הדין הישראלי
- שאלת אחריותו של צד שלישי המעורב בהפרת חובת אמונים לא זכתה לדיון מעמיק בפסיקת בתי המשפט בישראל, הן בהקשר הכללי הן בהקשר של נושאי משרה בתאגיד. בתוך כך, אפשרות זו הוזכרה בהערת אגב בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל, פסקה 220 [נבו] (12.01.2016)) וכן בת"צ (מחוזי מרכז-לוד) 10538-02-13 הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ [נבו] (03.02.2016), שם ציין השופט גרוסקופף כי "יתכנו מצבים בהם צדדים שלישיים נושאים באחריות בשל מעורבותם בהפרת חובת סודיות או חובת אמון [...] ואולם על מנת להטיל אחריות שכזו נדרש בסיס ראייתי מתאים, המלמד על ידיעה ומעורבות" (שם, בפסקה 17) (ההדגשה הוספה – ח' כ'). לא זו אף זו, בהתבסס על הדוקטרינות שקיימות במשפט המקובל, נעתרה השופטת ר' רונן בעניין דה לנגה לבקשה לאישור תביעה נגזרת, שהוגשה בין היתר, נגד בעל שליטה שהיה מעורב בהפרת חובותיהם של נושאי משרה – כפי שיפורט ביתר הרחבה להלן. וגם לאחרונה, התייחס חברי השופט י' כשר לשאלת אחריותו של צד שלישי שהיה מודע להפרת חובת אמון של עורכי הדין של הצד שכנגד, בראי סעיף 14 לחוק הנאמנות. מבלי להכריע בשאלה זו, קבע חברי כי הוא שותף לעמדה שהובעה בספרות לפיה יש מקום להרחיב את תחולתו של הסעיף לכל מקרה בו צד שלישי יודע, או שהיה עליו לדעת, על הפרתה של חובת אמון זו (ע"א 3640/22 כהן ואשלגי נ' בוכמן, בפסקה 62 ([נבו] 01.09.2024)).
- מכל מקום, אחריותו של הזר המתערב ביחסים חוזיים וביחסי נאמנות מבוססת, בעיקרם של דברים, על מספר הוראות חוק. תחילה, סעיף 14 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות), קובע כי:
"ביטול פעולות
- פעולה שנעשתה בהפרת חובת הנאמנות והצד השלישי ידע או היה עליו לדעת על ההפרה, או שנעשתה ללא תמורה, רשאי בית המשפט לבטלם, ועל הצד השלישי יחולו אחריות וחובות כשל נאמן; ידיעה על קיום הנאמנות, אין בה בלבד משום ידיעה על הפרת חובת הנאמנות" (ההדגשות הוספו – ח' כ').
בדומה לכך, סעיף 9 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות), קובע כי:
"תרופות
- (א) הפר השלוח אחת החובות המוטלות עליו לפי סעיף 8, זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה.
(ב) פעולה שהשלוח עשה כלפי צד שלישי עקב הפרת חובה כאמור וההפרה היתה על דעת הצד השלישי, זכאי השולח, נוסף על התרופות האמורות בסעיף-קטן (א), לבטל את הפעולה וכן לתבוע גם מן הצד השלישי את הפיצויים המגיעים לו מן השלוח" (ההדגשות הוספו – ח' כ').
- עינינו הרואות, כי סעיף 14 לחוק הנאמנות מכיר במפורש באפשרות להטיל אחריות על צד שלישי המעורב בהפרת חובת אמונים על ידי נאמן, כאילו היה הוא הנאמן עצמו. בדומה לכך, סעיף 9 לחוק השליחות מאפשר להטיל אחריות על צד שלישי המעורב בהפרת חובותיו של שלוח, ובפרט לתבוע ממנו פיצוי בגין הנזקים שהסבה ההפרה (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א' 52 (מהדורה שלישית 2015); ליכט, בעמוד 415; לדיון באפשרות להקיש מסעיפים אלה גם ביחס למעורבות בהפרת חובותיהם של דירקטורים, ראו: אוריאל פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל 388 (1989) (להלן: פרוקצ'יה)). כפי שנראה מייד, הוראות מפורשות ברוח זו, קיימות גם בחוק החברות.
- בסיס נוסף להטלת אחריות עשוי להימצא, בנסיבות המתאימות לכך, בעוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין, שקבועה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין:
"גרם הפרת חוזה שלא כדין
- (א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.
(ב) לענין סעיף זה, היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה, ושביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת חוזה".
