הודאה בקיום זכות
9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות.
עינינו הרואות, סעיף 9 לחוק קובע את החלופה הצורנית של הודאה "בכתב" כמקבילה ושקולה לחלופה של הודאה "בפני בית משפט". מכאן נובע, כי לשתי החלופות תפקיד זהה; וממילא, כי בבסיס שתיהן ניצבת תכלית זהה. לפיכך, על מנת לעמוד על תכליתה של דרישת הכתב בענייננו, יש להתחקות אחר המכנה המשותף במישור התכלית בינה לבין הדרישה להודאה "בפני בית משפט".
22. כפי שצוין לעיל, לנוכח משמעות סעיף 9 לחוק והרציונלים שבבסיסו, יש לייחס לדרישת הכתב הקבועה בו תכלית הנוגעת לווידוא רצינותה של הודאת הנתבע, ולמניעת מצב שבו הוא חושף את עצמו, בקלות ראש, לתביעה שאלמלא הודאתו הייתה מתיישנת. ואכן, נראה כי ניתן לייחס תכלית כזו גם לדרישה שההודאה תינתן "בפני בית משפט". אמנם, כפי שצוין לעיל, התכלית האמורה מתקיימת בדרישת הכתב בשים לב למאפיינים הטבועים, במצב הדברים הרגיל, במלאכת הכתיבה, לעומת אלו הטבועים, ברגיל, בפעולת הדיבור. ואולם, דיבור בפני בית משפט באופן ספציפי, שונה מפעולת הדיבור באופן כללי, דווקא במאפיינים הללו: בעוד שדיבור מתאפיין, ככלל, בספונטניות, הרי שדיבור בפני בית משפט מתאפיין בכובד ראש ובשקילת כל מילה ומילה (ראו והשוו: בע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית, פסקה טו [נבו] (27.4.2010); ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3) 421, 428 (1982)), וזאת בדומה כאמור למאפיינים של כתיבה.
אם כן, נראה כי התכלית הנדונה היא בבחינת רציונל משותף לשתי הדרישות הצורניות המנויות בסעיף 9 לחוק – הודאה "בכתב" או "בפני בית המשפט".
23. אלא שכאמור לעיל, המערערים טוענים כי לדרישת הכתב הנ"ל תכלית שונה, ראייתית באופייה, שקשורה ביכולת להוכיח כי הנתבע אכן הודה בקיום זכות התובע.
ואכן, במסגרת הליך חקיקת החוק, במהלך הדיון במליאת הכנסת לקראת קריאה שנייה ושלישית, נדונה הסתייגות שהגיש ח"כ ישראל שלמה רוזנברג, בנוגע לדרישות הצורניות של הודאת נתבע לפי סעיף 9 לחוק. ח"כ רוזנברג הציע כי בנוסף להודאה בכתב או בפני בית משפט, ניתן יהיה להכיר בהודאה שנמסרה בעל פה לפני שני עדים:
"אולם אם מסכימים – והכל מסכימים – שאם היתה הודאה מצד הנתבע שהוא חייב את הכסף, רשאי התובע לדרוש אותו – מדוע צריכה ההודאה של הנתבע להיות רק בכתב? מהו ההבדל אם ההודאה היא בכתב או בדרך אחרת? טוענים חברים כי יש הבדל: בכתב זה ברור. אם אדם חתם את שמו, ברור שהוא הודה: אבל אם עשה זאת בעל-פה, יכול להיות ספק. הוא יכול להכחיש אחר-כך ולומר שלא הודה.
משום כך הוספתי את המלים 'בפני שני עדים' [...] אם הם עדי אמת ובית-הדין מאמין להם, ברור שהוא הודה; ואם הוא הודה, איזו קדושה יש דווקא בהודאה בכתב ולא בעל-פה?" (ד"כ 26.3.1958, 1683).
בהמשך הדיון, השיב ח"כ ברוך אזניה בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט להסתייגותו של ח"כ רוזנברג:
"ואשר להצעת חבר-הכנסת רוזנברג להוסיף את המלים 'בפני שני עדים' כדרך של קבלת הודאה המפסיקה את ההתיישנות אף מחוץ לבית-המשפט, סבורני שאין בשני עדים הוכחה ברורה כפי שהיא ישנה במקרה של הודאה בכתב או בפני בית-משפט. רק הודאה בכתב או בפני בית-משפט יכולה להיחשב כמוכחת" (שם, בעמ' 1684).
ואכן, דברים אלו של חברי הכנסת משקפים תכלית ראייתית ביחס לדרישת הכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק: להוכיח כי הנתבע אכן מסר את ההודאה המיוחסת לו.
24. לנוכח האמור, ניתן לצאת מנקודת הנחה, כי בבסיסה של דרישת הכתב שבסעיף 9 לחוק מונחות שתי תכליות – הן ראייתית, הן כזו הממוקדת בכוונת המודה וברצינות נסיבות מתן ההודאה. בהינתן שכל אחת מהתכליות עשויה להוביל לתוצאה שונה בענייננו, עלינו לבחון אם המחוקק קבע סדר עדיפויות בין התכליות השונות (ראו: ברק, בעמ' 207).
