עילת עשיית עושר ולא במשפט
- עילה של עשיית עושר ולא במשפט קמה מקום בו האחד מתעשר על חשבונו של האחר, שלא כדין (רע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, מד(2) 309(1990)), ועיקרון זה מעוגן בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר או החוק).
סעיף 1 לחוק קובע כך:
“)א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה), שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.
הוראה זו מעמידה שלושה תנאים לתחולתה: התנאי הראשון הוא קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (ההתעשרות); התנאי השני הוא שההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; התנאי השלישי הוא שההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה "שלא על פי זכות שבדין" (ראו ד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס, פ"ד מב (1) 221 (1988), בעמ' 275, ורע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב (4) 289 (1998), בעמ' 358-362)).
- אין חולק כי התובע סייע לנתבעת בהכנת התכנית המקורית, ואין חולק כי התקבלו כספים מקרן בירד בעקבות הגשת התכנית המעודכנת שדומה מאוד לתכנית המקורית. במובן זה, ניתן לצאת מנקודת הנחה שמתקיימים שני התנאים הראשונים של עילת עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, איני סבורה כי עלה בידי התובעים להוכיח את יסוד "שלא על פי זכות שבדין".
בעניין זה טוענים התובעים, כי הנתבעת "העמיסה" הוצאות שאינן קשורות בפרויקט על מנת להצדיק את הכספים שניתנו לה על ידי הקרן, כאשר למעשה היו לה הוצאות מינימליות, וכן נטען על ידם כי הנתבעת היא שגרמה לכישלון הפרויקט בכוונה. דא עקא, שלא עלה בידי התובעים להציג ולו בדל ראיה לטענותיהם אלו.
- ראשית, מדובר בטענה שלא נטענה כלל בכתב התביעה כפי שהוגש, ואף לא בתצהירו של התובע, ולראשונה היא הועלתה על ידו במפורש במסגרת חקירתו הנגדית, ולאחר מכן בסיכומים מטעמו. די בכך כדי לדחותה.
שנית, ואף לגופו של עניין, מדובר בטענה שמבוססת על מידע שלדברי התובע נמסר לו בשיחה עם מנכ"ל קרן בירד. וכך ציין התובע בעדותו: "אין לי מסמכים, זה כתוצאה משיחה עם מנכ"ל קרן בירד, אני דיברתי איתו, אני ניסיתי לקבל ממנו מידע, הוא כמובן, על כמה כסף החברה קיבלה הוא כמובן לא הסכים לספר, לא רק הוא, גם אחרים לא. אבל מה שהוא כן סיפר זה שהתוכנית בסופו של דבר הסתיימה בלי פרויקט, בלי כלום ובשביל לצאת לידי חובה הראו לו איזה שני פנלים, משהו כזה, שהוא, ממש מצחיק." (פר' עמ' 14 ש' 29-33; עמ' 15 ש' 34-36). למותר לציין, כי התובע לא זימן לעדות את מנכ"ל קרן בירד, והדבר נזקף לחובתו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, מה(4) 651 (1991)).