ראשית, הצהרת כושר הפירעון של הנתבעים, ניתנה בשעה שטענות התובע כנגד החברה היו ידועות להם וכבר הוגשה על ידו תביעה בהליך הקודם, ומשכך רשאי היה התובע להניח כי בעת החתימה על כושר הפירעון לקחו הנתבעים בחשבון גם את תביעתו. בנסיבות אלו, גם אם היתה לתובע את היכולת לפנות לבית המשפט בדרישה לעצור את הליך הפירוק, לא היתה לו כל חובה לעשות כן (ראה והשווה עניין אנג'ל, סעיפים 58-57 לפסק הדין).
שנית, במסגרת ישיבת קדם המשפט בהליך הקודם מיום 13.2.2018, הודיע הנתבע 1, שייצג שם גם את הנתבעים 2 ו-3: "הגשנו תצהיר ואנחנו עומדים מאחורי התביעה. התובע מכיר את החברה ואת מצבה הכלכלי וגם יידע על הליך הפירוק בשעתו. לכל אורך התקופה מעולם לא חזר שיק והחברה תמיד עמדה בהתחייבויותיה" (נספח ט' לתביעה).
הנתבע 1 אישר בעדותו בפניי, כי התצהיר אליו התכוון, כשאמר את הדברים, הוא תצהיר כושר הפירעון (פר' מיום 25.11.24, עמ' 31 ש' 9-6, 17).
שוכנעתי כי דברים אלו, שנאמרו ע"י הנתבע 1 במסגרת אותה ישיבת קדם המשפט בהליך הקודם, יצרו אף הם הסתמכות אצל התובע כי אין הוא צריך להיות מוטרד מהליך הפירוק, שכן הנתבעים כמי שחתמו על תצהיר כושר הפירעון, מודעים לתביעה וישלמו לו, ככל שיקבע, כי על החברה לשלם לו (פר' מיום 30.10.24, עמ' 10, ש' 36-28, עמ' 11, ש' 6-1).
טענת הנתבע 1 כי התביעה אליה התכוון היא ההודעה לצד השלישי שהוגשה באותו הליך, ולא התביעה שהגיש התובע כנגד החברה, וההוכחה לכך, לשיטתו, היא העובדה שבאותה ישיבת קדם משפט נדונה בקשת הצד השלישי להפקדת ערובה לאור מצב החברה (פר' מיום 25.11.24, עמ' 31 ש' 13-12, עמ' 32 ש' 11-9), אינה משכנעת בעיני.
מעיון בפרוטוקול הדיון שם (נספח ט' לתביעה) לא ציין הנתבע 1 כי כוונתו היא רק להודעה לצד שלישי, והתרשמתי כי ישיבת קדם המשפט עסקה בתביעה בכללותה, לרבות בהודעה לצד שלישי, אך לא רק. העובדה כי ניתנה ערובה להבטחת הוצאות הצד השלישי, אינה מאיינת את הדברים שנאמרו ואת המצג שיצרו, ובוודאי שאינה מאיינת את תכליתה של הצהרת כושר הפירעון עליה חתמו הנתבעים, מתוך מודעות לקיומה של תביעת התובע בהליך הקודם.
לכך אוסיף, כי הנתבע 1 כבר ידע במועד הדיון הנ"ל, שהחברה נמצאת בשלבים הסופיים של הליך הפירוק, שהרי כחודשיים קודם לכן הגיש דו"ח סופי לפיו החברה פרעה את כל התחייבויותיה, וחזקה כי לו סבר הנתבע 1, שאין לנתבעים כל אחריות לפרוע את חוב התובע, מכוח חתימתם על התצהיר, היה מציין זאת במפורש, ולא מאפשר את המשך ניהול ההליך הקודם, בידיעה שאם תחוב החברה, לא יהיה לתובע ממי להיפרע (ונזכיר, כי הנתבע 1 היו עורך דין על כל הנובע והמשתמע מכך). ועובדה היא, שכחודש לאחר "חיסול" החברה ביום 27.06.2019, אף קיימה החברה דיון הוכחות בהליך הקודם (מוצג ת/3).
- מכל המקובץ לעיל, שוכנעתי כי הנתבעים הגישו תצהיר כושר פירעון בלתי נכון, שעה שידעו על קיומו של חוב אפשרי כלפי התובע וכי התובע הסתמך על תצהיר זה ולא נקט בפעולות נוספות, ובכך הפרו הנתבעים את חובות הזהירות המוטלות עליהן, כנושאי משרה, כלפי התובע, וזאת בנוסף להפרת חובת הזהירות וחובת האמונים המוטלות עליהם בדין.
הנתבע 3, אשר טען בחקירתו הנגדית כי חתם על תצהיר כושר הפירעון, כמו הרבה דברים עליהם חתם, אפילו שלא ממש קרא אותם (פר' מיום 25.11.24, עמ' 55 ש' 16-14, 27), וכי לא שאל ולא ידע אם יש חוב (פר' מיום 25.11.24, עמ' 56 ש' 25), אינו פטור מאחריות והיה גם עליו לפעול כנושא משרה סביר ולבדוק את הדברים כנדרש.