"מעביד" - מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה, ו"עובד" הוא מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור; אולם מי שהוא בשירות של המדינה או של רשות מקומית או של אדם אחר - לא יראוהו כמעביד או כעובד של זולתו באותו שירות;
סעיף 13 לפקודת הנזיקין שכותרתו "חבות מעביד" מוסיף וקובע:
- (א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו -
(1) אם הרשה או אישרר את המעשה;
(2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;
...
(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.
(ג) לענין סעיף זה, מעשה - לרבות מחדל.
- בקשות עירייה אחרות 8027/14 שורוש נ' שליאן (פורסם במאגרים; 2015; בפסקה 14) (להלן: עניין שורוש) תיאר כב' השופט, כתוארו אז, עמית את הקריטריונים שגובשו בפסיקה לצורך החלת אחריות מעביד מכוח סעיף 13 לפקודה:
בבואנו לקבוע האם מעשיו של העובד בוצעו במסגרת תפקידו, או שמא חורגים הם מהרשאת המעביד כדי כך שניתן לפטור את המעביד מאחריות שילוחית, ניתן להשתמש במספר אינדיקציות, ובין היתר: המטרה המנחה את העובד, ובכלל זה, האם מטרת העובד הייתה לבצע דבר עבירה; הרשעה בפלילים ואופי ההרשעה; וכן שיקולי מדיניות משפטית.
- יישום השיקולים השונים מוביל למסקנה כי אין מקום לייחס בנסיבות המקרה אחריות לאוניברסיטה, המצדיקה סעד הצהרתי או צו עשה. פעילותו של פרופ' סרוסי נעשתה באמצעות חברת הבת שלה. אכן הוא פעל כעובד שלה, אך פעילות זו לא הייתה חלק מעבודתו האוניברסיטאית הישירה. לא בכדי היא תועלה לפעילות עם חברת נגב, שהוקמה בדיוק לשם הסדרת פעולות שכאלה. צודקים הנתבעים בטענתם כי לא בוססה כל מעורבות של האוניברסיטה בפיתוח הפרוייקט של פרופ' סרוסי, וגם לא מודעות לאירועים בזמן אמת או אשרורם בדיעבד.
בנסיבות אלה, ושעה שאין המדובר באחריות מוחלטת המוטלת על המעביד, אין די בקשרי העבודה כדי להטיל אחריות על אוניברסיטת בן גוריון, שתוכל להכפיפה לסעדים המבוקשים.
- לשיקול היעדר המעורבות והמודעות יש משקל נכבד בתחומים אחרים של דיני הקניין הרוחני. כך נקבע בקשות עירייה אחרות 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ, פ''ד סד(3) 740 (2011, בפסקאות 26-24) (להלן: עניין בית שוקן)), כי הקריטריונים להחלת דוקטרינת ההפרה התורמת בדיני זכויות יוצרים הם - מודעות ומעורבות. בכך ניתן להטיל חבות בגין הפרת זכויות יוצרים, גם על מי שלא הפר אותן, אך אפשר את ההפרה מתוך מודעות לה ומעורבות בה (וראו גם: תיק אזרחי (מחוזי י-ם) 28148-02-12 חמאד נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (פורסם במאגרים; 2014; בפסקאות 91-90)).
- רכיב המודעות והמעורבות מהווים חלק משיקולי המדיניות שהוזכרו בענין שורוש. יותר מכך; בסעיף 85 לכתב התביעה המתוקן ברביעית צוין, כי העילה המיוחסת לאוניברסיטה היא זו הקבועה בסעיף 6(ב)(3) לחוק עוולות מסחריות, שכותרתו "גזל סוד מסחרי". סעיף זה חל בגין "קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) [נטילה או שימוש ללא הסכמה] או (2) [שימוש בניגוד לחובת אמון], או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו". כל אלה לא בוססו על ידי התובעות בנסיבות העניין. לא בוססה ידיעתה בדבר העברת סוד כזו או אחרת באופן אסור. האוניברסיטה עצמה גם לא חתמה על ההסכם מול התובעות.