- כאמור לעיל, לעוולה זו ולדוקטרינות בדבר אחריות הזר המתערב שורשים היסטוריים משותפים, המושתתים על תפיסה משותפת לפיה יש צורך להגן על יחסים חוזיים ועל יחסי אמון מפני התערבות פסולה של צדדים שלישיים (פסקה 156 שלעיל; ע"א 8191/16 דיאליט בע"מ נ' הרר, פסקה 38 [נבו] (17.06.2019) (להלן: עניין דיאליט); בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת, פסקה 11 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל [נבו] (15.04.2015) (להלן: עניין אבנרי)). כפי שנראה מייד, יסודות עוולה זו מזכירות במידה רבה את יסודותיה של דוקטרינת Aiding & Abetting שב-Delaware, וכאמור – לא בכדי.
בהקשר זה יוזכר, כי הפרת חובת אמונים על ידי נושא משרה – כמוה כהפרת חוזה (ראו: פסקאות 102-100 שלעיל), ומכאן שגרימה להפרת חובת אמונים – מהווה גרם הפרת חוזה שלא כדין, ככל שנתקיימו יתר התנאים שקבועים בסעיף 62 לפקודת הנזיקין (פרוקצ'יה, בעמוד 388; השוו: עניין דה לנגה, בפסקה 125). כפי שאציין בהמשך דבריי, אלה הם פני הדברים בענייננו, ומשכך מסקנתי היא כי יש להטיל על דרעי אחריות משפטית, גם בהתבסס על הוראה זו.
- עוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין מושתתת, אפוא, על חמישה יסודות – (א) קיומו של חוזה תקף (ב) הפרה של החוזה (ג) קיומו של קשר סיבתי בין התנהלות הנתבע ובין ההפרה. אולם, לעניין זה אין צורך להראות כי הנתבע פיתה או שידל את המפר להפר את החוזה, אלא עסקינן בגרימה במובנה הצר (עניין דיאליט, בפסקה 39; ע"א 123/50 א. ל. באורנפרויד נ' דרזנר, פ"ד ה 1559 (1951)) (ד) ידיעת הצד השלישי – הן ביחס לקיומו של החוזה הן ביחס לכך שהתנהלותו עלולה להוביל להפרת החוזה, ולרבות ידיעה קונסטרוקטיבית או עצימת עיניים (עניין אבנרי, בפסקה 11 לחוות דעתו של השופט הנדל; ע"א 8810/08 ברוש נ' יעקב פריצקר ושות' חברה לבנין חיפה בע"מ, פסקה כ"ה [נבו] (07.11.2020)) (ה) הגרימה נעשתה בהיעדר "צידוק מספיק" (עניין דיאליט, בפסקאות 40-38; ראו גם: ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 368 (2004); כהן – בעלי מניות בחברה, בעמוד 281).
- היסוד האחרון הוא היסוד המורכב ביותר מבין יסודותיה של עוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין, ובתוך כך מוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב בקביעה אם היה צידוק מספיק לגרום להפרה (ראו למשל: נילי כהן "גרם הפרת חוזה" בתוך דיני הנזיקין – העוולות השונות 207 (1986) (להלן: כהן – גרם הפרת חוזה)). צידוק כאמור, אם כן, "יכול להיות מושתת על אינטרס עצמי כגון צורך, הגנה על זכות קניינית, זכות חוזית או אינטרס ציבורי אחר. על האינטרס להיתפס על ידי בית המשפט כעדיף, או לכל הפחות מקביל בחשיבותו, לאינטרס שבהגנת הקשר החוזי" (עניין דיאליט, בפסקה 40; ראו גם: עניין אבנרי, בפסקה 12 לחוות דעתו של השופט הנדל; להרחבה ראו: כהן – גרם הפרת חוזה, בעמודים 245-207).
- ייאמר מייד, כי על פני הדברים, ביסוס אחריותו של הזר המתערב על עוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין, כפי שנעשה ב-Delaware, מגביל לכאורה את קשת הסעדים להם יכול לעתור הניזוק (ליכט, בעמוד 426); שכן, סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין קובע כי "האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". בראי האמור, בעניין דה לנגה, שם אישרה השופטת רונן בקשה לאישור תביעה נגזרת נגד נושאי משרה ובעל שליטה, זאת בקשר לתשלומים שהעביר להם האחרון בניגוד למדיניות התגמול של החברה – התבסס הדיון על דיני עשיית עושר ולא במשפט (שם, בפסקאות 128-125); זאת, בזיקה לכך שהתבקש סעד של העברת התשלומים האסורים לקופת החברה, להבדיל מהשבתם לידי בעל השליטה.
