Everyone has the right to respect for his private and family life, his home and his correspondence.
There shall be no interference by a public authority with the exercise of this right except such as is in accordance with the law and is necessary in a democratic society in the interests of national security, public safety or the economic well-being of the country, for the prevention of disorder or crime, for the protection of health or morals, or for the protection of the rights and freedoms of others".
- ההכרה בזכות לפרטיות המשיכה להתפתח ובשנת 1995 אימץ האיחוד את הדירקטיבה להגנת המידע ("95/46/EC, Data Protection Directive" להלן: "הדירקטיבה"), שמטרתה היתה הסדרת ההגנה על הזכות לפרטיות ואבטחת מידע אישי באופן אחיד במדינות האיחוד. ואכן במדינות רבות החלה הזכות לפרטיות לקבל מסגרת רגולטורית ברורה, כמו למשל החוק הפדרלי הגרמני להגנת נתונים (Federal Data Protection Act). חוק הגנת המידע הצרפתי (Loi Informatique et Libertés) והחוק הבריטי (Data Protection Act(1998) ). ההטמעה הובילה ליצירת רשויות לאומיות להגנת מידע בכל מדינה (Data Protection Authorities - DPAs).
- אשר לפרטיות במקום העבודה, בשנת 1992 הכיר בית הדין האירופי לזכויות אדם בכך שסעיף 8 לאמנה מצמיח חובה על המעסיק להגן על זכותו של העובד לפרטיות (Niemietz v. Germany, No. 13710/88, 16 Eur. H.R. Rep. 97 (1992)):
"The Court considers that it would be too restrictive to limit the notion of 'private life' under Article 8 to an ‘inner circle’ ... It is clear that a person’s professional or business activities may also fall within the scope of 'private life' in certain circumstance"
- בשנת 2003 בית הדין האירופאי לצדק (Rechnungshof Österreichischer Rundfunk and Others, Case C-465/00, ECLI:EU:C:2003:294, 2003 E.C.R. I-04989.) הדגיש את עקרונות הנחיצות והפרופורציונליות בעיבוד נתונים אישיים של עובדים. בשנת 2007, פסק דין שעסק במעקב אחרי דוא"ל ושיחות טלפון של עובדת (Copland v. United Kingdom, App. No. 62617/00, 45 Eur. H.R. Rep. 37 (2007), הבהיר כי מעקב וניטור מידע של עובד ללא ידיעתו מהווה הפרה של סעיף 8 לECHR.
- לעניין מצלמות אבטחה, בית הדין האירופי לצדק קבע בשנת 2014 (František Ryneš v. Úřad pro ochranu osobních údajů, Case C-212/13, ECLI:EU:C:2014:2428, 2014 E.C.R. I-0000..) כי ניטור באמצעות מצלמות אבטחה נחשב לעיבוד מידע אישי ומשכך הוא כפוף לדירקטיבה.
- ו.3.ב. הצבת מצלמות במקום העבודה, בין הגישה בארה"ב לאירופה:
- כאמור, במשפט האמריקאי הכרה בפגיעה בפרטיות של עובדים תלויה בציפייה הסבירה שלהם לפרטיות, ולכן הנטייה בפסיקה מתבססת על שני נדבכים עיקריים: אופי המקום המנוטר, וידיעת העובד. בהתאם, ככל שהמעסיק יידע את העובדים אודות קיומן של מצלמות, הפסיקה תיטה לדחות את טענת העובד (ראו למשל: Hernandez v. Hillsides, Inc., 47 Cal. 4th 272, 211 P.3d 1063, 97 Cal. 3d 274 (2009): "While employees generally have a reasonable expectation of privacy in nonpublic areas of the workplace, the employer’s use of surveillance was narrowly tailored and justified by legitimate business concerns."). החריג היחיד המובהק לכך הנו הצבת מצלמות במקומות פרטיים באופן מובהק, כמו מלתחות, שירותים או חדרי מנוחה, ואין מקום לציפייה סבירה לפרטיות במקומות ציבוריים (ראו למשל:Vega-Rodriguez v. Puerto Rico Telephone Co., 110 F.3d 174 (1st Cir. 1997).
- לעומתם, בית הדין האירופאי לזכויות אדם מכיר בצורך הלגיטימי של המעסיק להציב מצלמות כדי לפקח על עובדיו, אך ההכרה בפררוגטיבה זו אין פירושה בהכרח שהצבת המצלמות תהא חוקית בכל מצב:
"The Court would begin by noting that the employment courts identified the various interests at stake, referring expressly to the applicants’ right to respect for their private life and the balance to be struck between that right and the employer’s interest in ensuring the smooth running of the company by exercising its management powers. It will thus ascertain how those courts took into account the factors listed above when they weighed up these interests." (Lopez Ribalda v. Spain, App. Nos. 1874/13 & 8567/13, ¶ 122, 2019 Eur. Ct. H.R. 752 (Grand Chamber).