גם אם הנתבעים פעלו בתום לב עת חתמו על התצהיר, כפי שהעיד בפניי הנתבע 1 (פר' מיום 25.11.24, עמ' 36 ש' 32, עמ' 50 ש' 35-33, עמ' 51 ש' 2-1), ורק התרשלו כלפי התובע (ולא חמור מכך), אין בכך כדי לסייע לנתבעים, שכן בנסיבות המקרה דנן, הוכיח התובע, במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט האזרחי, כי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובות התובעים לבין הנזק שנגרם לו.
ג3. הקשר הסיבתי בין הפרת חובות הנתבעים לנזק שנגרם לתובע
- כפי שהוכח בפניי, ביום 14.12.2016, לאחר שהוגשה תביעת התובע בהליך הקודם, חשבון הבנק של החברה עמד על יתרה בסך של 126,782 ₪, וביום 12.2016, החשבון נסגר ללא יתרות (מוצג ת/1). הנתבע 1 אישר בחקירתו הנגדית כי סכום זה הועבר לנתבעים (פר' מיום 25.11.24 עמ' 40 ש' 6-3).
כפי שעולה מדפי חשבון הנאמנות בנובמבר 2015, הועברו לחשבון החברה כ- 6 מיליון ₪, שמקורם בתביעה שהגישה החברה כנגד עיריית תל אביב, ונמשכו ע"י הנתבעים (מוצג ת/3), ובהתאם לדפי חשבון הבנק משנת 2015 (מוצג ת/4) נמשכו כספים שונים מחשבון הבנק של החברה, על אף שלטענת הנתבעים החברה לא היתה פעילה עוד משנת 2002. רוב דפי הבנק הושחרו ע"י הנתבעים וכאשר נשאל הנתבע 1 האם נכון שהמשיכות שהושחרו הן משיכות של בעלי החברה, תשובותיו היו מתחמקות. תחילה השיב: "לא", לאחר מכן "לא רק" ובהמשך אישר שיש מצב שזה גם משיכות של בעלי החברה (פר' מיום 25.11.24, עמ' 39 ש' 36-29, עמ' 40 ש' 2-1).
אמנם, ביום 16.3.2017, עת נחתם תצהיר כושר הפירעון חשבון החברה היה סגור, אך הוא נסגר כשלושה חודשים קודם לכן, לאחר שהנתבעים בחרו למשוך את הכספים שהיו בו לכיסם.
- לאחר החתימה על תצהיר כושר הפירעון הנתבעים חתמו ביום 20.07.2017 על מסמכי סילוק שעבוד שם הודיעו כי השעבוד שהוטל על החברה , סולק ונפרע במלואו ואין לחברה חובות כלפי הנתבעים (נספח יא' לכתב התשובה). ערה אני לעדות הנתבע 1, כי בפועל על אף שנכתב במסמך החתום על ידם כי החוב סולק במלואו, הנתבעים לא קיבלו כסף בגין סילוק השעבוד (פר' מיום 25.11.24, עמ' 49 ש' 37-24), מאחר שהציוד עליו הוטל השעבוד ירד לטמיון שנים קודם לכן (סע' 21 לסיכומיו), אך מדובר בטענה בעל פה מול מסמך בכתב, ולא שוכנעתי כי ירידת הציוד לטמיון משמעותה שלא סולק החוב בגינו הוטל השעבוד, בהינתן שמטרת השעבוד, בהסכם השעבוד (נספח י' לכתב התשובה), לא הוגדרה רק ביחס לציוד אלא: "לאבטחת חובות החברה לנתבעים, אשר הלוו לה כספים וילוו לה עוד בעתיד, כמדי חודש בחודשו" (ההדגשות שלי, ש.פ.ט).
- משעה שבעת הגשת תביעת התובע בהליך הקודם, היה בחשבון הבנק של החברה סכום מספיק לכיסוי חובה של החברה כלפי התובע, אך הנתבעים בחרו למשוך את הכספים לכיסם ולסגור את החשבון, הם מנועים מהעלאת טענה לפיה, במועד שחתמו על תצהיר כושר הפירעון (כשלושה חודשים לאחר שמשכו את מלוא כספי החברה לכיסם), לא היו לחברה נכסים מהם יכול היה להיפרע, כך שגם אלמלא חתימתם על התצהיר, לא נגרם לתובע כל נזק.
תוצאה לפיה יוכלו הנתבעים לחמוק מאחריותם, בטענה כי לחברה ממילא לא היו נכסים בעת שחתמו על תצהיר כושר הפירעון, בשעה שהם אלו שרוקנו את חשבון החברה מכספים והעדיפו להשיב לעצמם הלוואות בעלים על פני שמירת הכספים לחוב עתידי אפשרי של החברה לתובע, שקיומו היה ידוע להם הן בעת סגירת חשבון הבנק של החברה והן בחתימתם על תצהיר כושר הפירעון, אינה מתקבלת על הדעת ומנוגדת להגיון ולשכל הישר, כמו גם לתכלית הליך הפירוק מרצון.
- צודק התובע בטענתו, כי אלמלא חתמו הנתבעים על תצהיר כושר הפירעון עליו הסתמך ואשר על בסיסו פורקה החברה מרצון, יכול היה לבקש את ביטול הליכי הפירוק מרצון ובמסגרת פירוק תחת פיקוח בית המשפט, לבקש לבטל את העברות כספים מחשבון החברה לנתבעים, שנעשו בסמוך לסגירת חשבון הבנק של החברה, בטרם פרעה את מלוא חובותיה לנושים (ראה והשווה עניין אנג'ל, סעיף 50 סיפא וסעיף 55).
בניגוד לטענת הנתבעים, סבורני כי נסיבות המקרה שבפניי, שונות מהנסיבות בפר"ק 21788-01-19 יעקב כהנא ואח' נ' כונס הנכסים נרשמי מחוז חיפה (18.3.2021) (פורסם בנבו) (להלן: "עניין כספי") ומהנסיבות בתאד"מ 49949-03-20 שושנה נ' שמאי (12.12.2022) (פורסם בנבו) (להלן: "עניין שמאי"), שם קבעו בתי המשפט, כי הפסקת הליך הפירוק מרצון וייזום פירוק ע"י בית המשפט, לא שינו את העובדה שלחברות שם לא היו נכסים להיפרע מהם ומשכך לא נגרם נזק.