעיף 9.2 להסכם השותפות קובע כי היא תפורק "אך ורק" במקרים שפורט שם ובכלל זה החלטה של השותף הכללי לפרק את השותפות, במצד שבו יינתן צו לפירוק השותף הכללי, מינוי כונס נכסים על נכסי השותף הכללי או אם יוכרז השותף הכללי כחדל פירעון. בענייננו, נטען, לא מתקיים אף לא אחד מהתנאים המנויים בהסכם השותפות עליו מסתמכים המבקשים עצמם ומשך לא קמה למבקשים עילה לפירוק השותפות ובפרט משהוראות פקודת השותפות הן דיספוזיטיביות כך שיש לכבד את הסכמת הצדדים כמפורט בהסכם. לטענת המשיבות ברור כי סעיף 9.2 להסכם השותפות מהווה הוראה מפורשת בהסכם או לכל הפחות מצביע על נסיבות ברורות המבססות כוונה שכזו. משכך ורק מטעם זה, נטען, יש לדחות את הבקשה העיקרית.
30. לטענת המשיבות ההליך דנא כולו נולד בחטא שכן המבקשים נקטו בהליך לפי תקנה 54 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018, חלף הגשת תביעה אזרחית כדין, באופן שפגע פגיעה קשה בזכותן העל-חוקתית לגישה לערכאות של המשיבות. זאת, נטען, עשו המבקשים באופן מודע ובמזיד, שעה שהחברה ומנהליה היו עסוקים בהתמודדות בטענות הסרק של אותם מבקשים (או לפחות חלקם) בבקשה למתן צו לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון אשר נדחתה תוך חיוב המבקשים בהוצאות וכך גם ערעור שהוגש לבית המשפט העליון.
31. המשיבות מוסיפות וטוענות כי המבקשים ו/או באי כוחם מצויים בקשר רציף והדוק עם מולר, אשר מזין אותם במידע כוזב והם מופעלים על ידו כ"בובה על חוט" ואשר לגביו נקבע כי מדובר בנוכל שגזל מהשותפויות סכום של כ-11 מיליון אירו. לטענת המשיבות, חרף העובדה שמולר, כעולה משורה של החלטות של ערכאות שיפוטיות בגרמניה ובהולנד, הוא המעוול אשר פגע במזיד בחברות שמחזיקה החברה ההולנדית תוך ניצול שליטתו שלא כדין, המבקשים ובא כוחם פועלים בצוותא חדא עמו באופן שמעורר תמיהות אודות ניקיון כפיהם, עת המבקש העיד כי נסמך על דברים שנמסרו לו מאת באי כוחו, לא שוחח עם מולר ולא קרא את ההחלטות השיפוטיות שניתנו בקשר אליו כך.
32. לטענת המשיבות עסקינן בשותפות מוגבלת ולא בשותפות רגילה וכי בעניינו אין מבוי סתום שמונע מהשותפות לקדם את ענייניה וההיפך הוא הנכון - ענייני השותפות מקודמים במרץ ובהצלחה על ידי השותף הכללי ו"בסה"כ נותר לגבות את הכספים שנגנבו ע"י מולר ושהוא כבר חויב לשלם לשותפות". עוד טוענות המשיבות כי קיים הבדל תהומי בין שותפות "רגילה" לבין שותפות מוגבלת כבעניינו, באופן ששומט את הקרקע מכל טענות המבקשים זאת כיוון שבשותפות מוגבלת כלל לא יכול להיווצר מבוי סתום משכל ההחלטות הניהוליות מצויות בידי גורם אחד - השותף הכללי. לטענת המשיבות, בהתאם לפסיקה, על מנת שבית המשפט יעשה שימוש בסעד כה חריג וקיצוני, יש להוכיח שני תנאים מצטברים. האחד, כי יחסי האמון נפגעו; והשני, כי מעשיו של השותף לא עולים בקנה אחד עם חובותיו כשותף. לחילופין, נקבע בפסיקה כי יש צורך להוכיח שלושה תנאים מצטברים אחרים והם כי קיימת סכנה לנכסי השותפות, כי השותף נהג בהתנהגות בלתי הולמת וכי הסכנה לנכסי השותפות היא בשל ההתנהגות הבלתי הולמת של השותף. בעניינו, נטען, עסקינן באי-אמון מלאכותי הנובע מכך שהמבקשים פועלים כזרועו הארוכה של מולר ומוזנים מדברי הבעל שלו. ממילא, נטען, לא הוכח כי "מעשיו של השותף לא עולים בקנה אחד עם חובותיו כשותף". כך, נטען, המחלוקת העיקרית לטענת המבקשים עצמם, הינה כי לשיטתם MHR לא הייתה רשאית לגבות עמלות ו/או הוצאות ו/או דמי הצלחה כפי שגבתה בפועל. מנגד, לשיטת המשיבה כל פעולותיה כשותף כללי היו גלויות, ידועות ושקופות, הן מראש והן לאורך כל הדרך והשותף הכללי היה רשאי גם רשאי לגבות את כל הסכומים שנגבו על ידו. המשיבות מוסיפות וטוענות כי המבקשים לא טענו ולא הצהירו כי אם היו יודעים מראש את כל אחת מטענותיהם המלאכותיות הנוכחיות, אזי הם לא היו מתקשרים בהסכם השותפות מלכתחילה וכי טענה לאובדן אמון בקשרי שותפות משולה למעין טענת הפרה יסודית במישור ההסכמי, או למצער לטענה בדבר מצגי שווא כך שהיה על המבקשים לטעון ולהצהיר כי אם היו יודעים בטרם חתמו על הסכם השותפות את שלטענתם התגלה להם רק בדיעבד, אזי הם לא היו נכנסים לשותפות לכתחילה.
33. על יסוד האמור נטען כי לכל היותר עסקינן במחלוקת כספית שולית יחסית מבחינת היקפיה, ביחס לגביית העמלות על ידי החברה וברי כי מחלוקת כנה כאמור אינה מקיימת את התנאי המצטבר השני לפיו מעשיו של השותף לא עולים בקנה אחד עם חובותיו.
34. נטען כי גם החלופה השנייה שנקבעה בפסיקה אינה מתקיימת בעניינו משלא הוכח כי קיימת התנהגות בלתי הולמת של החברה (זאת משהוכח כי הנזקים שנגרמו לשותפות נגרמו כתוצאה מפועלו הנפסד של מולר), משלא הוכח שיש סכנה לנכסי השותפות ומשלאור האמור אין צורך לבחון את התנאי המצטבר השלישי לקשר סיבתי בין ההתנהגות הבלתי הולמת לבין הסכנה לנכסי השותפות.
35. לטענת המשיבות המבקשים ביססו טיעונם על שורה של פסקי דין אשר אין בהם רלוונטיות לענייננו משעוסקים הם בחברות או שותפויות שנקלעו למבוי סתום, מה שאין כן בענייננו.
36. מבחינה מהותית, נטען, אין טעם בפירוק השותפות שכן הנכס כבר נמכר וכל שנותר הוא להשיב את הכספים שמולר גזל כך שמינוי מפרק יגרום נזקים אדירים, בעיקר למבקשים.
