עקרון טובת הילד כשיקול ראשון במעלה
- האמנה בדבר זכויות הילד ((Convention on the Rights of the Child, 20 בנובמבר, 1989, להלן: האמנה לזכויות הילד או האמנה), שמדינת ישראל חתמה עליה, ואישררה אותה עוד בשנת 1991, מבוססת על תפיסת הילד כאדם שלם ומורכב הזכאי לזכויות אדם ובהן הזכות לחיים, לכבוד ולשוויון. נקודת המוצא היא הילד עצמו, כאדם וכאינדיבידואל, וההכרה בזכויותיו כפרט. מכאן נובעת תחולתה הכללית והמקפת של האמנה על כלל תחומי החיים. הזכויות על פי האמנה מחולקות לארבע קטגוריות או עקרונות מרכזיים: הזכות לאי הפליה; זכויות הגנה (Protection) כגון זכותו של הילד להגנה מפני אלימות והתעללות), זכויות הענקה (Provision) כגון זכותו של הילד לחינוך ולבריאות, וזכויות ההשתתפות (Participation) כזכותו של הילד לחופש ביטוי, למידע ולפרטיות. כמו כן מדגישה האמנה את כבוד הילד, ואת התפיסה כי יש לכבד ילדים כבני אדם. האמנה לזכויות הילד מספקת הגנה מיוחדת לילדים לשם מימוש זכותם לחיי משפחה, ולשמירה על אחדות המשפחה (פס' 5 למבוא לאמנה וסעיפים 5, 7, 8, 9, 10, 16 ו-22). כדי להבטיח כיבוד אפקטיבי של זכויות הילד, עשויה לחול על המדינות גם חובה פוזיטיבית לנקוט אמצעים להבטחת אחדות המשפחה.
- האמנה מבטיחה, בין השאר (בסעיף 2), כי המדינות החברות יכבדו ויבטיחו את הזכויות המפורטות באמנה לכל ילד הנמצא בתחום שיפוטן, ללא הפליה, לרבות מטעמי גזע, צבע, מין, שפה, דת, לאום, מקום לידה, או מעמד אחר, בין של הילד ובין של הורי הילד. עקרון טובת הילד, הקבוע בסעיף 3 (1) לאמנה הוא אחד מעקרונות היסוד שעליהם מושתתת האמנה:
"In all actions concerning children, whether undertaken by public or private social welfare institutions, courts of law, administrative authorities or legislative bodies, the best interests of the child shall be a primary consideration"
(הדגשה שלי - מ' א' ג')
ובתרגום לעברית:
"בכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם ננקטות בידי מוסדות רווחה סוציאליים ציבוריים או פרטיים ובין בידי בתי משפט, רשויות מינהל או גופים תחיקתיים, תהא טובת הילד שיקולך ראשון במעלה".
היינו, על בית המשפט, כחלק מרשויות המדינה לעמוד על טובת הילד במסגרת ההליך.
בית המשפט העליון התייחס לטובת הילד וקבע, בהקשרים שונים, כי מדובר בשיקול ראשון במעלה. בקשות עירייה אחרות 549/75 פלונים נגד היוערעור משפחה פ"ד ל(1) 459, 465 (1975), נקבע כי: "אין לך עניין שיפוטי הנוגע לקטינים, אשר בו טובתם של הקטינים אינה השיקול הראשון והעיקרי" (כך גם בקשות עירייה אחרות 7206/93 רוני ארמנד גבאי נ' אפרת גבאי, פ"ד נא(2) 241, 251 (1997)). עוד נקבע בדיון נוסף אזרחי 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 048 (1995), כי: "שיקול טובתו של הילד הוא שיקול על, השיקול המכריע. אכן בצידו של שיקול זה יעמדו שיקולים נוספים... אך כל שיקולים אלה שיקולים משניים יהיו, וכולם ישתחוו לשיקול של טובת הילד.".
