בעניין כספי, פסק הדין שיצר את החוב ניתן טרם נסגרה החברה וכבר אז לא היה ממי להיפרע. לאחר מתן פסק הדין, הנושה שם פתח תיק הוצאה לפועל והצליח לקבל לידיו חלק קטן מאוד מהחוב. כעבור כשש שנים פתחה החברה בהליך הפירוק מרצון ונחתם תצהיר כושר פירעון. בנסיבות אלו, ממילא החתימה על התצהיר ופתיחת ההליך מרצון לא גרמו נזק לנושה, שכן כבר שש שנים קודם לכן לא היו לחברה נכסים להיפרע מהם והתצהיר לא שינה דבר. בנוסף באותו מקרה, בוטל הליך הפירוק מרצון ועבר לפירוק בידי בית המשפט, וגם מטעם זה, הדגיש בית המשפט כי משעה שבוטל הליך הפירוק מרצון ועבר לפירוק בידי בית המשפט, ספק גדול אם ניתן לייחס לתצהיר כושר הפירעון, שנחתם במסגרתו, את המשמעות שיש לייחס לו בהליך של פירוק מרצון (סעיפים 29-30 לפסק הדין הנ"ל).
נסיבות המקרה בעניין שמאי, דומות לנסיבות בעניין כספי. גם שם הליך הפירוק מרצון לא הושלם והועבר לפירוק על ידי בית המשפט, כאשר שם הנושה לא הגיש תביעת חוב כנדרש.
לעומת זאת, בענייננו כאמור הושלם פירוק החברה בהליך של פירוק מרצון, כך שיש משמעות רבה יותר לתצהיר כושר הפירעון ולהסתמכות עליו, בייחוד לאור הצהרת הנתבעים במסגרת הדיון בהליך הקודם. כך גם, במועד ההצהרה לא היו כספים בחשבון הבנק של החברה, מאחר שחודשים ספורים קודם לכן, הנתבעים משכו את מלוא הכספים, לכיסם.
- התרשמתי כי גם הנתבעים עצמם סבורים, שמשמעות חתימתם על תצהיר כושר הפירעון היא אחריותם האישית לפירעון חובות החברה.
הנתבע 1 העיד כי גם לאחר סגירת חשבון החברה, היתה פעילות לחברה, וכשנשאל איזו פעילות הבהיר: "היה משפטים מה זאת אומרת?" (פר' מיום 25.11.24, עמ' 45, ש' 36-34, עמ' 46 ש' 1). גם שחשבון החברה היה סגור, דאגו הנתבעים להזרים כסף, ולכן גם הצהירו בשנת 2018 במסגרת הדיון הקודם (לאחר החתימה על תצהיר כושר הפירעון ולאחר שכבר הוגש דו"ח סופי), כי החברה תמיד עמדה בהתחייבויותיה, והנתבעים היו אלו ששילמו (פר' מיום 25.11.24 עמ' 46 ש' 34-26) והבהיר, כי אמנם הנתבעים והחברה זה לא אותו דבר: "אבל אם יש חוב שצריך לשלם זה, ואנחנו, והחברה חייבת לפי דין אז מי יממן את זה? בברור שזה אנחנו, אם יקבע גם עכשיו סתם לדוגמא נניח ואנחנו מפסידים מי ישלם את זה? החברה לא קיימת”)פר' מיום 25.11.24 עמ' 46 ש' 22-20). והרי, החברה כבר הפסידה וניתן נגדה פסק דין חלוט, ומשכך גם לשיטת הנתבעים עליהם לשאת בסכום פסק הדין.