37. לטענת המשיבות, נכס השותפות הגרמנית נרכש בסכום של כ-12 מיליון אירו ונמכר לצד שלישי בסכום של כ- 18 מיליון אירו, ואילו "מולר גנב 6.5 מיליון אירו וכתוצאה מכך לא ניתן לחלק את הכספים למבקשים". נטען כי המבקשים בחרו שלא להעיד את פטריק מולר, ואף לא ביקשו להעידו בהיוועדות חזותית, והימנעותם מהעדת עד שעדותו עשויה הייתה להיות רלבנטית, מקימה חזקה לפיה אם היה מעיד אזי עדותו הייתה פועלת לרעתם. על כן, טוענות המשיבות כי גרסתן לא נסתרה.
38. במצב דברים זה, נטען, לא ברור במה יועיל פירוק השותפות משכל בעל תפקיד שיתמנה יידרש להמשיך בהתקשרות עם עורכי הדין הגרמניים הפועלים מטעם השותפות ולפעול לגביית הכספים ממולר. לטענת המשיבות הדבר יביא בהכרח לעיכוב משמעותי בקידום ענייני השותפות, ולעלויות גבוהות ומיותרות, שלא בהלימה לאינטרסים של כל המעורבים. לעמדת המשיבות, בהיעדר תועלת לפירוק, הגשת הבקשה לפירוק השותפות מהווה שימוש בחוסר תום לב בזכות משפטית שדי בו על מנת לדחות הבקשה.
39. לטענת המשיבות טענת אי האמון שבפי המבקשים היא טענה מלאכותית. המבקשים מלינים על נטילת עמלות ו/או הוצאות ו/או דמי הצלחה כביכול שלא כדין, ועל סמך זאת טוענים לאי אמון אלא שמדובר במחלוקת משפטית קלאסית שנדרש להכריע בה תוך ניהול הליך מתאים, ושממילא לא מקנה את הזכות לפירוק השותפות. כך למשל, בבקשה העיקרית טענו המבקשים כי הובטחה להם כביכול תשואה קבועה של 10% בשנה אך הוכח כי התחייבות כאמור מעולם לא ניתנה אלא להיפך, הוצגו בפניהם מלוא הסיכונים הכרוכים בהשקעה מעבר לים עד שטענה זו נזנחה על ידם.
40. נטען כי מסיכומי המבקשים עולה כי רוב טענותיהם עוסקות בכך שהחברה גבתה לשיטתם עמלות ו/או דמי הצלחה כביכול שלא כדין ותוך הסתרתם מהמבקשים, אלא שהדברים נכתבו ברחל בתך הקטנה בסעיף 5.2 להסכם השותפות ועל פי עדותו של יגיל, משקיע אשר הטריד אותו דבר מה בהסכם, קיבל תשובות מפורטות ומלאות מנציגי החברה, וכי מחלוקת שולית בהיקפה היחסי באשר לשיעור ההוצאות עשויה לכל היותר להוות עילה להגשת תביעה כספית מתאימה והדבר אינו מהווה עילה מספקת לסעד כה חריג וקיצוני של פירוק שותפות.
41. לטענת המשיבות, השימוש ברטוריקה של "גניבת כספי ההשקעה" נועדה על מנת לייצר "דרמה צבעונית", מתוך תקווה שמכוחה בית המשפט יתרשם שיש צורך בסעד כה דרסטי של פירוק שותפות ומינוי כונס נכסים. יתר על כן, משמדובר בטענת מרמה מוטל על המבקשים נטל הוכחה מוגבר, בו לא עמדו.
42. ביחס לטענה לפיה הוצאות התיווך שנקבעו ברחל בתך הקטנה בסעיף 5.2 להסכם השותפות הן כביכול "הוצאות המשולמות לצדדים שלישיים", נטען כי מדובר בהנחה סתמית וכבושה של המבקשים, אשר לאור חולשת טענותיהם בדו המצאה חדשה. ממילא, נטען, טענה זו לא נטענה אלא בסיכומים ומהווה הרחבת חזית אסורה.
43. לטענת המשיבות, "אי אמון" איננה מילת קסם שבגינה ניתן להורות על סעד כה חריג וקיצוני של פירוק שותפות וכי סעד זה יגרום נזקים אדירים משלאורך כל הדרך, מי שעמד בקשר עם מולר היא המשיבה באמצעות מנהליה, הם מי שמכירים את הדברים מראשיתם ועד אחריתם והיחידים שיכולים להעיד בהליכים המשפטיים בגרמניה שעה שהמבקשים ובאי כוחם מצויים בניגוד אינטרסים אינהרנטי לאור שיתוף הפעולה שלהם עם מולר. בנוסף נטען כי הגם שב"כ המבקשים חזר בו מעתירה זו, העובדה שהמבקשים העזו לבקש למנות ככונס נכסים עורך דין ממשרדו של בא כוחם רק מלמדת שביסוד הבקשה לא עומדים טעמים ממשיים.
44. לבסוף נטען כי מערכת היחסים של המשיבה מול מולר אינה מעניינם של המבקשים משאין ולא יכולה להיות מחלוקת כי למבקשים הובטחו 50% מהזכויות שיתקבלו ממכירת הנכס ובכך לא נוצר כל שינוי וממילא לא נגרם למבקשים כל נזק מכך.
45. בנוסף נטען בהקשר זה כי אמנם העובדה שלחברה הזכות לקבל 25% מרווחי הנכס, ככל שיהיו, אינה מקנה לה זכויות הצבעה עודפות, אולם העובדה שגם החברה צריכה להרוויח מהגעת הכספים ארצה מהווה הוכחה חותכת לכך שהחברה והמבקשים נמצאים באותו צד ויש להם אינטרס משותף מובהק. גם בעניין זה נטען כי לכל היותר יכולה הטענה לשקף תובענה כספית, שאין בה כדי להביא לכדי פירוק השותפות, בוודאי שלא בשלב הנוכחי שבו הנכס כבר נמכר וכל שנותר הוא לגבות את הכספים ממולר.
טענות המבקשים בסיכומי התשובה מטעמם
46. במסגרת סיכומי התשובה מטעמם טענו המבקשים כי בהיעדר תשובה עניינית לטענות המבקשים, בחרה משיבה לתקוף את המבקשים ואת שלוחם בטענה כי המבקשים הם "מריונטות" של מולר ש"מזין אותם במידע כוזב" אלא שמסיכומי המשיבות לא ניתן הלבין מהו אותו "מידע כוזב" או "מוטה ומטעה", ולא בכדי, משהעובדות והמסמכים שהתקבלו ממולר, שגרמו לאובדן האמון ושימשו בסיס לבקשת הפירוק, לא הוכחשו על ידי המשיבה, והסתברו כנכונים, מהימנים ומדויקים.
47. לטענת המבקשים, בפסק הדין של בית המשפט לערעורים בהולנד מיום 6.12.2023, שניתן לאחר שהוגשו סיכומי המבקשים בתיק זה, נקבעו קביעות חמורות ביותר כלפי המשיבה ונושאי המשרה בה, לפיהן העמידו בסכנת פשיטת רגל את השותפות ופעלו על חשבון המשקיעים, הרלבנטיות יותר ועולות בחומרתן על הקביעות שנקבעו נגד מול בפסקי הדין שהובאו על ידי המשיבה.
48. לטענת המבקשים אין יסוד לטענת המשיבות לפיהן אין די בתצהיר אחד משסעיפים 45(4) ו-45(6) לפקודת השותפויות אינם קובעים חובה להוכיח אובדן אמון סובייקטיבי של כל אחד מחברי השותפות ומשאין חולק כי כל השותפים קיבלו לידיהם את בקשת הפירוק ואת תצהירה של המבקשת, כך שהם ידעו והכירו אותו היטב. ממילא נטען, יש לדחות את הטענה בהיותה הרחבה חזית אסורה.