לאפשרות זו איני נדרש כאן ויש להותיר את הדיון בה לעת מצוא; שהלוא, כפי שציינתי כבר לעיל, בתובענה דנן עתרו המשיבות לפיצוי בגין נזק ממון שנגרם לחברה – ומכאן שעוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין – משמשת אכסניה מספיקה להטלת אחריות.
- עוד מצאתי להדגיש, כי כאשר בית המשפט מוצא כי יש להטיל על צד שלישי אחריות על כך שגרם להפרת חובת אמונים על ידי נושא משרה, מכוח סעיף 62 לפקודת הנזיקין, אין משמעות הדבר כי הצד השלישי הופך לאמונאי הנושא בחובת אמונים כלפי החברה. זאת, כפי שככלל בית המשפט אינו מורה לצד שגרם להפרת חוזה לקיים את החוזה במקום המפר, אלא לכל היותר מצווה עליו להימנע מלהוסיף ולבצע את העוולה (כהן – גרם הפרת חוזה, בעמוד 288; ליכט, בעמוד 409, ה"ש 1289). כאמור לעיל, זוהי גם המסגרת המצומצמת שבה מובנית דוקטרינה זו ביתר מדינות המשפט המקובל, ואיני סבור כי יש להבינה בדרך אחרת בשיטת משפטנו. כמו כן ראוי להדגיש, כי הצד השלישי ונושא המשרה ישאו ככלל באחריות לפיצוי החברה יחד ולחוד וכך גם מובן שהחברה לא תהא זכאית לפיצוי העולה על נזקה, ככל שהטלת האחריות מבוססת על עוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין (השוו: עניין דה לנגה, בפסקה 129; ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנין (1992) בע"מ נ' מוסא, פ"ד סא(3) 603, 640 (2006); סעיף 77 לפקודת הנזיקין).
- להשלמת התמונה יוער, כי לשם הטלת אחריות על זר המעורב בהפרת חובת אמונים, ניתן לבצע גם היקש מסוים מסעיף 12 לפקודת הנזיקין, המטיל אחריות על "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם" (להרחבה ראו: רע"א 2030/22 אליאסי נ' דרוקר [נבו] (31.08.2022); ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ, פ"ד סד(3) 740, 762-761 (20.06.2011)).
עוד בהקשר זה ייאמר, כי קונסטרוקציה נזיקית להטלת אחריות על זר מתערב, בוססה על ידי בית משפט זה בע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ מ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349 (2004). באותו עניין, השופטת א' חיות הציגה סקירה מקיפה על אודות דיני היושר במשפט המקובל, המאפשרים להטיל אחריות כאמור, אך באותו מקרה השתיתה את הטלת האחריות על עוולת הרשלנות (שם, בעמודים 375-369).
- בהקשר של מעורבות בהפרת חובותיו של נושא משרה בחברה, ניתן לזהות שתי הוראות נוספות המאפשרות להטיל אחריות על זר מתערב. כזה הוא סעיף 256(ג) לחוק החברות, העוסק בתרופות המוקנות לחברה כאשר נושא משרה הפר כלפיה את חובת האמונים. כך קובע סעיף זה, כי החברה רשאית לבטל כלפי צד שלישי פעולה שנעשתה תוך הפרה כאמור, בתנאי שהצד השלישי היה מודע לכך, ואף לתבוע ממנו פיצויים בגין נזקי ההפרה. יודגש, כי הזכות לפיצויים נתונה בידי החברה, אף אם היא בחרה שלא לבטל את הפעולה (גושן ואקשטיין, בעמוד 263; ליכט, בעמודים 415-414). יחד עם זאת, הוראה זו משמשת מסגרת מוגבלת בלבד להטלת אחריות, שכן לכאורה, היא חלה אך ורק במצבים בהם נושא משרה עשה פעולה בשם החברה כלפי אדם אחר, וכן היא מאפשרת לתבוע אך ורק פיצוי בגין הנזקים שנגרמו מפעולה כאמור.
- הוראה רלוונטית נוספת מצויה בסעיף 106 לחוק החברות, הקובע כאמור את עקרון עצמאות שיקול הדעת של הדירקטור. בפרט, סעיף קטן (א) מטיל על דירקטור חובה להפעיל שיקול דעת עצמאי וכן קובע כי הפרת חובתו זו מהווה הפרה של חובת האמונים (ראו: פסקה 99 שלעיל; עניין חברת דואר ישראל, בפסקה 20 לחוות דעתי, והאסמכתאות שם). על כך מוסיף סעיף קטן (ב) ומטיל איסור כולי עלמא – על כל אדם – שלא למלא את תפקידו של הדירקטור או לפגוע בשיקול דעתו העצמאי. סעיף קטן (ג) משלים הסדר זה בקובעו כי על מי שמפר את האיסור האמור – "יחולו החובות והאחריות החלות על דירקטורים לפי כל דין" (שם, בפסקאות 24 ו-72 לחוות דעתי; עניין ורדניקוב, בפסקה 111; גושן ואקשטיין, בעמוד 260; להרחבה אודות דוקטרינה זו, המכונה 'דירקטור צללים', ראו: לחובסקי, בעמודים 62-56).
