(-) אשר לנתבע, מוסד ההתיישנות מניח כי קיים מבחינתו קושי לשמור על ראיותיו בחלוף השנים; וכי יש להקנות לו ודאות בעניין זכויותיו וחובותיו, באופן שיאפשר לו לכלכל את צעדיו, ולהיערך בפני הסיכון שייתבע במהלך פרק זמן מוגדר וסופי (ערעור אזרחי 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 554-553 (2000); ערעור אזרחי 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559-558 (1984)).
(-) מנקודת המבט של האינטרס הציבורי, הסדרי ההתיישנות משקפים גישה שלפיה ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה, בין היתר לנוכח הנטל הכרוך, ככלל, בבירור שיפוטי של סוגיות שאבד עליהן הכלח (רשות ערעור אזרחי 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בערעור מיסים נ' א. לוי השקעות ובניין בע"מ, פסקה 13 [נבו] (2.12.2020); ערעור אזרחי 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-לפל, פסקה 30 [נבו] (19.9.2010)).
- אשר לרציונל העומד ביסוד סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הרי שזה קובע כאמור כי בהינתן הודאה של נתבע בזכותו של התובע, תקופת ההתיישנות תחל מחדש במועד ההודאה, אפילו זו ניתנה לאחר תקופת ההתיישנות המקורית. משמעות הסעיף היא, אם כן, שהודאת נתבע בקיום זכות עשויה להקים מחדש את כוחו של התובע להגיש תובענה בגין אותה זכות, כוח שלא היה עומד לו אלמלא אותה הודאה.
סעיף זה משקף אפוא תפיסה, שלפיה כאשר נתבע מודה בקיומה של זכות התובע, משתנה האיזון המקורי בין האינטרסים השונים אשר ניצבים כאמור ביסודו של החוק, באופן שמצדיק לפתוח מחדש את מירוץ ההתיישנות ביחס לאותה זכות.
כך, כאשר נתבע מודה בזכות התובע, ולא טוען במקביל להתיישנות לגביה, ניתן לראות בהודאתו כמעין הסכמה קונסטרוקטיבית למתן סעדים בשל פגיעה באותה זכות, באופן שמפחית מההצדקה להגן על האינטרסים שלו בסוגיית ההתיישנות (טל חבקין התיישנות 196-195 (2014) (להלן: חבקין)). בהמשך לכך, קיימת גישה שלפיה הודאת הנתבע בזכות נתפסת כהתחייבות מכללא לקיימה, באופן שמקים לתובע עילת תביעה חדשה שמרוץ התיישנותה מתחיל במועד ההודאה (ערעור אזרחי 3179/19 נאש רמות בערעור מיסים נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, פסקה 38 [נבו] (3.10.2021); ערעור אזרחי 459/59 פינקלשטיין נ' עזבון פרושטייר, פ"ד יד 2327 (1960); ישראל גלעד התיישנות בדין האזרחי 393-392 (2022) (להלן: גלעד);Andrew McGee, Limitation Periods 335 (2018);Terence Prime & Gary Scanlan, The Law of Limitation 52 (2001); Calvin W. Corman, Limitation of Actions 83-85 (1991)). כמו כן, בהינתן שדיני ההתיישנות נועדו, בין היתר, למנוע מצב שבו עומדת לנתבע הגנה טובה, אך מפאת חלוף הזמן אין הוא מסוגל להוכיחה כנדרש, הרי שהודאת הנתבע בזכות התובע מערערת רציונל זה (אסף פוזנר "דוקטרינות ישנות, סוגיות חדשות דברים שבכתב - האם אתה רשאי לומר בעל פה?" ספר גבריאל בך 539, 555 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים 2011) (להלן: פוזנר)). לבסוף, במישור האינטרס הציבורי, התפיסה היא שהודאת הנתבע בזכות התובע מקטינה, ככלל, את הנטל הכרוך בבירור סוגיות ישנות (ראו: חבקין, בעמ' 196-195).
- אם כן, בראי משמעות זו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, כמו גם הרציונלים הניצבים ביסודו ובבסיס החוק בכללותו, נבחן מהי תכלית דרישת הכתב שבסעיף זה.