49. לטענת המבקשים, אין יסוד לטענת המשיבות בעניין הצורך להעיד את מולר משהמשיבה אינה מכחישה את תוכן הדברים שמסר מולר למבקשים בנוגע לכל אחד משלושת היסודות העובדתיים המרכיבים את בקשת הפירוק – דמי התיווך שגבתה והיקפם, הזכויות שקיבלה בנכס, והיקף הכספים שהועברו לשותפות הגרמנית כהלוואה - ומשכך לא היה כל צורך להעיד את מולר.
50. לטענת המבקשים, אין יסוד לטענת המשיבה לפיה סעיפים 45(4) ו-45(6) לפקודת השותפויות חלים רק במקרה של "מבוי סתום" ואינם חלים לעולם על שותפות מוגבלת שבה רק השותף הכללי מקבל החלטות. ממילא, נטען, בקשת הפירוק נסמכת גם על סעיף 45(6) לחוק, שהינו סעיף סל המותיר לבית המשפט שיקול דעת רחב ומכוחו מוסמך בית המשפט להורות על פירוק כל אימת שנוצרו נסיבות העושות, לדעת בית המשפט, את פירוק השותפות למעשה של צדק ויושר. זהו סעד מן היושר, ואין לכבול את ידיו של בית המשפט מלהעניק סעד של פירוק כאשר שותף כללי גנב והסתיר מהשותפים המוגבלים, בדיוק כשם שלא ניתן להתנות על החברה לפעול בתום לב. לטענת המבקשים דין טענה זו להידחות גם בהיותה הרחבת חזית.
51. לטענת המבקשים, אין יסוד לטענת המשיבה כאילו בהתאם לפסיקה קיימים תנאים מצטברים לפירוק ומכל מקום תנאים אלה מתקיימים בענייננו. אף יסוד לטענה לפיה ההסכם חזה מצב של בעיות והותיר את שיקול הדעת בידי השותף הכללי בלבד משטענה זו רלוונטית לניהול שוטף במהלך העסקים הרגיל אך לא במקרה של גניבה ומעילה באמון.
52. המבקשים טוענים כי יש לדחות את הטענה כאילו לא הוכח שאילו המבקשים היו יודעים על הכספים שהמשיבה גנבה מהם הם לא היו מתקשרים בהסכם, "משל לקבצן שגנב כסף מכיסו של פלוני" הטוען כי לו היה מבקש היה נענה בחיוב, עת השתלשלות העניינים בפועל, נטילה חד צדדית של כספים תוך הסוואתה וטשטושה הנמשכים - רובצת לפתחה של המשיבה. הם מוסיפים כי בקשת הפירוק לא עוסקת בכספי מכירת הנכס שהמשיבה טוענת שהועברו ב"מרמה" על ידי מולר לשותפות אחרת שבשליטת המשיבה אלא בכספי ההשקעה שאין חולק שהגיעו לכיסה של המשיבה, כבר מיומה הראשון של ההשקעה או שאין הסבר להיעלמותם.
53. בכל הנוגע לטענה לפיה ככל שימונה מפרק כל שיהיה עליו לעשות הוא להמשיך בהתקשרות עם עורכי הדין הגרמניים שפועלים מטעם השותפות ולפעול לגביית הכספים ממולר, נטען כי המשך ההתקשרות עם עורכי הדין הגרמניים אין בה מומחיות עסקית מיוחדת וכל מפרק יוכל לבצעה, עת תפקידו יכלול גם בדיקות וחקירות ביחס לסכומי העתק שנעלמו מהשותפות בתקופת ניהולה על ידי המשיבה וסכומי היתר שנטלה האחרונה, ובלא מינויו לא ניתן יהיה להשיב את הגזילה, שהרי המשיבה וודאי לא תפעל כדי לתבוע את עצמה.
דיון והכרעה
54. סעיף 45 לפקודת השותפויות עוסק ב"פירוק על פי בית המשפט" (במובחן מ"פירוק השותפות מאליה או בידי שותף" בו עוסק סעיף 41 לפקודה) ומורה כי:
"בית המשפט רשאי, על פי בקשת שותף, לצוות על פירוק השותפות באחת מאלה:
(1) הוכח להנחת דעתו של בית המשפט שאחד השותפים הוא דרך קבע לא שפוי בדעתו; בקשה זו תבוא מאת מי שזכאי לטעון לאותו שותף או מאת אחד השותפים האחרים;
(2) אחד השותפים, שאיננו המבקש, נעשה מטעם אחר נטול כושר דרך קבע למלא את המוטל עליו לפי הסכם השותפות;
(3) אחד השותפים, שאיננו המבקש, אשם בהתנהגות שלפי דעת בית המשפט, בהתחשב במהות עסקי השותפות, עלולה להשפיע לרעה על ניהול עסקיה;
(4) אחד השותפים, שאיננו המבקש, מפר במזיד או דרך קבע את הסכם השותפות, או מתנהג בענינים אחרים הנוגעים לשותפות בדרך שאין לשותפים אחרים אפשרות מעשית סבירה להמשיך עמו בניהול עסקי השותפות;
(5) אי אפשר עוד לנהל את עסקי השותפות אלא בהפסד;
(6) כל אימת שנוצרו נסיבות העושות, לדעת בית המשפט, את פירוק השותפות למעשה של צדק ויושר".
55. בקשת הפירוק שבכותרת הוגשה, כאמור, בהתבסס על עילות הפירוק הקבועות בסעיפים 45(4) ו-45(6) לפקודה.
56. עילת הפירוק הקבועה בסעיף 45(4) לפקודה ניתנת, למעשה, לפיצול לשתי עילות שדי בהתקיימות כל אחת מהן בנפרד כדי שתקום עילה לפירוקה של השותפות. האחת, הפרת הסכם השותפות במזיד או דרך קבע; והשניה, התנהגות בעניינים אחרים, מלבד הפרת ההסכם, בדרך שאין אפשרות מעשית סבירה להמשיך עם אותו שותף את עסקי השותפות (דוד פרנקל וצבי פרנקל, דיני השותפות בישראל, מהדורה שלישית מורחבת 2020, 256-258 (להלן: "פרנקל, דיני השותפות בישראל").
57. עילת הפירוק לפי סעיף 45(6) לפקודה היא עילה שיורית המסורה כולה לשיקול דעתו של בית המשפט. למרות היותה עילה שיורית היא מהווה עילה עצמאית אשר אין לפרשה בכפיפות לעילות האחרות. עילת פירוק מטעמי "צדק ויושר" קבועה גם ביחס לפירוק חברות ועמותות. ההקבלה בעילה זו בשלושת החיקוקים מאפשרת להקיש מההלכות שנפסקו לגביה בדיני החברות ובדיני עמותות גם לעניין השותפויות, כך שנסיבות "העושות, לדעת בית המשפט, את פירוק השותפות למעשה של צדק ויושר" עשויות לכלול פעולה של מי מהשותפים בשותפות כבתוך שלו ללא התחשבות בזכויותיהם של שותפים אחרים, אובדן אמון בין השותפים או סירוב שותף להגיש חשבונות לשותפים אחרים (פרנקל, דיני השותפות בישראל עמ' 259 - 262).