- אומנם, "החשש המרכזי עמו מתמודד סעיף 106(א) לחוק החברות הוא כי שיקול דעתו של הדירקטור יטה, באופן לא מוצדק, לטובת בעל השליטה, בניגוד לטובת החברה" (עניין חברת דואר ישראל, בפסקה 20 לחוות דעתי). בראי האמור, סעיף זה נדון עד כה בעיקר על רקע טענה כי בעל השליטה הוא שפגע בעצמאותו של הדירקטור (ראו למשל: שם, בפסקה 72 לחוות דעתי; עניין ורדניקוב, בפסקה 111; בג"ץ 2000/19 נבון נ' מנהל רשות החברות הממשלתיות, פסקה 56 [נבו] (18.11.2019)). יחד עם זאת, כאמור לעיל, לשונו של סעיף 106 לחוק החברות אינה מסייגת את תחולתו, ומשכך עשויה היא לאפשר הטלת אחריות על כל אדם שפגע בשיקול דעתו של דירקטור, לרבות על מנכ"ל בעל השפעה משמעותית (על כך ראו, למשל: Assaf Hamdani & Kobi Kastiel, Superstar CEOs and Corporate Law, 100 U. L. Rev. 1353 (2023)) – ואף על גורם חיצוני לחברה.
- מכל מקום, וזהו הדבר החשוב לענייננו, הנה לנו הוראה נוספת המאפשרת להטיל אחריות על צדדים שלישיים שהיו מעורבים בהפרת חובת אמונים על ידי נושא משרה, המצביעה אף היא על ערנותו של המחוקק לסכנה הטמונה בכך; ובפרט, לפיתוי העומד בפני צדדים שלישיים לנסות ולהשפיע באופן פסול על חברי הדירקטוריון.
עוד ראוי לציין, כי בהקשר זה, העיקרון בדבר "אחריות לחוד וחבות לחוד", חל בצורה מוגבלת בלבד. שכן, מחד גיסא, בהתקיים האמור בסעיף 106(ג) לחוק החברות, הצד השלישי הופך לאמונאי לכל דבר ועניין, וכך מוטלת עליו הן החבות והן האחריות של הדירקטור. מאידך גיסא, הצד השלישי עשוי לשאת באחריות אף כאשר, הלכה למעשה, הדירקטור עצמו אינו נושא באחריות, בשל קיומו של ביטוח או מנגנון אחר המשחררו מאחריות (כהן – שחרור, בעמוד 16).
- טרם חתימת חלק זה ייאמר, כי אין כל עוררין על כך שהטלת אחריות על זר מתערב, בפרט בהקשר התאגידי, מרחיבה את מעגל האחריות כלפי החברה, תוך הענקת מעמד מעין-קנייני ליחסי האמון הקיימים בה; וזאת, בדומה להגנה שמעניקה עוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין ליחסים חוזיים (ראו למשל: ויסמן, בעמודים 65-63). אין לכחד כי הדבר מעורר קשיים מסוימים. אולם, הטלת אחריות – בנסיבות המתאימות לכך – עשויה להיות הכרחית על מנת לשמור על פעילותם התקינה של תאגידים, וכך גם של הכלכלה המודרנית. שכן, כאמור לעיל, בעיית הנציג בתאגיד אינה יוצרת פיתויים "כלפי פנים" בלבד, אלא גם פיתויים עבור צדדים שלישיים הבאים במגע עם התאגיד ונציגיו.
חיזוק לגישה זו ניתן למצוא בכך, שלכאורה, אין מניעה להטיל אחריות פלילית על צד שהיה מעורב בעבירת מרמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי סעיף 425 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כפי שניתן לעשות כן ביחס לעבירת מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק זה (השוו: ע"פ 3817/18 מדינת ישראל נ' חסן, פסקאות 19-16 לחוות דעתו של השופט י' אלרון [נבו] (03.12.2019); כן השוו להגדרה המרחיבה של המונח "איש פנים", הקבועה בסעיף 52א לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, הכוללת גם איש פנים "חיצוני", ראו: רע"פ 424/15 טפר נ' מדינת ישראל, פסקאות 16-15 [נבו] (06.07.2015); מאור אבן חן האיסור הפלילי על שימוש במידע פנים – ניתוח כלכלי התנהגותי 41-40 (2008)).