- בנסיבות אלה איני סבור כי יש מקום להורות על מתן צווי עשה ביחס לאוניברסיטה. יחד עם זאת, איני נוקט עמדה ביחס לשאלת אחריותה האפשרית במישור הפיצוי הכספי. עניין זה לא התעורר לפני, וטענות הצדדים שמורות להם
בוססה יריבות מול הנתבעת 1 חברת נגב המצדיקה את הוצאת הצווים המבוקשים
- מצב הדברים הוא מורכב יותר ביחס לחברת נגב. זו חתומה על ההסכם מול התובעות, ומכאן שהיא עצמה מחויבות בחובת הסודיות שבו (פסקה 7 להסכם, נספח ה' לכתב התביעה האחרון; וראו בעדות פרופ' סרוסי: 290, ש. 7-1). בנוסף, חברת נגב הייתה מעורבת מאוד בשימוש בסוד המסחרי. כך, הפטנט שהגישו הנתבעים בארה"ב ביום 29.3.20, הוגש בשמה (ראו: פסקאות 1.1.5, 3.1, 3.2.5 לחוות הדעת הרביעית), וכפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט, פטנט זה הפר את הסוד המסחרי השלישי של התובעות. אכן בהמשך, לאחר הגשת התביעה, בקשת הפטנט הועברה על שם חברה פרטית שבשליטת פרופ' סרוסי, אך אין בדבר כדי לפוגג את היריבות שבוססה בין התובעות ובין חברת נגב.
- בנסיבות אלה יש מקום לראות בחברת נגב כמי שמוצדק להטיל נגדה את הצווים המבוקשים במסגרת התביעה. גם כאן לא אקבע כל ממצא בשאלה האם על חברת נגב לפצות כספית את התובעות, וטענות הצדדים שמורות.
הסעד
- ואחרי כל אלה הגענו לשאלת הסעד. כאן יש לזכור כי נעתרתי לבקשת התובעות לפיצול סעדים, ומכאן שבמסגרת התובענה הנוכחית לא אדרש לעניין סעד הפיצויים או לאחריות הכספית של מי מהנתבעים.
התובעות עותרות לצו הצהרתי לפיו הן בעלות הקניין הרוחני מושא האמצאה, לרבות הסודות המסחריים הנעוצים בה. ועוד הן עותרות לצו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים או על מי מטעמם לעשות שימוש בקניין הרוחני מושא האמצאה או בסודות המסחריים מושא האמצאה.
- אכן, צו מניעה להגנה על הסוד המסחרי הוא בגדר הסעד הבסיסי מקום בו מוכח הגזל שלו והשימוש האסור בו (דויטש, בעמ' 730-729). ובמבט כללי יותר מן הראוי להתעכב אחר ההסבר של פרופ' דויטש המבחין בין החובה שלא להעביר את הסוד המסחרי לאחר ובין החובה שלא לנצל אותו. "ככל שמדובר בהעברת המידע לאחר [...] לא יתכן שייאסר עתה על אדם להעביר מידע שכבר פורסם, אף אם הוא עצמו פרסם את המידע שלא כדין. למעשה, במצב דברים זה, שוב לא תתקיים מכאן ואילך 'העברה' של מידע, שכן אם המידע כבר פורסם, ההנחה היא שהכלל יודע אותו, ועל-כן הנתבע אינו 'מעביר' מידע ממקום למקום" (שם, בעמ' 475). ומנגד "ככל שמדובר בניצולו של המידע בדרך אחרת, אין מניעה לוגית מיקדמית לאסור רק על אותו אדם את השימוש במידע" (שם).
- על רקע כל אלה בבואנו ליתן את הסעד לתובעות יש לנקוט בזהירות. התובעות טענו לקיומם של ארבעה סודות מסחריים ולגזילתם. יחד עם זאת בוססה גזילה של הסוד השלישי בלבד. בנסיבות אלה סעד הצהרתי לפיו הן בעלות הקניין הרוחני מושא האמצאה הוא רחב יתר על המידה. אין הוא ברור דיו. הענקה של סעד קנייני, במקום בו בקשות הפטנט של התובעות לא אושרו עדיין, גם הוא בעייתי. ממילא ספק אם יועיל להן מול צדדים שלישיים שאינם צד להליך שלפני.
- על רקע זה מצאתי להצהיר כי התובעות הן בעלות הסוד המסחרי השלישי, שעניינו מבנה החיישן/השבב המיקרו-אלקטרוני העומד בבסיס בקשות הפטנט שהגישו. שעה שלא בוסס שימוש מצד הנתבעים בסודות המסחר האחרים שבמחלוקת, אינני סבור שראוי ליתן סעדים הצהרתיים נוספים בעניין זה. סעד זה רלוונטי אך ורק למערכת היחסים שבין התובעות והנתבעים 2-1 או מי מטעמם.
כמו כן, לאור העובדה שבוסס הגזל של הסוד המסחרי השלישי על-ידי פרופ' סרוסי, תוך שימוש בו על ידו ועל ידי חברת נגב, ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים 2-1 או מי מטעמם, לעשות שימוש בסוד המסחרי השלישי של התובעות. צו זה חל גם על החיישן/השבב של הנתבעים שנבחן במסגרת הליך זה, הדומה בפעילותו לזה של התובעות, או על כל שבב אחר שהוא תוצר של שימוש בסוד המסחרי השלישי שלהן.