25. ואכן, נראה כי המחוקק קבע סדר עדיפויות כזה. כמפורט לעיל, בסיפא של סעיף 9 לחוק נקבע כי "בסעיף זה, 'הודאה' – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". כלומר, "הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות" אינה בגדר "הודאה" לצורך סעיף זה. משמעות הדבר היא שגם בהיעדר מחלוקת כי הנתבע מסר את ההודאה המיוחסת לו, הרי שאם הוא הביע כוונה שלא לוותר על טענת ההתיישנות, כוונה זו שוללת את תוקפה של ההודאה לצורך סעיף 9 לחוק. מקביעה ברורה זו של המחוקק נובע, כי סעיף 9 לחוק מעניק את הבכורה לרציונל שעניינו כוונותיו של המודה לוותר על זכותו הדיונית לטעון להתיישנות, ולא לרציונל הראייתי, שעניינו עצם הוכחת ההודאה הנטענת (ראו גם: פוזנר, בעמ' 558-557).
26. לנוכח האמור, ניתן לקבוע כי תכליתה העיקרית של דרישת הכתב שבסעיף 9 לחוק ממוקדת בכוונותיו של המודה וברצינות הנסיבות האופפות את ההודאה; ולא באפשרות ההוכחה של עצם מסירת ההודאה.
המסקנה הפרשנית
27. על רקע האמור, נראה כי ככלל, אין מקום להכיר בהקלטת דברים שנאמרו בעל פה – שלא "בפני בית משפט" – כמקיימת את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק. כמבואר לעיל, דרישת הכתב האמורה נועדה, בעיקרו של דבר, להבטיח את רצינות ההודאה, ולמנוע מהנתבע לחשוף עצמו בקלות דעת ובחיפזון לתביעה, שאלמלא הודאתו הייתה מתיישנת. זאת, בשים לב לכך שמלאכת הכתיבה מתאפיינת, ככלל, בכובד ראש ובשקילת מילים, בעוד שפעולת הדיבור מתאפיינת, ככלל, בספונטניות. בהינתן שהקלטה היא תיעוד דברים שנאמרו בעל פה, הרי שבמצב הדברים הרגיל, אין בהקלטה כדי לקיים את התכלית הנדונה, לא כל שכן כאשר הנתבע אינו מודע להיותו מוקלט, כבענייננו.
אכן, ייתכנו נסיבות שבהן הנתבע מודע להיותו מוקלט, ומתוך רצינות וכובד ראש מחליט להודות בעל פה בקיום זכותו של התובע. אמנם, מצב דברים זה עשוי לקיים את תכליתה של דרישת הכתב הנ"ל, אך גם עלול לעורר קשיים מסוימים (ראו, למשל: פוזנר, בעמ' 558). מכל מקום, נסיבות מסוג זה אינן לפנינו, וממילא איננו נדרשים לטעת בהן מסמרות.
מן הכלל אל הפרט
28. המסקנה מכל האמור לעיל, היא כי אין לראות בתמלילי ההקלטות שצירפו המערערים כהודאה "בכתב" לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
בהינתן שכאמור, הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בבית המשפט המחוזי, שלפיה ההכרעה בטענת ההתיישנות "תתמקד בשאלה המשפטית האם ההקלטה מהווה מסמך בכתב לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות", בדין נדחתה, אפוא, תביעת המערערים על הסף מחמת התיישנות.
29. יודגש, כי בשים לב להסכמה הדיונית האמורה, לא ראיתי להידרש ליתר טענות המערערים, לרבות טענתם כי יש לדחות את טענת ההתיישנות אף בהיעדר הודאה "בכתב", בשל "זעקת ההגינות" שעולה מנסיבות המקרה דנן, לנוכח ההלכה שנקבעה בפסק הדין בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996) (להלן: עניין קלמר). עם זאת, ובהינתן שהצדדים התייחסו באריכות לסוגיה זו בטענותיהם, אזכיר כי ההלכה שנקבעה בעניין קלמר נוגעת לדרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, וטרם הוחלה על דרישת הכתב הנוגעת לענייננו. מעבר לכך, אעיר כי אף לגופם של דברים, נסיבות המקרה שלפנינו רחוקות עד מאד מאותם מקרים חריגים ונדירים אשר עלולים לעורר "זעקת הגינות".
סוף דבר
30. לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור.
עוד אציע, כי המערערים יישאו בהוצאות המשיבים 3-2 בסך 10,000 ש"ח.
יעל וילנר
שופטת
השופטת רות רונן:
אני מסכימה.
רות רונן
שופטת
השופט עופר גרוסקופף:
אני מסכים.
הסיפא של סעיף 9 לחוק ההתיישנות (״למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות״) מלמדת כי הטעם בעטיו הודאה מחדשת את תקופת ההתיישנות היא שיש בה כדי ללמד על נכונות החייב לשאת בחבות למרות חלוף השנים, דהיינו הסכמתו המשתמעת למחול על טענת ההתיישנות. טעם זה מתקיים בהודאה הניתנת בכתב או בהודאה הניתנת בעל פה לפני בית משפט, מחמת ההנחה כי החייב היה מקפיד לסייג בטענת התיישנות הודאה הניתנת בדרכים אלו, אילו היה מבקש לעמוד עליה. לא כן בהודאה בעל פה הניתנת מחוץ לבית המשפט, ומוקלטת על ידי הנושה, למצער כאשר החייב כלל אינו מודע לכך שהוא מוקלט. הודאה הניתנת בנסיבות אלה אין בה כדי ללמד כי החייב, העשוי לדבר על פי תומו, מוכן למחול על טענת ההתיישנות. על כן אין הודאה מוקלטת ללא ידיעת החייב מספיקה על מנת לחדש את מירוץ ההתיישנות, כפי שפסק בית המשפט קמא, וכפי שנימקה היטב חברתי, השופטת יעל וילנר.
עופר גרוסקופף
שופט
הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר.
ניתן היום, י"ז באדר התשפ"ה (17.3.2025).
יעל וילנר
שופטת
עופר גרוסקופף
שופט
רות רונן
שופטת