58. MHR אינה חולקת על התשתית העובדתית הבסיסית עליה נסמכת בקשת הפירוק בכל הנוגע להעברות הכספים ולזכויות בנכס. טיעוניה נחלקים לשלוש קטגוריות: האחת - מניעה משפטית מצד המבקשים להגיש את ההליך שבכותרת; השניה - המבקשים לא ביססו טענותיהם לאובדן אמון בה; השלישית - כי אין מקום לתת סעד דרסטי של פירוק השותפות המוגבלת, שאינו הולם את אינטרס של המבקשים, השותפים המוגבלים האחרים והמשיבה.
59. טענת המניעה המשפטית שבפי המשיבה נסמכת על הוראת סעיף 9.2 להסכם השותפות שכותרתו "פירוק", הקובע כי "השותפות המוגבלת תפורק אך ורק בקרות אחד מן המקרי הבאים: אם יוחלט על ידי השותף הכללי לפרק את השותפות בהסכמת רוב רגיל של השותפים המוגבלים (סעיף 9.2.1 להסכם); אם יינתן צו, או תתקבל החלטה, בני תוקף משפטי מחייב, בדבר פירוק השותף הכללי, פרט לפירוק למטרת מיזוג עם חברה אחרת או ארגון מחדש של השותף הכללי (סעיף 9.2.2 להסכם); אם ימונה כונס נכסים כללי על כל נכסי השותף הכללי באופן שיקנה לכונס הנכסים שליטה על עסקי השותף הכללי (סעיף 9.2.23 להסכם); או אם יוכרז השותף הכללי כחדל פירעון (סעיף 9.2.4 להסכם).
60. טענה זו נבחנה כטענת סף ונדחתה בהחלטה מיום 28.3.2023 במסגרתה הודגשה ההבחנה שבין ההסדרים בפקודת השותפויות שעניינם פירוק על ידי השותפים לבין פירוק על ידי בית המשפט, שעל סמכותו, סברתי, אין להתנות. ביחס לאפשרות להתנות על הזכות לנקוט בהליך נקבע כי אף אם זו אפשרית, ממילא "....הסכם השותפות בענייננו אינו שולל את כוחם של השותפים לפנות לבית המשפט...".
61. בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטה דומה שניתנה בסמוך בהליך מקביל (ת"א 2133-10-22) נדחתה על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט ד' מינץ) בהחלטתו מיום 25.6.2023 (רע"א 3848/23). במסגרת ההחלטה הדוחה את בקשת רשות הערעור ציין בית המשפט כי מוקשית בעיניו טענת המבקשות לפיה ניתן להתנות על הוראות סעיף 45 לפקודה ולשלול את סמכותו של בית המשפט להורות על פירוק השותפות, או לשלול את זכותו של שותף לפנות לבית המשפט בבקשה כי יפעיל סמכותו (פסקה 6 להחלטה). גם אם הדברים נאמרו כהערת אגב, מבלי שיש בהם הכרעה סופית ומחייבת, אני סבורה כי יש לאמצם.
62. המשיבה עומדת על הטענה כי השימוש במילים "אך ורק" בסעיף 9.2 להסכם השותפות מבטא כוונה של הצדדים לשלול את כוחם של השותפים לפנות לבית המשפט והיא מפנה לפסיקה בה נקבע, על דרך האגב, כי "...ספק בעיני אם אכן בנסיבות העניין עומדות למבקשות הזכות לבקש את פירוק השיתוף על ידי בית המשפט, שעה שוויתרו על הזכות הזו בהסכם השותפים" (ה"פ 48408-12-18 ברך משה בע"נ נ' נחלת אשר (נבו, 17.2.2019), פס' 45).
63. לאחר ששבתי ובחנתי את הדברים נותרתי בדעתי כי דין טענתה זו של המשיבה להידחות, זאת על יסוד אותם הטעמים אותם פירטתי במסגרת ההחלטה מיום 28.3.2023 אחזור על עיקרי הדברים בתמצית.
64. פקודת השותפויות מבחינה בין פירוק שותפות על פי הודעת אחד השותפים או על ידי שותף על פי הוראות ההסכם בין השותפים או בקרות אירוע מהאירועים המנויים בסעיפים 42-44 לפקודה, לבין פירוק השותפות על ידי בית המשפט, בהתקיים איזו מעילות הפירוק המנויה בסעיף 45 לפקודת השותפויות.
65. כאשר מדובר בפירוק השותפות על פי הודעת אחד השותפים, הודעת השותף היא היוצרת את מעשה הפירוק. מנגד, כאשר מדובר בפירוק שותפות על ידי בית המשפט, מכוח סעיף 45 לפקודת השותפויות, פסק הדין המורה על פירוק השותפות הוא היוצר את פירוק השותפות.
66. על הבחנה זו בין מסלולי הפירוק עמד בית המשפט העליון בפסק דינו בעניין רע"א 8521/09 עו"ד בירן נ' עו"ד עו"ד הרמולין (נבו, 2.10.2014), שם נקבע, בפסקה 24 לפסק הדין כי :
"....פקודת השותפויות, כמו האקט האנגלי, מבחינה בין עילות לפירוק מכוח הדין, שבהסתמך עליהן יכול כל שותף להביא לפירוק השותפויות (כגון העילות המנויות בסעיפים: 41-44 לפקודה), לבין עילות, אשר בהסתמך עליהן רשאי בית המשפט, על פי בקשת שותף, לצוות על פירוק השותפות. בעוד שבעילות מהסוג הראשון - אופיו של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט בעקבות תביעה המונחת לפתחו הוא הצהרתי גרידא, הרי שפסק דין שניתן על ידי בית המשפט, על פי שיקול דעתו, מכוח עילות מן הסוג השני - הוא קונסטיטוטיבי והוא שיוצר את פירוק השותפות...." (ההדגשות במקור. ס.י.).
67. הוראות פקודת השותפויות בדבר פירוק שותפות מתמקדות כולן ביחסים הפנימיים שבין השותפים, הן באשר לעילות הפירוק והן באשר להליך הפירוק. אלא שבעוד שעל פי קבוצת העילות הראשונה (המנויות בסעיפים 41-44 לפקודה), יכול כל שותף להביא לפירוק השותפות, על פי קבוצת העילות השניה, בית המשפט הוא המוסמך לצוות על פירוק השותפות.
68. הבחנה זו גוזרת לטעמי הבחנה אף ביחס לאפשרות להתנות על הוראות כל אחד מהסעיפים.
69. בעוד שבכל הנוגע לזכויות ולחובות ההדדיות של השותפים, בין אם הוגדרו הם בפקודת השותפויות ובין אם נקבעו בהסכם, קיימת לשותפים אפשרות להסדיר את מערכת היחסים הפנימית שביניהם כראות עיניהם ואף לשנותה, בהסכמת כל השותפים (סעיף 30 לפקודת השותפויות), אין חופש זה מתיר להם להתנות על סמכות הנתונה לבית המשפט, שכן זו חיצונית למערכת היחסים שבין השותפים.
70. לשון הפקודה תומכת אף היא בהבחנה זו. כך, בפקודת השותפויות נקבע במפורש כי השותפים רשאים להתנות על הוראות הפירוק הקבועות בסעיפים 41-43 לפקודה, אשר הסמכות להפעילן נתונה לשותפים, והן כולן כפופות, כעולה במפורש מלשון סעיפים אלו, להסכמה אחרת שבין השותפים. היינו, מקום בו הכוח בידי השותפים לפרק את השותפות רשאים הם להגביל את כוחם זה (יצוין כי הגם שהסמכות להפעיל את עילת הפירוק הקבועה בסעיף 44 לפקודת השותפויות נתונה לשותפים, אין הסעיף מתיר להכפיפה להסכמה אחרת בין השותפים, זאת מן הטעם שאין בהסכמת השותפים להכשיר מעשה אסור).