תכלית דרישת הכתב בסעיף 9 לחוק
- בחקיקה הישראלית ניתן למצוא מגוון הוראות, בהקשרים שונים, אשר קובעות דרישה לעשיית מסמך בכתב (ראו, למשל: סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968; סעיף 14 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996; סעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973). לעניין הוראות חוק מסוג זה, ציין ממלא מקום הנשיא י' זוסמן זה מכבר את הדברים הבאים:
"ניתן לומר שדרישת הכתב באה למען אחת משתי מטרות. יש וחיקוק מחייב עשיית מסמך בכתב כדי להרתיע אדם מלהתחייב בחפזון ובקלות דעת, משום חשיבות העיסקה (AD SOLEMNITATEM). דרישת הכתב עשויה להרשים את המתחייב ברצינות מעשהו, ולהגן עליו מפני חפזון. ויש והכתב דרוש לראיה בלבד (AD PROBATIONEM), כדי שלא להזקיק אדם לחולשת הזכרון של העדים ולסכנה של עדות כוזבת" (ערעור אזרחי 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה נ' מנהלי עזבון המונח יהושע בידרמן, פס' 8 [נבו] (28.11.1972)).
- ואכן, כמפורט לעיל, סוגיה זו ניצבת בלב המחלוקת בין הצדדים לערעור שלפנינו. בעוד המערערים טוענים כי דרישת הכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק היא בעלת תכלית ראייתית, טענתם של המשיבים היא שדרישת הכתב דנן נועדה לוודא כי הנתבע מסר הודאתו ברצינות ולהגן עליו מפני מסירתה בחיפזון.
עתה נפנה לדון ולהכריע במחלוקת זו.
- כמבואר לעיל, סעיף 9 לחוק קובע כי הודאת נתבע בזכות התובע יכולה להפיח חיים בתביעה שכבר איבדה מכוחה והתיישנה. בהתקיים התנאים להכרה בתוקפה של הודאה כאמור, הנתבע הוא-הוא שעלול לחשוף את עצמו לתביעה, שאלמלא הודאתו היה התובע ניצב בפני מחסום להגשתה. הודאה תקפה של נתבע לפי סעיף 9 לחוק מובילה אפוא לוויתור מצדו על זכותו הדיונית לטעון להתיישנות, וממילא טמונות בה השלכות משפטיות דרמטיות ביותר מבחינתו.
לנוכח האמור, נראה כי יש לייחס לדרישת הכתב, הקבועה בסעיף 9 לחוק, תכלית שעניינה לוודא כי הודאת הנתבע ניתנה ברצינות הראויה, מתוך מודעות וכוונה (ראו גלעד, בעמ' 400), ולמנוע מצב שבו נתבע חושף את עצמו לסיכון כאמור בחיפזון ובקלות דעת. זאת, בשים לב למאפיינים הטבועים, ככלל, במלאכת הכתיבה, לעומת אלו הטבועים, ככלל, בפעולת הדיבור (ראו והשוו: עניין גרוסמן, פס' 8; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א, 466 (מהדורה שנייה, 2018); ערעור אזרחי 4921/12 איש חירם חברה קבלנית לבניה והשקעות בערעור מיסים נ' בנק הפועלים בע"מ, פס' 11 [נבו] (16.12.2014); דיון נוסף 13/67 "בחן" חברה לביטוח בערעור מיסים חיפה נ' רוזנצוויג, פ"ד כב(1) 569, 578 (1968)).
- ואכן, תכלית כזו של דרישת הכתב שבסעיף 9 לחוק, עשויה להילמד אף מלשון הסעיף בכללותו, כמו גם מההיגיון הפנימי המשתקף ממבנהו (על היות לשון החקיקה, כמו גם המבנה שלה וההיגיון הניבט ממנו, מקורות מרכזיים לגיבוש תכלית החקיקה, ראו, למשל: אהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה 312-303 (1993) (להלן: ברק)). נשוב אפוא ונעמיד לנגד עינינו את לשון הסעיף:
| הודאה בקיום זכות |