הרשות לא טרחה ולו להתייחס לאבחון שעברה הילדה ש', במסגרת הוועדה של משרד החינוך, ולמצבה כפי שעלה מאותו אבחון. בתחילה לא הובאו ההחלטה והאבחון לפני ראש הדסק בשל תקלה, כך נטען. אולם מאז, ובכל השנים מאז שבהן הרשות לא בחנה בעצמה את טובת הילדים, היא גם לא טרחה להתייחס לאבחון שערכה רשות אחרת מרשויות המדינה.
- שיקולי עקביות וכבוד הדדי בין רשויות המדינה, הקשורים הן ביעילות כלכלית, הן במשילות וממלכתיות, מחייבים את הרשות להתייחס לכל הפחות לאבחון שנערך במשרד החינוך. המדינה השקיעה משאבים ניכרים בסיוע לילדה ש', לרבות האבחון שנערך לה והשמתה בכיתת גן מיוחדת. המדינה, כאמור, אינה רשאית לדבר בשני קולות, האחד של משרד החינוך, והשני, של רשות האוכלוסין במשרד הפנים. בנוסף, העיקרון של כבוד הדדי בין רשויות המדינה, מחייב לכבד את מומחיותם של מי שאבחנו את הילדה ש', בעיקר כך, כשהרשות נמנעה מקבלת חוות דעת ע"י אנשי מקצוע מטעמה.
הרשות, לא רק שהתעלמה מהאבחון, אלא שהן הרשות, הן בית הדין, ללא כל רקע מקצועי רלבנטי בתחום בריאות הנפש, פסלו את חוות הדעת שהוגשו, הן משום שניתנו ע"י פסיכולוגים מהשוק הפרטי, הן לגופן. ואפרט.
- כאמור, ההחלטה לדחות את הבקשה ההומניטרית ניתנה ביום 25.2.20 (היינו, קרוב לחצי שנה לאחר שהוגשה). אשר לנזקים הפסיכולוגים שנגרמים לילדים צוין בהחלטת הרשות כך: "לעניין הטענות אודות מצוקותיו הנפשיות של בנה של המבקשת, הרי שאלו לא הוכחו במסמכים רשמיים של גורמי רפואה במוסדות ציבוריים, ומה גם כי אלו הוגשו רק לאחר מעצרם של הנ"ל ולפיכך לא התרשמתי כי מדובר בעילה של ממש" (ההחלטה צורפה כנספח 17 לערר שצורף להודעת העדכון מטעם המערערים מיום 22.10.20). ראשית, לא ברור מדוע נדרשים דווקא גורמי רפואה במוסדות ציבוריים כדי להוכיח את מצבם של הילדים. עובדת הרשות פוסלת, מראש, את מקצועיותם של פסיכולוגים מהשוק הפרטי, ללא כל בסיס או הצדקה מכל סוג שהוא. בנוסף, אם הרשות עצמה אינה בוחנת את טובת הילדים באמצעות מומחים מהשירות הציבורי, כיצד היא מצפה כי המערערים יוכלו לעשות כן? בנוסף ובעיקר, מהם הכישורים או הסמכות של מנהלת לשכת רשות האוכלוסין בהרצליה, להעריך חוות דעת של איש מקצוע, פסיכולוג קליני, ו"להתרשם", כלשונה, כי אין מדובר בעילה של ממש, לא ידענו.