71. הסמכות להורות על פירוק השותפות על פי העילות המפורטות בסעיף 45 לפקודת השותפויות, לעומת זאת, נתונה כאמור לבית המשפט ולא לשותפים ואין בכוחם של הצדדים להתנות על סמכות זאת. גם לכך תימוכין בלשון הסעיף, אשר בשונה מהוראות סעיפים 41-42, אינו כולל הוראת מפורשת בדבר יכולתם של השותפים להתנות על האמור בסעיף, בבחינת "מכלל הן אתה שומע לאו".
72. שאלה נפרדת היא האם בכוחם של השותפים להגביל, מכוחה של הסכמה, את זכותם הם לפנות אל בית המשפט בבקשה לפירוק השותפות מכוח הוראת סעיף 45 לפקודת השותפויות.
73. אני סבורה כי החופש הנתון לשותפים לעצב את מערכת היחסים הפנימית שביניהם כראות עיניהם כולל גם את האפשרות להגביל (אך לא לשלול) את יכולתו של שותף לפנות לבית המשפט בבקשה לפירוק השותפות. ואולם, הואיל והגבלה כזו כרוכה בפגיעה משמעותית בזכות הגישה לערכאות של כל אחד מהשותפים, הבאה לידי ביטוי לא רק בוויתור שלהם על הזכות להתדיין בבית המשפט אלא גם, בענייננו, על עילות פירוק מכוח הדין ולנוכח מעמדה של זכות הגישה לערכאות כזכות יסוד, מתחייבת לטעמי המסקנה כי על צדדים המעוניינים להגביל את האפשרות של פירוק באמצעות בית המשפט, לעשות כן במפורש בהסכם, או להצביע על נסיבות ברורות המבססות כוונה. משמעות הדבר היא כי בהיעדר ראיות ברורות ומשכנעות להסכמה כאמור, מתחייבת המסקנה כי הסכם כזה לא נקשר (ראו: ת.א.(ת"א) 31900-09-11 נעם משה ברודסקי נ' יהודית כהן [פורסם בנבו] (29.6.2020) (להלן: "עניין ברודסקי"); ראו והשוו גם: רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרויקטים (בנייה) 1989 בע"מ נגד מצפה כנרת 1995 בע"מ [פורסם בנבו] (25.6.2002).
74. הסכם השותפות בענייננו אינו כולל הגבלה מפורשת על האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה לפירוק השותפות ולטעמי אין די במילים "אך ורק" הכלולות בסעיף להצביע על כוונה מפורשת של הצדדים להגביל את זכותם לפנות לערכאות, לא כל שכן לשלול את זכותם לפנות לערכאות בנסיבות בהן הם סבורים כי השותף הכללי פועל בניגוד להסכם השותפות או מפר את חובותיו כלפיהם.
75. לאור האמור לעיל לא ראיתי לקבל את טענת המשיבה לפיה די בהוראת סעיף 9.2 להסכם השותפים כדי להביא לדחיית הבקשה.
76. אף לא ראיתי לקבל את טענת המשיבה לפיה בירור הבקשה בהליך לפי תקנה 54 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018, חלף הגשת תביעה אזרחית כדין, פגע פגיעה קשה בזכותן של המשיבות לגישה לערכאות. מעבר לכך שטענה זו הועלתה על ידי המשיבות רק במסגרת סיכומיהן והן לא העלו טענה זו בשלבים מוקדמים יותר בהליך, הרי שגם לגופם של דברים איני סבורה כי נגרעה זכות מזכויותיהם בדרך בירור הבקשה. למשיבות ניתנה הזדמנות להגיש תצהיר משלים מטעמם (אותו אכן הגישה), ניתנה לה אפשרות לחקור את המצהירה מטעם המבקשים, המצהירים מטעמם חקרו באריכות על תצהיריהם והם סיכמו טענותיהם בכתב ובאריכות.
77. בכל הנוגע לשאלה האם עלה בידי המבקשים לבסס את עילות הפירוק הנטענות, אקדים ואציין כי המשיבה בטענותיה ניסתה לכרוך את הסכסוך שבין הצדדים עם הסכסוך שבין המשיבה לבין השותף הגרמני, אלא שבכל הנוגע לעילות הפירוק הנטענות, אין לכך כל בסיס. טענות המבקשים מתמקדות במישור היחסים שבינם, כשותפים מוגבלים בשותפות המוגבלת, לבין המשיבה כשותף הכללי בה. טענות המבקשים כלל אינן עוסקות בכספי מכירת הנכס שהמשיבה טוענת שהועברו ב"מרמה" על ידי מולר לשותפות אחרת שבשליטת המשיבה, אלא בכספי ההשקעה שאין חולק שהגיעו לכיסה של המשיבה, כבר מיומה הראשון של ההשקעה או לכספים שלא ניתן הסבר להיעלמותם.
78. בכל הנוגע לפן הכספי מפנה MHR בטענותיה לתיבה "דמי הצלחה של השותף הכללי" שבסעיף 5.2 להסכם השותפות. סעיף זה, שכותרתו "הוצאות שיכוסו על ידי השותפות" מורה כי "השותפות תישא בכל ההוצאות הקרות לפעילותה, לרבות: עלויות הקמתה של השותפות, שכר טרחה, הוצאות ותשלומים הקשורים לרכישה, החזקה ומכירה של ההשקעות (באין אם העסקה יצאה לפועל ובין אם לאו) לרבות הוצאות בגין בדיקת נאותות של ההשקעות, דמי הצלחה של השותף הכללי, הוצאות נסיעה לרבות טיסות, דמי תיווך וברוקרים, שירותי בנקאות מסחרית ובנקאות להשקעות, שירותי נאמנות וחיתום, מיסים אגרות ותשלומים ממשלתיים אחרים, רואי חשבון וביקורת, עורכי דין, הוצאות מימון, הוצאות הקשורות לתביעות ואיומי תביעות, כולל הוצאות שיפוי וביטוח, וכל הוצאה אחרת אשר ניתן לזקוף אותה לפעילות השותפות. השותפות תשפה את השותף הכללי והגופים הקשורים אליו בגין הוצאות כאמור לעיל שנעשו על ידם בשם השותפות ועבורה".
79. MHR אינה מפנה למסמך כלשהו המלמד על התקשרות בין השותפות המוגבלת לבין גורם כלשהו, לרבות MHR עצמה, או בין המשיבה לבין המבקשים, המגדיר מהי "הצלחה" ומהם "דמי הצלחה" או כיצד הם מחושבים. בתצהירו של שובל נאמר, בין השאר "הפער של כ-1 מיליון אירו... נובע מעלויות נלוות של העסקה – בין היתר דמי ההצלחה של המשיבה ומר מולר..." (סעיף 8 לתצהיר) בלא הסבר באשר למהותם, וכך גם בתצהירו של חרמון נאמר בהקשר זה כי "ברור שהמשיבה אינה עובדת לחינם והיא זכאית לדמי ההצלחה הנזכרים במפורש בס' 5.2 להסכם", בלא ציון היבט ספציפי בגינו הם נדרשים ומשולמים, ובתצהירו של יגיל כלל לא הייתה התייחסות נפרדת ל"דמי הצלחה".
