הליך של פירוק מרצון - על יסוד תצהירי כושר פירעון - נועד למנוע מצב שבו חובות של חברה אינם משולמים. יש בו שני מנגנונים עיקריים שנועדו להבטיח זאת. האחד, תצהיריהם של מנהלי החברה. השני, מינוי של מפרק לחברה, גם בהליך של פירוק מרצון. שני אלה נועדו להבטיח שלא ייווצר מצב שבו חברה תוכל להשלים הליך של פירוק מרצון, כאשר יתכן ויהיה לה חוב שלא תוכל לפרוע. זו מטרתם של התצהירים. אלה נועדו ליצור אחריות אישית של המנהלים. התצהירים נועדו ליצור בטוחה בידי הנושים. הם נועדו לתת בידי הנושים כלי שעליו יוכלו להסתמך. הנושה יכול להסתמך על התצהיר, ולהניח, לאורו של התצהיר, כי החוב כלפיו יפרע. אם החוב אינו נפרע, התצהיר מקים אחריות אישית של המנהל.
נניח מצב שבו פלוני מבצע עבודה בעבור חברה. החברה טוענת לליקויים בעבודה (כפי שכאן החברה טענה שהמשיבה גרמה נזקים). לאחר הליך משפטי, בית המשפט דוחה את הטענה של ליקויים בעבודה. האם הגיוני להניח, כי בסיטואציה שכזו החברה תוכל להתחמק מתשלום חובה לפלוני שביצע בעבורה את העבודה, רק בשל כך, שעברה הליך של פירוק מרצון ומנהליה נתנו, טרם פסק הדין לטובתו של אותו פלוני, תצהיר לפיו החברה תוכל לפרוע את חובותיה?
פירוק מרצון, על יסוד תצהירי כושר פירעון, אפשרי רק מקום שבו אין לחברה בסיומו חובות. אם יכולים להיות לחברה חובות, הדרך לפרק את החברה היא אחרת, תוך כינוס אסיפות נושים מתאימות ותוך חלוקת כספיה ונכסיה של החברה על פי דיני חלוקת הכספים בעת פירוק (קרי, על פי דיני הקדימות השונים)" (כל ההדגשות שלי, ש.פ.ט.)
וראה גם את דבריה של פרופ' צפורה כהן, בספרה -פירוק חברות (מהד' שנייה, כרך א' 2016), ביחס לאחריות הדירקטורים ובעלי המניות בעת פירוק חברה מרצון, לרבות משמעות ההצהרה ותחולתה על חובות עתידיים (עמ' 86-84):
כאמור, מותנה ההליך של פירוק מרצון במתן הצהרה על ידי הדירקטורים בדבר יכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה בתוך 12 החודשים שלאחר הפירוק. מקום שהדירקטורים יודעים על כך שהחברה הוציאה לשוק מוצרים פגומים שעלולים לגרום נזקים, אין לראותם כיוצאים ידי חובה בכך שהם מצהירים כי החברה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה בכל הנוגע לחבויות שכבר קיימות נגד החברה. אם החברה ערה לקיומם בשוק של מוצרים פגומים שלה לאחר הפירוק, הרי שיש מקום לצפות לנזקים לצדדים שלישיים אחרי הפירוק – ובכך, לחבות החברה עקב כך. פירוק במקרה כזה יגרום לחלוקתה של יתרת נכסי החברה לבעלי המניות לאחר פירעון החובות הידועים ולהשארת הנפגעים העתידיים הצפויים ללא כיסוי נזקיהם [...] דירקטורים שיתעלמו בנסיבות כאלה מהנפגעים הצפויים ויתנו את ההצהרה בדבר יכולת פירעון, עלולים להימצא אחראים [...] נראה לי כי ראוי היה לאמץ הסדר מפורש גם במשפט הישראלי. אולם, גם בהיעדרו ניתן, לדעתי, לבסס תביעה נגד דירקטורים שהצהירו על יכולת פירעון של החברה בהתעלם מנושים עתידיים שתביעתם, אמנם, טרם נעורה, אולם ידועות היו לדירקטורים עובדות שמהן עולה סיכוי לתביעות כאלה. במקרים אלה, יכול שהתביעה תהיה מבוססת הן על תרמית והן על רשלנות - בהתאם לנסיבות." (כל ההדגשות שלי, ש.פ.ט.)
- בענייננו, המסקנה המתבקשת היא שהצהרת הנתבעים, לפיה הם בדקו היטב את עסקי החברה וכי יש בידיה לפרוע את כל החובות במלואם בתוך שנה מתחילת הפירוק, וזאת בהתעלם מקיומו של חוב עתידי, שטרם הוכרע ואשר החברה עשויה לחוב בו, היא הצהרה שאינה אמת.
חיזוק לכך ניתן למצוא גם בטענת הנתבעים, כי למעשה במועד החתימה על התצהיר, לא היו לחברה נכסים, וממילא לא יכולה הייתה לפרוע את סכום פסק הדין. במילים אחרות, על אף שהנתבעים ידעו על קיומה של התביעה ועל סכומה, ועל אף שלשיטתם לא היו נכסים לחברה, הם הצהירו כי מבדיקת עסקי החברה היא יכולה לפרוע את מלוא חובותיה, בתוך שנה מתחילת הפירוק. בנסיבות אלו, הצהרה זו, הלכה למעשה, ריקה מתוכן ומעוררת ספק רב בדבר תום לבם של הנתבעים.