- ב"כ המערערים עמדו על פגמים אלו במסגרת הערר הפנימי שהוגש על החלטת מנהלת הלשכה. למרות זאת, נדחה הערר הפנימי ע"י ראש דסק הועדה ההומניטרית ביום 24.8.20 (ההחלטה צורפה כנספח 24 לערר שצורף להודעת העדכון מיום 22.10.20). ראש הדסק חוזרת על השתלשלות העניינים, ומציינת את המסמכים שצורפו לבקשה - חוות דעתו הראשונה של הפסיכולוג אנריקה מינדלין מיום 30.8.2019 (עם מעצרם של המערערים), וחוות הדעת של הפסיכולוגית דניאלה כהן מיום 27.2.20. ראש הדסק מתייחסת לחוות הדעת הפסיכולוגיות, תוך שגם היא מדגישה כי מדובר בחוות דעת פרטיות. גם כאן, יודגש שוב, אין כל מקום כי ראש הדסק תפסול על פניהן חוות דעת של אנשי מקצוע מומחים, רק משום שניתנו ע"י פסיכולוגים מהשוק הפרטי, במיוחד כאשר רק אליהם יכולים הילדים להגיע. בנוסף, ראש הדסק, שאינה מפרטת כי יש לה הכשרה מקצועית כלשהי בתחום בריאות הנפש, מתייחסת למצבם של הילדים כפי שתואר, וכותבת כך בהחלטתה: "בהקשר לטענות שהועלו ביחס לקטינים כי הם השתלבו במסגרת החינוכית בישראל ומעורים בה.... מרשתך לא הצביעה על נזק ממשי, חריג, שעשוי להיגרם לה ככל ויהיה עליה ועל ילדיה לחוזר לארצם..." והוסיפה: "בהתייחס למצבם הרפואי של הילדים [הסובלים מחרדות] ... בכל הצער באשר למצבם ההתפתחותי של הילדים וכלל הטראומות שאותן חוו במהלך תקופת שהייתם בישראל, מעיון במסמכים שצורפו לבקשה, מעלה כי לא ניתן להתייחס אליהן כבעיות חמורות, חריגות או מיוחדות שיהיה בהם כדי להקים טעם הומניטרי". בדיעבד התברר כי החלטת וועדת משרד החינוך וחוות הדעת המעודכנת לא היו לפני ראש הדסק. אולם, גם אם היו לפניה רק שתי חוות הדעת הראשונות, דובר בהן על חרדות קיומיות וקשיים משמעותיים שנקבעו ע"י שני פסיכולוגים שמקצועיותם רלוונטית, ולא ברור על סמך מה קובעת ראש הדסק, שאין לה מומחיות בתחום בריאות הנפש, כי קשיים אלו אינם מהווים בעיות חריגות או מיוחדות.
כאמור, ערר על החלטת ראש הדסק בעניין הבקשה ההומניטרית, נמחק בהסכמה לאחר שהרשות התחייבה לדון שוב בבקשה ההומניטרית, אך נמנעה מלהכריע בבקשה זו.
- גם בהליך זה פעל בית הדין באופן דומה והטיל דופי בחוות דעת מקצועית שהוגשה לו, ופסל את מסקנותיה. בית הדין לעררים, בפסק דינו נשוא ערעור זה, התייחס גם הוא לעקרון טובת הילד ולחוות הדעת שהייתה לפניו באותו זמן (חוו"ד של הפסיכולוג מר אנריקה מינדלין). וכך קובע בית הדין לגבי חוות הדעת, שיש להדגיש שהוכנה כאשר הילדים היו עצורים: "אפתח ואומר כי מדובר במסמך לקוני וכוללני אשר אינו מבוסס על מבדקים או ממצאים קליניים ואשר מצביע באופן כללי על חרדות אצל הקטינים, אשר בנסיבות דנן הן בגדר הנורמה." הדיין גם סירב לבקשה כי מומחה נוסף מטעם המערערים יבדוק את הילדים בעודם במעצר. כיצד יודע הדיין מהי נורמת החרדה אצל ילדים קטנים שנעצרו? יש להדגיש לעניין זה כי הפסיכולוג ציין בחוות דעתו כי הוא מכיר את הילדים. בנוסף, יש להדגיש כי הפסיכולוגית דניאלה כהן, בחוו"ד שהוגשה ביום 14.7.22, סותרת במפורש את מסקנת בית הדין. בחוות הדעת נקבע, כפי שצוטט לעיל, כי החרדות מהן סובלת הילדה ש', אינם כאלה: "המתאימים לגילה או לגיל צעיר יותר", אלא מדובר בעיבוד חוויות טראומטיות כמו חווית המעצר. היינו, הפסיכולוגית קובעת מפורשות, בניגוד גמור לדברי בית הדין, שאינו בעל הכשרה מקצועית, כי החרדות אינן בגדר הנורמה.