בעדותו של שובל בבית המשפט נאמר כי "דמי הצלחה זה כל פעם שאנחנו מגייסים את הכסף שזה לכאורה זה הצלחה, הצלחנו לגייס את הכסף לעסקה שכבר נחתמה, יש לה נוטריון והעסקה קיימת" (פרוטוקול עמוד 133), ואילו חרמון העיד "דמי ההצלחה זה עבור הצלחת העסקה, כשקנינו את הנכס... דמי הצלחה זה בהתחלה, בשוטף זה דמי ניהול..." (פרוטוקול עמוד 153), ו"...לא צריך להסביר ברחל בתך הקטנה שצריך לשלם למתווך נניח או שיש מס... ויש מס יזמות" (פרוטקול עמוד 158). עת נשאל יגיל בנושא השיב כי "דמי הצלחה זה לא משנה איך אתה קורא לזה, זה דמי הצלחה בבניית העסקה. זה לא דמי הצלחה בזה שהעסקה הסתיימה. דמי תיווך, דמי הצלחה, מה זה משנה" (פרוטוקול עמוד 108, שורות 17-19), ו"ה-300,000 ומשהו יורו זה בדיוק העמלה שאנחנו לוקחים על כל עסקה" (פרוטוקול עמוד 113 שורות 15-17), וכי "העמלה מחושבת בסכום הגיוס... בסכום העסקה, לא מסכום הגיוס" (פרוטוקול עמוד 114 שורות 16-19). יצוין, כי כפי שנאמר בהחלטה שניתנה בת"א 2133-10-22, בעדות שמסר יגיל באותו הליך דווקא גרס "יש דמי תיווך, יש דמי ניהול שאנחנו לוקחים 10 אחוז משכ"ד השנתי שמגיע כל שנה ויש דמי הצלחה בסוף העסקה. כשאנחנו מסיימים את העסקה אנחנו לוקחים 10 אחוזים מהרווח רק שלהם, שזה זאת אומרת 5 אחוז מהעסקה".
המצהיר מטעם המבקשים, דן רביד, התייחס בחקירתו הנגדית למונח "דמי הצלחה" בציינו כי "יש פה סוגיה שנלקח כסף ככותרת של עמלת הצלחה עוד לפני שהייתה הצלחה. פשוט נגנב מהכסף שלנו וקראו לזה עמלת הצלחה, לפני שהייתה הצלחה" (פרוטוקול עמוד 94 שורות 11-13).
אף אחד מהדברים של עדי המשיבה אינו עונה על השאלה כיצד על מי מהמתקשרים עם המשיבה להבין מההיגד "דמי הצלחה" את מהותם כמעין "דמי תיווך", הפעולה או האירוע הספציפיים בגינם הם ניתנים, שיעורם או היסוד על בסיסו יחושבו, מועד ודרך תשלומם. זאת, שלא בהלימה להלכה לפיה "על נותן שירות – אשר מן הסתם אמור לדעת מהו, מבחינתו, שווי השירות שהוא נותן – להסדיר את התמורה בגין שירותיו בחוזה. למצער, מצופה מנותן השירות כי יידֵעַ את מקבלו אודות השכר שיבקש בעד שירותיו" (ע"א 6164/22 SMITHS DETECTION INC נ' וואטירפול הנדסה בע"מ, פסקה 78 לפסק דינו של השופט שטיין, ניתן ב-8.10.2023). הדבר בולט במיוחד עת בענייננו, הן מהמצגות המפורטות בפני המשקיעים, הן מעדותו של שובל עולה כי חלק ניכר מהפעולות הרלוונטיות - התקשרות בעסקה מול המוכר כבר נעשו, באופן המצמצם את אי הוודאות בעניינים אלו. לרוב, בהיעדר יידוע כאמור ותביעה מצד נותן השירות מוחלים "כלל משפטי בדמותה של ברירת מחדל מענישה (penalty default) אשר תפחית את שכרו הראוי של מספק השירות אשר נמנע מלהסדיר את ההתקשרות בין הצדדים משיקולים כאלה או אחרים – בדומה לפועלו של הכלל בדבר פרשנותו של חוזה עמום נגד מנסחו..." (שם, פסקה 80), או "כלל משפטי שלפיו יש הצדקה לפטור, באופן חלקי, את הזוכה מהשבת שכר הטרחה הראוי" (שם, פסקה 7 לפסק דינו של השופט כבוב). בנסיבות המקרה הנוכחי, בו אין מדובר רק בדרישת שכר טרחה, אלא בנטילתו באופן עצמי מתוך הכספים המנוהלים מיד עם קבלתם, תוך הסתמכות על היגד עמום בהסכם אחיד שנוסח על ידי המשיבה - יש בכך כדי להקים טעם אובייקטיבי לאובדן אמון בה ובמי מטעמה, בין כמי שנוטלים למעלה מחלקם הראוי מנכסי השותפות כשותף הכללי, ולמצער - כמי שאינם נוהגים בשקיפות הנדרשת.
80. בכל הנוגע לחלקה בנכס טוענת MHR כי משהתחייבה לספק לשותפים המוגבלים זכויות בנכס בשיעור של 50%, ועשתה כן, אין כל חשיבות לשאלה האם עלה בידה להשיג לעצמה זכויות נוספות.
81. וכניסוחו של יגיל בעדותו בהליך שבכותרת "מה-50% שהיו מגיעים לפטריק מולר אנחנו קיבלנו 25%, זה מתוך יחסים שלנו איתו, זה לא קשור למשקיעים בכלל. הם נשארו עם ה-50% שלהם, זה הכל" (פרוטוקול עמוד 118.
82. מנגד, המצהיר מטעם המבקשים, דן רביד, ציין בתצהירו כי "בהתאם להסכם השותפות, השותף הכללי זכאי לקבל רק דמי ניהול בשיעור של 10% מדמי השכירות שישולמו לשותפות בגין נכסי השותפות, ו-10% מהרווח במקרה של מכירת הנכס" (סעיף 18 לתצהיר), והלין "...כי בניגוד למצגי השותף הכללי, לפיו השותף המקומי יהיה הבעלים של 50% מן הזכויות בנכס, השותף המקומי קיבל לידיו ומחזיק רק 25% מן הזכויות בנכס, בעוד 25% הנותרים מן הזכויות בו, הינן של השותף הכללי! זאת מבלי שהשותף הכללי השקיע בשותפות ועל חשבונם של השותפים המוגבלים!" (סעיף 21 לתצהיר), ובהמשך ההליך, בחקירתו הנגדית חזר כי "הם לקחו מהמשקיעים את הכסף. הם קיבלו לעצמם 25% מהנכס" (פרוטוקול עמוד 46), וכי "נתתי לכם כסף, ישנתם בשקט, לקחתם לעצמכם 25% מהנכס, על חשבוני" (פרוטוקול עמוד 70).
83. סעיף 29 לפקודת השותפויות, שכותרתו "חובת שותף כלפי רעהו", קובע כי "חובתם של שותפים היא לנהל את עסקי השותפות לתועלת המשותפת, להיות ישרים ונאמנים איש עם רעהו ולמסור לכל שותף או לבא-כוחו חשבונות נכונים ומידע שלם בכל ענין הנוגע לשותפות".
84. מבנה היחסים בין השותף הכללי לשותף המוגבל בשותפות המוגבלת, במסגרתה השותפים המוגבלים מכניסים מהונם לשותפות בשעת ההתקשרות, בעוד הכוח לחייב את השותפות ולנהל את ענייניה נתון רק לשותף הכללי, דורשים מידה מוגברת של אמון, נאמנות, הגינות ותום לב של השותף הכללי כלפי השותפים המוגבלים. חובות אלה מהוות את התשתית ליחסי שותפות הוגנים.