- האמנה קובעת את עקרון השיתוף או ההשתתפות המשמעותי של כל ילד בכל מערכת שנמצא בה, לפיו לכל ילד יש דעה משלו, ויש לאפשר לו להשתתף בקביעת גורלו, תוך מתן משקל ראוי לדעתו בהתאם לגילו ולמידת בגרותו. הצטרפותה של מדינת ישראל כחברה לאמנה הבינלאומית מהווה ביטוי להכרה בתפיסה כי ילדים אינם מושא לזכויות של אחרים, כי אם בעלי זכויות משלהם באופן עצמאי ומנותק מהוריהם. שמיעת הילד מבטאת את ראייתו כאדם אוטונומי, כמושא עצמאי לזכויות, בעל רצונות עצמאיים. השתתפותו בהליך ושמיעתו מביאות לידי ביטוי את כבודו כאדם.
- ועדת האו"ם לעניין זכויות הילד מפרסמת מעת לעת הערות פרשניות לאמנה ולאופן יישומה בנושאים שונים (להלן: המלצות ועדת האו"ם). בהמלצת ועדת האו"ם מספר 14 משנת 2013 יש התייחסות לטובת הילד גם בפן הפרוצדורלי: UN Committee on the Rights of the Child (CRC), General comment No. 14 (2013) on the right of the child to have his or her best interests taken as a primary consideration (art. 3, para. 1, 29 May 2013). הפרק השלישי בהמלצה 14 של ועדת האו"ם, מתייחס לזכות הילד להישמע, כאשר מעריכים את טובתו (זכות הקבועה בסעיף 12 לאמנה), ומבהיר את הקשר בין סעיפים 3 ו-12 לאמנה. נקבע כי סעיף 3 קובע את הזכות המהותית שלפיה טובת הילד תהווה שיקול ראשון במעלה בעניינים הקשורים אליו, וסעיף 12 עוסק באופן שבו תיבחן טובת הילד. נאמר שם מפורשות, כי אם לא ימולאו התנאים מכוח סעיף 12 לאמנה, בדבר אופן הערכת טובת הילד, לא ניתן יהיה לקבל החלטה לגופה בעניינו.
- בנוסף, באמנה נקבע במפורש כי היא חלה על כלל הילדים מתחת לגיל 18. בהמלצת ועדת האו"ם מס' 14 הנ"ל מובהר, כי על אף שההליך להערכת טובת הילד ישתנה בהתאם לגילו והאפשרות להביע את דעתו, עדיין יש לקבוע הליכים ראויים להערכת טובת הילד בכל גיל, בהתאם ליכולות הרגשיות והקוגנטיביות. על כן, על המדינות לאמץ פרוצדורות להערכה, שיתנו משקל גובר לעמדת הילדים עצמם ככל שהדבר מתאפשר, וייצוג עצמאי כאשר הדבר אינו אפשרי ישירות (שם, בפס' 44).
- במסגרת התחייבות ישראל ליישום האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות הילד בחקיקה, הוקמה בשנת 1997, ועדה בראשות השופטת סביונה רוטלוי, על-מנת לבחון מחדש את מכלול החקיקה הישראלית המסדירה את התייחסות החברה ורשויות המדינה לילדים, כדי להבטיח עמידה של מדינת ישראל בהתחייבויותיה על פי האמנה לזכויות הילד. אחד התפקידים שהוטלו על הוועדה בכתב מינויה היה בדיקת "הצורך לחוקק חוק אינטגרטיבי", לאור האמנה.
- בדו"ח הכללי של הוועדה ("דו"ח הועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומן בחקיקה - בראשות השופטת סביונה רוטלוי - דו"ח הועדה חלק כללי" מדינת ישראל - משרד המשפטים (התשס"ד-2004), ציינה הוועדה כי:
"הוועדה גיבשה הצעת חוק לקידום זכויות הילד אשר נועד להיות חוק מרכזי המשמש כמטריה כוללת למחויבות רשויות המדינה השונות לילדים, ולהתייחסותן כלפיהם. הצעת החוק מבקשת לקבוע עיגון חקיקתי ברור לאחריות המדינה ולמחויבותה כלפי ילדים, לקידום זכויותיהם ולפעולה על-פי עקרונות האמנה".