- יודגש, הרשות ובית הדין אינם גורמים מקצועיים בבריאות הנפש. אנשי הרשות, שאינם אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, אינם רשאים לדחות את חוות הדעת או להתעלם ממסקנותיהן, ללא בסיס עובדתי מתאים. כך גם בית הדין. על כן החלטת מנהלת הלשכה כי: "אינה מתרשמת" מחוות הדעת שהוגשה; החלטת ראש הדסק כי: "מעיון במסמכים שצורפו לבקשה [חוות דעת פסיכולוגיות], מעלה כי לא ניתן להתייחס אליהן כבעיות חמורות, חריגות או מיוחדות...", והחלטת בית הדין כי: "החרדות אצל הקטינים בנסיבות העניין הן בגדר הנורמה", אינן יכולות לעמוד. לאור האמור, משאין חוות דעת מקצועיות לסתור, אני קובעת כי הבסיס העובדתי שהיה על הרשות להכריע לפיו כולל את ארבע חוות הדעת והחלטת משרד החינוך. הרשות לא קיבלה החלטה על סמך ראיות אלו. לפיכך יש לקבוע כי טובת הילדים העולה מתוך חוות הדעת המקצועיות הרלוונטיות שהציגו המערערים, מחייבת את הותרתם בישראל עם מעמד שיבטיח וודאות ויציבות עד לבגרותם.
החובה לפעול במהירות וביעילות, השיהוי בקבלת החלטות ופגיעה בטובת הילדים
- חובה נוספת המוטלת על רשות מנהלית היא החובה לפעול ביעילות ובמהירות בהתחשב בעניין שעל הפרק. כך, למשל הכלל הקבוע בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, המחייב את הרשויות להפעיל את סמכויותיהן במהירות הראויה (ס' 11 לחוק), כמו גם תורת ההשתק המינהלי. כאשר מדובר בזכויות ילדים, יש חשיבות מיוחדת לעניין זה. במקרה זה הרשות לא טיפלה בעניינם של המערערים במועד בו ניתן היה להרחיקם תוך גרימת נזקים מועטים יחסית. לו הרשות הייתה מורה על הרחקתם של הילדים ואמם (ככל שהדבר היה ניתן מבחינת הבדלי האזרחות בין הילדים לאמם), כשהיה הבן הגדול מ' בן 3, עם היכנסו למערכת החינוך הציבורית, נראה כי טובתו לא הייתה נפגעת, או הייתה נפגעת פחות (וראו החלטתי לאחרונה בעניין זה בערעור מנהלי 28837-01-25, שם נמחק ההליך בעקבות המלצת בית המשפט, שכן מדובר היה שם בהרחקת אב מאשתו וילדיו (בני שלוש ופחות משנה), כאשר אשתו וילדיו מחזיקים באותה אזרחות ורשאים לשוב עמו לארצם. בהמלצתי התבססתי על גילם הרך של הילדים).
שיהוי נוסף חל מיום מעצרם של המערערים. הילדים ואמם נעצרו כשמ', הילד היה בן 9, ואחותו ש' הייתה בת 4. מאז לא פעלה הרשות גם לא רק כדי לקבוע מהי טובתם, וודאי שלא פעלה לצורך כך במהירות וביעילות. כאשר המדינה שיודעת על מעמדם, לא פועלת בעניינם, נגרמים נזקים משמעותיים לילדים. בכך פוגעת המדינה בטובת הילדים, ובמיוחד כאשר הדבר נמשך שנים. כדי להבהיר עניין זה אעמוד על החובה לשקול את טובת הילד, והנזקים שנגרמו לילדים, תוך הפרת הוראות האמנה במקרה שלפניי.