85. המבנה הכללי של חובת האמון ניצב על שתי רגליים: איסור ניגוד עניינים וחובת גילוי מלא. שני הכללים יוצרים יחדיו משטר משפטי מניעתי, כאשר איסור ניגוד העניינים מתמודד עם העדפת-העצמי של האמונאי וחובת הגילוי המלא מתמודדת עם בעיית המידע החלקי (עמיר ליכט, דיני אמונאות: חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי, התשע"ג - 2013, עמ' 67).
86. מחקירת המצהירים מטעם המשיבה עולה בבירור כי לא ניתנה בהתקשרות עם המשקיעים כל הגדרה ל"דמי הצלחה", נוסחתם, מועדם או שיעורם, כך שבפועל המשיבה פעלה בניגוד אינטרסים כאשר את "המו"מ" לגבי גובה "דמי ההצלחה" שלה עצמה לקבל כספי משקיעים, היא ניהלה, למעשה, עם עצמה וכתוצאה מכך הייתה זו היא שקבעה את שיעורם של דמי ההצלחה המשולמים לה. בכך פעלה המשיבה בניגוד עניינים אף אם בהסכם צוין כי דמי ההצלחה משולמים לשותף הכללי ואף אם היה על המבקשים להבין כי דמי הצלחה אלה, המפורטים בסעיף 5.2 להסכם, משולמים לשותף הכללי במובחן מה-10% המשולמים להם מתוך הרווח שעתיד היה לצמוח לשותפות לעת מכירת הנכס.
87. בנוסף, המשיבה הפרה את חובת הגילוי החלה עליה הן לאור לשונו המפורשת של סעיף 29 לפקודת השותפויות והן לנוכח קיומם של חובות אמון כאמור. מחומר הראיות שבפניי עולה כי המשיבה לא הציגה לשותפים המוגבלים מידע מלא ומהימן אודות השימוש שנעשה בכספי השותפים והותירה בידיה כספים בשיעור העולה משמעותית על השיעורים שנקבעו בהסכם (במובחן מ"דמי ההצלחה לשותף הכללי" ששיעורם כאמור, לא פורט), תוך ניצול יתרונה במידע ובכוח הניהול. הסבריה הדחוקים, ולעיתים סותרים, לאותן פעולות, בהסתמך על הוראה חוזית עמומה, רחוקים מלשקף את חובתה למסור ואת זכות השותפים המוגבלים לקבל "חשבונות נכונים ומידע שלם בכל ענין הנוגע לשותפות" כהוראת סעיף 29 לפקודת השותפויות.
88. כך, בין היתר, דוחותיה הכספיים של השותפות, לא שיקפו את עמלות התיווך ששולמו לשותף הכללי (ולשותפו הגרמני) בסכום של 378,763 אירו כל אחד, עמלות שלא נזכרו במפורש בהסכם השותפות או במצגת שהוצגה למשקיעים, גם לא ניתן למשקיעים הסבר או פירוט ביחס לסכומים שהושקעו על ידי השותפים המוגבלים לבין הסכום שהועבר לשותפות הגרמנית, זאת חרף ההזדמנות שניתנה למשיבה להגיש תצהיר משלים מטעמה ביחסם לסכומים אלה.
89. גם בהסתרת העובדה כי המשיבה היא בעלת 25% ממניות העקיבה A הפרה המשיבה את חובתה למסור למבקשים מידע שלם בכל ענין הנוגע לשותפות. כאמור, במצגת שהוצגה למשקיעים עובר לביצוע ההשקעה בשותפות צוין כי תמורת ההון הנדרש לצורך רכישת הנכס (25% מעלות הנכס, כאשר יתרת הסכום תמומן באמצעות מימון בנקאי) תקבל השותפות המוגבלת בזכויות בנכס בעד "50% הנותרים נשאים בידי שותף מקומי האחראי על תחזוקה שוטפת של הנכס". העובדה שהקצאת מניות העקיבה למשיבה לא גרעה מחלקה של השותפות המוגבלת ברווחים שצמחו ממכירת הנכס, אינה מעלה ואינה מורידה. על השותף המוגבל מוטלת החובה למסור לשותפים המוגבלים מידע שלם בכל ענין הנוגע לשותפות ומידע זה כולל גם מידע בנוגע למבנה ההשקעות שמבצעת השותפות, וכן לפרוש בפניהם את כלל האינטרסים שלו בעסקי השותפות, זאת אף אם מתקיימת זהות בין אינטרס השותפות להשאת רווחיה לבין האינטרסים העודפים של השותף הכללי.
90. בנסיבות אלה אני סבורה כי עלה בידי המבקשים להוכיח כי המשיבה הפרה את חובותיה כלפי השותפים המוגבלים באופן שהביא לאובדן אמון מוחלט שלהם במשיבה וכי בנסיבות אלה אין מקום לכפות על המבקשים את המשך בקשרי השותפות עם המשיבה. נסיבות אלה מקימות, לדעתי, עילה לפירוק החברה בהתאם להוראת סעיף 45(6) לפקודת השותפויות.
91. בהקשר זה אציין כי מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה על מנת שניתן יהיה לבסס עילת פירוק על אובדן אמון לא די באובדן אמון סובייקטיבי ואולם דווקא משום כך אין ממש בטענתם לפיה לא ניתן היה להסתפק בעדות המבקשת 1 ונדרש היה לשמוע את כלל המבקשים. נסיבות בהן מסתבר כי השותף הכללי המיועד או יחידיו ערכו וניצלו מצגים עמומים וחסרים עוד קודם לקימום יחסי השותפות על מנת להעביר לעצמם או מי מטעמם כספים, נכסים והזדמנויות הכרוכות בעסקאות שיועדה השותפות לערוך, ודאי עת מדובר בנטילה מתוך כספי ההשקעה עצמם מיד עם קבלתם – ודאי מעוררות אובדן אמון אובייקטיבי.
92. נסיבות אלה מקימות, לטעמי, עילה לפירוק השותפות גם על יסוד הוראת סעיף 45(4) לפקודת השותפויות לפיו רשאי בית המשפט להורות על פירוק השותפות, על פי בקשת שותף, מקום בו "אחד השותפים, שאיננו המבקש, מפרק במזיד או דרך קבע את הסכם השותפות, או מתנהג בעניינים אחרים הנוגעים לשותפות בדרך שאין לשותפים האחרים אפשרות מעשית סבירה להמשיך עמו בניהול עסקי השותפות". אמנם, בשותפות מוגבלת, אין השותפים המוגבלים שותפים בניהול עסקי השותפות ובמובן זה, כפי שטוענת המשיבה, אין חשש כי השותפות תיקלע ל"מבוי סתום", אלא שלטעמי בהיעדר אמון, שהוא היסוד והתשתית ליחסי השותפות, נמנעת גם האפשרות המעשית הסבירה להמשיך לקיים את השותפות.
93. אפנה עתה לטענות שעניינן בשיקול דעת בית המשפט במתן הסעד ובטענה להיעדר הצדקה לתתו בנסיבות המקרה דנן. אלה הועלו בשלושה הקשרים - האחד, רצונם של השותפים המוגבלים, השני, הטענה כי הליך הפירוק מנוגד לאינטרס השותפים המוגבלים והשלישי, הטענה לפיה אין מקום ליתן צו פירוק שעה שהנכס של השותפות המוגבלת כבר נמכר והפעילות היחידה שנותרה בשותפות עניינה בפעולות להשבת כספי תמורת המכירה באמצעות התביעה נגד מולר וחלוקתם למשיבים ומתן צו הפירוק ישית על השותפות הוצאות ניכרות.
