התרשמתי, כי ההליך הקודם "הושמט" מדיווחי החברה השוטפים, דבר שמעורר אף הוא ספקות בדבר תום לבם של הנתבעים עת הצהירו כי בדקו היטב את עסקי החברה. מהימנה עלי עדות התובע אשר העיד, כי על פי ידיעותיו המקצועיות כרואה חשבון, היה על החברה לציין בדו"ח ביקורת הספרים לשנת 2015, את כל האירועים שקרו בין סוף תאריך הביקורת לבין מועד הגשת הדו"חות הכספיים של החברה, ועל אף שדו"ח ביקורת הספרים לשנת 2015, נחתם ביום 23.11.2016, לאחר הגשת התביעה בהליך הקודם, היא לא נכללה בו (פר' מיום 30.10.24, עמ' 15 ש' 36-32, עמ' 16 ש' 2-1). עדותו זו, לא נסתרה בחקירתו הנגדית.
ערה אני לכך, כי בחקירתו הנגדית טען הנתבע 1, כי הוא ציין בפני רואה החשבון שערך את דו"ח על קיומה של התביעה ואף צורפו מסמכים של רואה החשבון בעניין זה בהליך הקודם (פר' עמ' 43 ש' 10-29), אך מסמכים כאלו לא הוצגו בפניי, ולא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לכך, שהנתבעים לא ביקשו בזמן אמת את תיקון הדו"ח.
- אף אם סברו הנתבעים כי אין ממש בתביעת התובע והאמינו כי זו תדחה, אין בכך כדי להכשיר את עצם העובדה, שבמועד החתימה, אין כל אזכור לתביעה זו או לחוב העתידי הצפוי בגינה. וכפי שהטיב לתאר זאת כב' השופט ג' גינת (עניין אנג'ל, סעיף 43 לפסק הדין):
"גם מקום, שבו מנהל של חברה סבור בתום לב מלא, כי יש לדחות דרישת חוב של נושה כלפי החברה, הרי מרגע שהוא חותם על תצהיר, במסגרת הליך של פירוק מרצון, הרי הוא למעשה מצהיר, כי ככל שטענותיו יידחו, ודרישת החוב תוכר - החוב יפרע על ידי החברה, או על-ידיו, אם החברה לא תעשה כן, שכן התצהיר הוכח כבלתי נכון." (ההדגשות שלי, ש.פ.ט.)
- חובות הזהירות המוטלות על דירקטורים מתוקף תפקידם זה, היא לנקוט בכל אמצעי הזהירות שדירקטור סביר היה נוקט בנסיבות העניין (ראה והשווה ע"א 4024/13 תקווה כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע"מ נ' פינקוביץ [פורסם בנבו] (29.8.16)), סע' 27 לפסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל, סע' 2 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית).
סבורני, כי דירקטור סביר בנסיבות העניין, אשר יודע על קיומו של הליך שטרם הוכרע, מניח כי יכולה לקום חבות של החברה בפסק הדין באותו הליך, ועל כן הוא אינו חותם על תצהיר כושר פירעון, אלא אם כן הוא יודע, כי החברה תוכל לפרוע גם חוב, השנוי במחלוקת באותה עת, על פי פסק דין עתידי כאמור (ראה והשווה עניין אנג'ל, סע' 52 לפסק הדין).
- הנתבע 1, הודה במהלך עדותו בפניי, כי יכול להיות שטעה והיה עליו להתייחס להליך התלוי ועומד ואף לעדכן את בית המשפט בהליך הקודם על פירוק החברה (פר' מיום 25.11.2024 עמ' 36 32-24, עמ' 37 ש' 23-19), אך חרף זאת הוא סבור, כי אין לנתבעים אחריות כלפי התובע, והאחריות היא של התובע, אשר היה עליו לפעול כנגד הפירוק לאחר שגילה אודותיו והוא לא עשה כלום (פר' מיום 25.11.2024 עמ' 37 ש' 24-11, עמ' 38 ש' 2-1). גם בעדותו הראשית, הדגיש הנתבע 1, כי התובע אשר מציג עצמו כמומחה, יכול היה להגיש ערעור תוך 60 ימים ממועד פרסום הפירוק מרצון ברשומות או לבקש ערובה במסגרת ההליך הקודם, ועוד (פר' מיום 25.11.2024 עמ' 27 ש' 33-3). במצב דברים זה, טוענים הנתבעים כי הדבר מהווה "מחדל העולה כדי השתק" ומבקשים לייחס לתובע "אשם תורם המצדיק דחיית התביעה" (סע' 53 לסיכומי הנתבעים).
טענה זו אינה משכנעת בעיניי. אין מקום לפטור את הדירקטורים, אשר חתמו על ההצהרה והובילו לפירוק החברה מאחריות, ולהטיל אותה על כתפי הנושה, רק משום שבחר להסתמך על הצהרה זו ולא פעל כנגד הפירוק.