"אני רציתי לשמוע אותך. אני טעיתי, שגיתי. אני במקום להוציא לך מכתב פיטורים אחרי שאמרת שאתה מוותר על זה רציתי באמת לשמוע את הצד שלך. אולי יש איזושהי בעיה שאני לא יודע. אולי הבעיה של הילדה יותר חמורה ממה שאני חושב. שאתה לא מגיע, שאתה מבריז, שאתה לא בא, שאתה לא מתפקד, רציתי להבין. אני חושב, אני מאמין בשימוע. בתור מעסיק אני אומר לך, אני מאמין בשימוע יותר מהעובד.
ש. אז למה לא
ת. כל יום נערכים אצלי שימוע, שנייה, כל יום נערכים אצלי שימועים בסניפים. כל יום נערכים אצלי מכתבים, שיחות הבהרה ושיחות אזהרה כדי לעודד את העובד לחזור לסורו ולעבוד יותר טוב, אני מאמין בתהליך הזה"
(עמ' 64, שורות 30-18).
ניכר מהדברים שהתובע הוזמן לשימוע בתום לב ולצורך שמיעת "הצד שלו". אף אם מר כפיר ברק הודה בהגינותו שבדיעבד במקרה של התובע התברר שמוטב היה לוותר על השימוע. עמדתנו היא שטוב עשתה הנתבעת בכך שניסתה לקיים את השיח הדרוש עם התובע, טרם קבלת החלטה על פיטוריו, וממילא אין עילה לחייב אותה בפיצוי התובע. לא כל שכן, כאשר מהעדויות שנשמעו לפנינו התברר כי התובע התייצב לישיבה שנועדה להוות שימוע אך בתחילה לא שיתף פעולה (עמ' 25, שורות 26-25; עמ' 65, שורות 10-8), ולאחר מכן הוא החל לשתף פעולה באופן חלקי. כלומר הוא נכח בשימוע והאזין לדברי הנתבעת, אך לא השתתף בו בצורה אקטיבית, ובתוך כך לא שטח את כל הטענות שהעלה בכתב התביעה ובתצהיר. בחקירתו הנגדית התובע הודה שבמהלך השימוע הוא ויתר על העלאת טענותיו (עמ' 27, שורות 13-4), על אף שלא הייתה מניעה שיעשה כן. כך שלמעשה, התובע לא אפשר לנתבעת לקיים לו שימוע מלא אף שהיא חפצה בכך מאד.
- במידה רבה מעבר לדרוש נוסיף כי דעתנו היא שהשימוע שקוים כלל את כל מרכיבי הליבה ונפרט בקצרה.
[א] הזימון לשימוע: לאחר ששמענו את עדויות התובע ומר כפיר ברק, וראינו את התכתובות שלהם ביישומון WhatsApp המעידות על כך שההתנהלות היומיומית ביניהם הייתה באמצעותו, עמדתנו היא שלא נפל פגם בכך שההזמנה לשימוע נשלחה אל התובע באמצעות היישומון. זאת ועוד, לטעמנו היעדר ציון לתפקיד התובע איננו בבחינת פגם שכן התובע ידע היטב מה תפקידו. אשר לזהות השולח - בראש המכתב מופיע סמליל הרשת ודומה שדי בכך. בסופו נכתב שהמזמן הוא "הנהלת מחלקת משאבי אנוש", אם כי בלי שם של אדם, והעובדה שנכתב "מסירה אישית" הם לכל היותר פגמים צורניים בלבד, ואינם יורדים למהותו של הליך השימוע. לא כל שכן כאשר יכול היה התובע עוד קודם לישיבת השימוע לבקש הבהרה, ככל שזו נדרשה לו אך לא עשה כן וטעמיו עמו.