94. אשר לרצונם של השותפים המוגבלים - המבקשים מתחילתו של ההליך מהווים 36% מהם (25 מתוך 69). בהחלטה שניתנה בישיבת בית המשפט מיום 3.5.2023 ניתנה הוראה בדבר משלוח הודעות ע"י MHR לכלל השותפים המוגבלים "בנוסח שהוסכם בין הצדדים... [בהן] יובהר כי זכותו של כל שותף מוגבל להתייצב לדיון ולהביע עמדתו בבקשה, בכפוף להגשת התנגדות או הסכמה מאומתת בתצהיר...". קודם להחלטה האמורה, בימים 18.4.2023 ו-27.4.2023 הגישה המשיבה 6 תצהירים של שותפים מוגבלים המתנגדים לפירוק וביום 2.7.2023 הגישו המבקשים לתיק בית המשפט "12 תצהירים של שותפים מוגבלים שאינם צד להליך שבכותרת, אשר תומכים בבקשת הפירוק". המשיבה לא חלקה על אותנטיות התצהירים שצירפו המבקשים ולא ראתה צורך בחקירת מי מהם. היא אף לא נקבה בשמו של מי מהמבקשים המקוריים שברצונה לחקור. שעה ש-37 מתוך 69 השותפים המוגבלים הביעו פוזיטיבית את רצונם בפירוק השותפות בהסתמך על נימוקי הבקשה ותוך שהם מודעים לעלויות הכרוכות בפירוק - אין להתעלם ממנה.
95. אשר לטענה שעניינה השפעתו הנטענת של מולר, אליו פנו המבקשים לקבל מידע לצורך עריכת הבקשה, אין להבין כיצד מן הטענה כי אין ליתן אמון במולר, גוזרת MHR כי יש ליתן אמון דווקא בה ובמנהליה - בהינתן שאותם מנהלים ממש הם מי שראו לנכון להתקשר עם מולר, ובייחוד בהינתן הממצאים שלעיל באשר לאופן התנהלותם מול השותפים שאת היחסים העסקיים עמו שיווקו להם.
96. אף לא מצאתי ביסוס לטענה לפיה המבקשים פועלים בשליחותו או מטעמו של מר מולר או מופעלות על ידו כ"בובות על חוט" כטענת המשיבה. איני רואה כל פגם בכך שהמבקשים, בצר להם ומתוך תחושה כי לא נמסר להם מלוא המידע בנוגע להשקעותיהם, פנו לשותף הגרמני בבקשה לקבלת מידע בנוגע לכספיהם הם. ממילא גם המידע שנמסר להם על ידי מולר, במלואו, התברר כמידע נכון ומדויק ולא נסתר על ידי המשיבה. המשיבה מנגד לא הניחה ולו ראשית ראיה לכך שמר מולר הוא העומד מאחורי הגשת הפירוק או כי המשיבים מופעלים על ידו.
97. אשר לטענות שעניינן קשיים בהם ייתקל בעל תפקיד שימונה בביצוע פעולות לטובת השותפות, מלכתחילה עמדת MHR כי מנהליה הם היחידים המחזיקים במידע ובמיומנות לניהול ההליכים בגרמניה מעוררת קושי בכל הנוגע לתום לבם, שהרי המינוי אינו שולל את יכולתם, אף חובתם, של מי שמשמשים מנהלי MHR להעמיד לרשותו את המידע הנדרש, ובמקרה הצורך לסייע בחקירות שיערוך - בהתאם להוראות שתתקבלנה מערכאות מוסמכות בישראל או מחוץ לישראל. מכל מקום, הרי שלכל הפחות, גם אליבא דמבקשים, MHR זכאית ל-10% מחלקה של השותפות המוגבלות ברווחים שיצמחו ממכירת הנכס, זאת בנוסף להיותה, כאמור, מחזיקה במניות עקיבה A, על הזכויות הגלומות בהן.
98. לבסוף אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המשיבה לפיה סעד הפירוק הוא סעד דרסטי שאין מקום לתיתו בנסיבות העניין זאת מש"בניגוד להיותו של הפירוק "סעד דראסטי" בעולם של דיני החברות, הרי שזוהי ברירת המחדל בעולם של דיני השותפויות" (עניין הרמולין, לעיל, בפסקה 24). אמנם, חיסול עסקיה של שותפות בעקבות פירוקה, "יכול להיות בעייתי ביותר, בין השאר, מאחר שהשותפות עוסקת לעתים קרובות בפרויקטים, או בהליכים בעלי אופי נמשך, שעלולים להיפגע מחיסול העסקים המלא" (עניין הרמולין, לעיל, בפסקה 28) ואולם בענייננו, נושא השותפות איננו שותפות מקצועית או עסק אחר בעל קיום מתמשך המספק מוצרים או שירותים, ואשר על ההתקשרויות עמו נסמכים גורמים אחרים שאינם צד לדיון, אלא מדובר בשותפות ש"נתכוננה לשם עסק אקראי יחידי או קיבולת יחידה", וככזו, על פי כלל ברירת המחדל הקבוע בסעיף 41(א)(2) לפקודת השותפויות, מתפרקת ב"בהסתיים העסק או הקיבולת". בענייננו, נכס המקרקעין בו השקיעה השותפות נמכר ואין בפירוק השותפות לפגוע בעסקיה.
99. לאור האמור לעיל אני סבורה כי מתקיימת עילה לפירוק השותפות ובהיעדר טעמים מספיקים שלא לצוות על פירוק השותפות, ניתן בזאת צו לפירוקה.
100. בכל הנוגע לזכות המפרק קובע סעיף 64(ב) לפקודת השותפויות כי במידה והוחלט על פירוקה של שותפות מוגבלת "יפרקו השותפים הכללים את עסקיה, זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת". ברי כי בנסיבות העניין ולנוכח עילות הפירוק, אין מקום להותיר את פירוק השותפות המוגבלת בידי השותף הכללי ויש מקום למנות כונס לנכסי השותפות אשר יפעל לכינוס נכסיה, סילוק חובותיה וחלוקת העודף בין האנשים הנוגעים בדבר, לפי זכויותיהם.
101. במסגרת בקשת הפירוק עתרו המבקשים למינויו של עו"ד ממשרדו של ב"כ כמפרק ואולם לאור הערות שעלו במסגרת הדיון בבקשה הם חזרו בהם מבקשתם זו ובמסגרת סיכומיהם עתרו למינויו של רו"ח יצחק (איציק) עידן לתפקיד. לסיכומיהם צורפה הסכמה של רו"ח עידן להתמנות לתפקיד ובנוסף הצהיר הוא כי אין לו כל אינטרס בשותפות או בשותף הכללי בה ואין ניגוד עניינים במילוי תפקיד מפרק או כונס נכסים לשותפות לבין איזה מענייניו האחרים. לאור ניסיונו של רו"ח עידן, לרבות כבעל תפקיד בהליכי פירוק, אני נעתרת לבקשה ומורה על מינויו של רו"ח יצחק (איציק) עידן ככונס לנכסי השותפות המוגבלת.
ניתנה היום, כ"ב טבת תשפ"ה, 22 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.